רועי, יש לנו בת 3500 שקלים! מודיעה גילה בשיחה בטלפון.
אני עומד תחת חלונות בית החולים הרבין, מנופף לאשתי שמחזיקה בתינוקת בזרועותיה.
יש לנו בת. אניהאב! גילה, איפה הבן שהבטחנו לנו?!
השתיקה נמתחת בקו החוט, ואז גילה לוחשת ברצינות:
כנראה טעינו
אני מתהפך ועובר ליד האבות המאושרים שמציירים על המדרכה הצהרות אהבה ומשחררים בלונים אל השמיים, ליד מכוניות משודרגות וקבוצות קרוביהמשפחה שמסתובבות סביבן.
תמיד חלמתי על בן, יורש, המשך השושלת. בזמן שגילה נודדת ברחובות בהרצלייה, אני מצייר במוחי את העתיד שלנו: אנחנו איתו משחקים בכדור בחצר, אנחנו דוגים בכנרת, משוחחים בנשיתיות גברית, מביאים לאמא קילוגרם של דגים, ובערב מתיישבים כולם סביב השולחן, משתפים איך עבר היום, ובצד שלי הילד שלי, גאוותי.
גילה מתקשה להרות; אנו הולכים לבדיקה אצל רופא מובחר, כמעט כוכב מדע, ורק אחרי חמש שנים מגיעה אלי החדשות המשמחות.
רועי! את/ה שמעת?
קולו של איתן, הידיד מהאוניברסיטה, חודר מאחורי הגב. אני מסתובב, הוא עומד שם.
כמה זמן עבר, כמה חורף, מה שלומך?
בואתי לבקר את אמי, חלה קלות, צריך להיות איתה, היא לבד כאן, האבא עבר לפני חמש שנים. איך אתה?
יצאתי מבית החולים, גילה ילדה.
מזל טוב! למה אינך שמח?
הוא מחייך, מביט סביב, רואה בית קפה קטן במרחק כמה צעדים, מזמין אותי לבוא.
אז חיכית לבן? אנחנו כולנו מחכים לבנים, יורשים, זה טבעי. לפני זמן רב גם אני התכוננתי להיות אב לבן, והאישה ילדה בת.
איך המשפחה שלך? באו איתך?
איתן מוריד מבטו, שותק, ואז מביט בי בעיניים שמכילות את כל היָגִיעָה והייאוש של היקום.
אני לבד, אין לי משפחה. רועי, שיחה לא במקום, יש לך שמחה.
מה קרה?
תאונה אני לא רוצה לזכור. אני לבד כבר שנה, מתכנן לעבור לבקר את אמי קבועות, למצוא עבודה, לתקן את הדירה.
אנחנו נשב זמן רב, משוחחים על הימים באוניברסיטה, על מכרים משותפים, חולקים תכניות לעתיד. אני נותן לו את הטלפון ואומר שהוא יכול לחייג לי מתי שירצה, ביום ובלילה.
בבוקר שלמחרת, עם זר פרחים ענק של פִּיוֹנְס המועדפים על גילה וחבילה של בלונים, אני ממהר לחלונות בית החולים.
גילה! קורא אני, כשקולו המוכר של הטלפון נושא את קולה האהוב.
סליחה עליי! אני כל כך שמחה לבת שלנו! איך היא נראית?
כמו אותך, רועי, ממש דומה!
באמת? אתמול הייתי
אל תדאג, אני מבינה הכל
קולה של גילה קטעת אותי.
רועי, הבת שלנו בריאה, רגועה, אוכלת וישנה, בחלום היא מחייכת. משחררים אותנו ממחלקת הלידה בקרוב, תראה בעצמך.
נ.ב.
לא הצלחנו להביא עוד ילדים, הלידות היו קשות והן השפיעו על בריאותה של גילה.
עשרים שנה עברו, הבת שלנו גדלה לנערה חכמה ויפה, אנחנו אוהבים אותה וגאים בה, ואיתן הפך לחונתה.
עד היום אני מודה לו על השיחה שהפכה לי עיניים, ולימדה אותי להעריך ולאהוב כל מי שנמצא לצידי עכשיו.
