פצצה פיצוץ חזק חושך חושך
לבסוף החושך החל להתפזר. נשמע קול:
רוני בתהמר, יש כאן חירום, משהו התפוצץ.
באמצע הכאב הרגשתי יד נוגעת בצווארי. ניסיתי לפתוח את העיניים בחשש. זה היה קשה, אבל הצלחתי. לפני עיני נחה תליון ריבועי עם חקיקות של מזלות שור ובתולה עיניה של האחות במעיל לבן קרץ אליי.
לחדר ניתוח! קרא קול קרוב מאוד.
הוריי חזרו מהעבודה. אימא רצה למטבח, נעמקה בחדר שבו בננו עושה שיעורים. דוד, נכנס לחדר וגילה מיד שהבן שלו אינו במצב רוח טוב.
מה קורה, תומר? שאל האבא, והוא נגע לו בראש בעדינות.
שום דבר, גרגר הילד בכיתה ד’.
תגיד, מה קרה?
מחר יום האישה. המורה עצרה אותנו היום והודיעה שנצטרך להכין מתנות לבנותהכיתה.
ומה הבעיה? חייך האבא.
אנחנו בנים ובנות באותו מספר, והמורה חילקה מי ייתן למי מתנה קיבלתי את הבת הלאיפה, אורית אפרת.
כל הבנות רוצות מתנה ליום האישה, גם היופי וגם הלאיופי ניסה האבא לדבר איתו ברצינות של מבוגר. איך חילקה? לפי אלפבית? לפי מזלות?
לפי התאמה. אורית בתבתולה, והבתולה מתאימה לשור. ואני, תומר, שור.
זה טוב, אם אתם מתאימים! אולי תתאהב גם אתה.
אני?! באורית אפרת?!
האב צחק בקול רם. אם הכניסה לחדר ברגע זה:
מה קורה כאן? חשה האמא.
לאה, בשבילך, הפך קו הפנים של האבא לקשוח. יש לי שיחה חשובה עם בננו.
כאשר האמא יצאה, תומר שאל בקול עצוב:
אבא, אז מה אני עושה עכשיו?
מכין מתנה!
איזו מתנה?
מחר בעבודה אכין לך מתנה למה שאת בחרת.
איך? אתה עובד במפעל!
כן! אני עובד במפעלי גאלווה. אנחנו מייצרים ציפויי מתכות.
לא מבין
תראה מחר!
***
מחר הביא האבא תליון על שרשרת בצורת ריבוע שנראה מזהב. בצד אחד חקוקו שני מזלות שור ובתולה, ובצד השני נכתב בכתב זעיר ויפה:
«לאורג׳תי אורית, ליום האישה! דוד».
המתקן נראה מרהיב! כשהאמא ארזה אותו בשקית שקופה, הוא נבנה עוד יותר נוצץ.
***
יום ה8 במרץ. המורה לא רצתה ללמד שיעור. תחילה הילדים חיבו לה מתנה, והיא הודתה באורך רוח. לאחר מכן היא ביקשה שהבנים יענו למתנות לבנותהכיתה.
כך נוצרו כל הבלגנים! כל הבנים רצו להתקרב ל״הבת המיועדת״ שלהם. תומר הלך אל אורית אפרת וקרא, כשלמד מהאבא:
אורית, מזל טוב ביום האישה! אולי יקרה שהשור והבתולה יתאחדו.
הוא חזר למקומו, ולא שם לב שהלב שלו נתקע בחיוך של אותה בתלאיפה בעיניו.
כעבר זמן קצר, הוריה של אורית עברו לשכונה אחרת והיא עצמה עם כיתה ח׳ הלכה לבית ספר אחר.
***
אנטוני פקח את עיניו. תקרת החדר נראתה לבנה. הוא ניסה להזיז ידיים ורגליים, רק היד השמאלית זזה.
איפה אני? שאל בקול מבעור.
שמעה רמז של צעדים, ניגש אליו רופא במוניטור, הביט בו בקפידה ושאל:
קמת? ברפואה הקוים חירום.
האם כל הידיים והרגליים שלמות? שאל אנטוני בקול שקט.
נראה שכן, רק שארית החבישה מהראש ועד הרגליים.
טוב, אם הכול שלם.
הייתה אחיתית והביטה בעדינות:
איך אתה מרגיש?
מה קורה לי? שאל את עצמו באותו קול.
החיים שלך בטוחים. הידיים והרגליים יעבדו. רק כמה צלקות קטנות יישארו, הציגה טלפון חכם. אמא שלך ביקשה להתקשר כשאתה תתעורר.
בן יקר, שמע קול האם דרך הדמעות.
אמא, הכל בסדר, הוא ניסה לדבר ברוגע. אמרו שהצלקות קטנות ויוציאו אותי בקרוב.
לא נתתי לך לישון איתי בלילה, אבא יגיע בקרוב.
אמא, אל תדאגי! הניח את הטלפון לצידו, ניסה לחייך לאחות:
תודה!
עוד מעט לא ישלחו אותך הביתה, חייכה האחות. שלושה שבועות של טיפול.
מה קרה כאן? שאל שותף לחדר כשיצאה האחות.
אני חירום. במפעל השתנו פיצוצים של בלוני חנקן, סיפר אנטוני. קראו אותנו, היינו הראשונים שהגענו למקום. שלושה נפגעים, בלוני פיצוץ ושריפה. יצאתי אחרון, ופתאום פצע נוסף נפל עליי
כן, קיבלת את זה אמרה האחות. עמית לעבודה שלך.
חברו נכנס וחתר למיטה:
היי תומר! איך אתה?
ידיים, רגליים שלמות! ענה בחיוך. רק את היד השמאלית יכול לברך!
אחי, מה קרה אחרי?
היינו עומדים לצאת כשהפצצה התפוצצה. חזרנו מיד, הוצאנו אותך אתה מלא דם רופאים כבר כאן
תודה!
תומר, לא תאמין! חייך החבר פתאום. הם רוצים לשים אותנו לדור מדליות.
אז כשישפכו אותי, יהיה לי דוחף.
טוב, אני הולך. היום יש סבב ביקור. האחות אמרה שזה לא יימשך זמן.
רופא בן ארבעים הגיע:
איך אתה מרגיש, גיבור? ניגש למיטה.
טוב.
אם אתה מדבר, תדיי, אתה חי. אני בודק אותך!
התעלבת עלי? שאל אנטוני. לא, רונית בתהמר. היא תבוא אחרי מחר.
***
שניים ימים חלפו. אנטוני ניסה לקום, אבל כאב ברגליים נמשך, היד הימנית עדיין פצועה. עשרות פציעות בגוף, כולל פצע על הפנים מתפוצצת. הוא הביט במראה הפנים עדיין נפוחות.
היום אמור היה הרופא לבקר הרופא שכבר שלושה ימים רינה אותו במרפאה. אנטוני היה מודאג קמעה.
היא נכנסה, צעירה, אלגנטית, משקפיים, חצישחרור לבן, לבושה במעיל לבן. אנטוני בן עשריםשבע כבר נשוי, אך פרידתו נמשכה חצי שנה לא התאמת אפקלים, והמשכורת של האישה לשומרת לא חיברה את שניהם.
שלום, אני הדוקטור, אמרה והשתדלה אל מיטתו.
שלום, האם את הרינית אותי? שאל.
כן, משהו לא בסדר? חייכה.
להפך, הכל מושלם! תודה רבה!
בוא, אני אבחן אותך!
היא נגה קרוב אליו פתאום הוא ראה על הצוואר תליון עם מזלות, מתפתל סביב צווארה:
אורית אפרת!!! צעק בטירוף.
היא הביטה בפנים הנפוחות שלו.
סליחה! אמרה, לא מזהה אותו.
אני שור, הצביע על התליון.
תומר גונצ׳רוfl? שפתיה רעדו. זוכרת אותי?
מה, אורית? חייך, כאשר דמעותיה של האישה יצאו מהעיניים, הוא שם יד על היד שלה.
מצטערת! היא שלפה קושרת ונגביה את הדמעות. לעולם לא חשבתי שנפגש שוב כך.
***
מאותו היום אורית לא ביקרה עוד בחדרו של אנטוני. אך הוא הבין שלשניהם לוח זמנים דומה יום, לילה ושבועות חופש.
הוא לא רצה להיראות חסר כוח מול האישה. כל היום הוא ניסה ללכת בחדר כשהוא מתיישב על המיטות, כמה פעמים ניגן על הקיר ויצא למעבר.
הערב, הרופא משמרת היום הלך. באה משמרת לילה זה הרגיש במעורבות השיחות במעבר. הגיע סיבוב ביקור
פתאום צעקות, ריצה מהירה במעבר כשמוציאים נפגע נוסף.
כבר עברו עשר שעות. האחות נכנסה, כיבתה את האור בחדר. אבל הוא לא יכל לישון. חצות, במעבר נשמעו צעדים, ואז תשתק. ברעש השקט, אנטוני הרגיש יותר מהשמע מישהו בוכה במעבר. קם ויצא בזהירות.
בפינה של השולחן עברה לשם חברתו לשעבר, מתבוננת על הידיים. הוא שם על כתפה יד חזקה:
את, אורית!
היא חיבקה אותו בחוזק:
ניתחתי אישה, נפלתי על מכונית בכי תוך כדי דמעות. עשיתי כל מה שיכולתי, אבל היא בריאות קריטית, שני ילדים בעלה במרפאה
תעשי לי משאלה, אורית!
שלוש שנים אני מנתחת ולא מתרגלת למות. היא אמרה. אבל אנחנו גם הצלתם חיים רבים.
זה למה אשתי עזבה? הוא נאנח. היא אומרת שאני לא חוזר הביתה, והכנסה קטנה.
גם אני באותו מצב היא הסתכלה עליו. משקפת עליי כעל “מטורפת”. אף פעם לא נישאתי, גרתי עם ההורים.
חחח, אנחנו רק בני 27, כל החיים לפנינו.
לא, תומר, אנחנו כבר בני 27.
רונית בתהמר, קצב ליבה נופל, קראה האחות.
סליחה! האישה רצה לחדר החירום.
לילה ההוא אנטוני לא ישן. בבוקר באה האחות, כרגיל, והוציאה לו משקה.
האם האישה שעברה ניתוח בלילה היום בחייה? שאל ברפתוריות.
חיה, אך במצב קשה מאוד.
***
שלוש שבועות עברו. פצעיו של אנטוני נרפאו. הוא ופגש את אורית כשזה היה משמרתה. הוא הרגיש יותר ויותר נמשך אליה, אבל מחלקת חירום איננה מקום לשיחות אינטימיות.
בביקור בוקר אחד הרופא הודיע:
היום אתה יוצא, חייך והוסיף. משמעותו, משוחרר מבית החולים. תذهب למרפאה, שם יחליטו כמה זמן תצטרך טיפול.
אפשר לארוז!
כן, אל תמהר. כעת תכין פסקה.
הרופא יצא, אנטוני גילח את ראשו. במראה, הוא ראה שהצלקות הקטנות אינן מזיקות, אלא מוסיפות למראה גבריות. הוא התבונן במראה, חייך לעצמו.
יצא למעבר, ופגש אשה שהולכת במעבר, תחושה של שמחה קפצה בלבו.
האחות ניגשה והעבירה לו פתק:
להתראות, אנטוני! אל תבוא יותר.
היה לו דירת חדר אחד, אבל הוא חזר להורים. אמו חיכתה לו בקור רוח ועם חופשה.
בני! קראה בחיבוק.
הכל טוב, אמא, אני חי ובריא.
באי, הכנתי לך אוכל. כמה חזק הפכת!
כמה מתגעגעתי למזון הביתי!
עד שתתאושש ותתחתן תחייך בבית האבות, חדרך עדיין ריק היא קראה בקול כמו לילד. לכי, רחץ ידיים!
עד ערב, אנטוני הלך למספרה, חזר לדירתו, לקח כמה בגדים, אמא סידרה אותם בקפידה.
בערב בא אביו מהעבודה. ישבו יחד, כמו לפני כן, ושוחחו עד הלילה.
הוא נרדם בחדרו שבו גדל, אבל לא מיד:
מחר צריך ללכת למרפאה, אז לבקר במפעל, והערב
כך, במחשבות על הלילה הבא, נרדם אחרי חצות.
***
היום הבא, אנטוני הלך למרפאה בבוקר. הוא עבר במרפאות עד צהריים, ולאחר הצהריים חזר למפעל, המשמרת שלו.
בערב הוא התחיל לאסוף חפצים.
לאן אתה הולך? שאל אביו.
אבא, זוכר את היום שבו בכיתה ד’ עשיתי את התליון למתנה לחברת הכיתה? שאל.
לתליון של אורית? כן, זוכר.
אתה אמרת: אולי תאהב אותה. הוא חייך.
כן, זוכר.
היום אורית היא רופאה. היא ניתחה לי ניתוח, והיא עדיין נושאת את התליון על הצוואר.
וואו!
אבא, המילים שלך הוכיחו. אני הולך אליה!
***
עשריםשבע שנים אינן רבות כדי להתחיל חיים עם אהבה אמיתית.
הסיפור מזכיר לנו שלפעמים ההתאמה שנראית בטעות בתחילה מזל, צירוף מילים או מתנה קטנה יכולה להפוך לגשר שמחבר בין שני לבבות, ושאם נפתח את הלב ונקבל את הפשוט שבחיים, האהבה תצמיח במקומות הכי בלתי צפויים.
