א׳ יוני 2026
אורי, יש לנו בת, 3500 ! קראה גלית בשמחה במוקד הטלפון.
עמדתי מחוץ לחלון של בית החולים תל-דב, מנף את ידיי אל אשתי שמחזיקה את היניקה בידיה.
לנו בת! אניהאב! גלית, איך זה ייתכן? לא הבטיחו לנו בן!
השתיקה רדפה את הקו, ואז גלית לחשה:
כנראה טעות
פניתי וחתכתי בין האבות המאושרים שמציירים הכרזות אהבה על המדרכה ומשחררים בלונים לשמיים, בין המכוניות המובחרות ובין המשפחות המתעוררות סביבן.
תמיד חלמתי על בן, יורש, המשך השושלת. בזמן שגלית הייתה הרה, ציירתי במוחה את העתיד שלנו: אנחנו משחקים בכדור בחצר, אנחנו דוגים בכנרת, משוחחים על החיים ומביאים לאמא שלל דגים, ובערב כולנו מתכנסים סביב השולחן, מספרים איך עבר היום, והילד שלנו גאוותי וגאוותנו.
גלית קיבלה קושי רב להרות; הלכנו לבדיקה אצל רופא מפורסם, כמעט כוכב מדע, ורק אחרי חמש שנים היא השמיעה לי בשמחה:
אורי, אתה שמעת?
מאחורי השמיים נשמע קולו של פאש, חברי מהאוניברסיטה.
כמה זמן, כמה חורף, מה שלומך?
הגעתי אצל אימי, היא חולה קלה, צריך טיפול, היא כאן לבד, האבא כבר לא כאן לפני חמש שנים. איך אתה?
חזרתי מבית החולים, גלית ילדה בת.
מזל טוב! למה אתה לא שמח?
החבר חייך.
כן
הוא הסתכל סביב, ראה בית קפה כמה צעדים מאיתנו והזמין אותנו להיכנס.
אז חיכית לבן? אנחנו כולנו מחכים לבנים, למורשים, זה טבעי. לפני זמן רב גם אני התכוננתי להיות אב לבן, אך אשתי ילדה בת.
איך המשפחה שלך? באת איתך?
פאש הנמיך את מבטו ושתק, ולאחר מכן הסתכל עליי במבט שבו נצבר כל יגון וייאוש של היקום.
אני לבד, אין לי יותר משפחה. אורי, לא בזמן הנכון, אתה שמח.
מה קרה?
תאונה אני לא רוצה לזכור. אני לבד כבר שנה, מתכנן לעבור למעורבת עם אמי, לחפש עבודה, לתקן את הדירה.
דיברנו שעות רבות על שנות הלימודים, על מכרים משותפים, על תוכניות לעתיד. נתתי לפאש את המספר שלי ואמרתי שהוא יכול להתקשר מתי שרק ירצה.
בבוקר למחרת, עם זר פרחי פוני אהובים של גלית וקבוצת בלונים, רצתי אל חלונות בית החולים.
גלית! קראתי כששמעתי את קולה החביבה במוקד.
סליחה! אני כל כך שמחה לבתנו המיוחלת! איך היא נראית?
כמוך, אורי, דמוי מושלם!
באמת? אתמול הייתי
אין צורך, אני מבינה הכל
הפריעה לי גלית:
אורי, הבת שלנו בריאה, רגועה, אוכל ושינה, ובחלומה מחייכת. בקרוב נוציא אותה, תראה בעצמך.
—
פ.ס.
לא היה לנו עוד ילדים; הלידה הייתה קשה, והשלכותיה השפיעו על בריאותה של גלית. עברו עשרים שנה, והבת שלנו אורלי גדלה לחכמה ויפהפיה, אנו אוהבים וגאים בה. פאש הפך לקוּפָה.
עד היום אני מודה לו על השיחה שפיתחה לי עיניים והכי חשוב לימדה אותי להעריך ולאהוב את כל אלו שנמצאים לצידי.
**לקח אישי:** אין להמתין רק לבן, אלא להעריך כל רגע של אהבה שהחיים מביאים, כי האושר נמצא באלה שמקיפים אותנו.
