14 ביוני 2026
היום אני חזרתי למחשבות ממחרת, כשקפצתי ברגע למים של הירקון עם סל קוֹל דקיקות של דגים שהצלחתי לתפוס ברגע האחרון. ברגע שצדדתי על השביל הצר שבין דשא גבוה למושב הישן שלי, נשמע צעקה חוה-מת קול של אימה שעבר לי לראש כמו ברק. היא לא הייתה רק זעקה, היא הייתה תחנונה שמלאה בכאב ובכל כוחות נשמתה שנותרו. קולה נחתך ברוח בין ארזי ההזדקנות, והדמע של המים המסוכסכים על גדות נהר עז.
בלי לחשוב פעמיים, השלכתי את הסל והדגים הקטנים שנצנצו כמו כסף נופלו על החול הרטוב. הורדתי את המעיל הצעיר הכבד ואת המכנסיים העמידים, נותרתי במעיל מלבושים בלבד, וקפצתי לתוך המים השחורים והקפואים. הרוח, כמו חיה משועממת, הרימה גלים והזניחה אותי עם קצף על פניי.
השיט היה קשה עד בלתי נסבל. הזרם, שבדרך כלל רגוע, היום היה מרושע וחזק, תופף ברגליי ידיים קרות כמו חבלים. כמעט באמצע הזרם, במקום שבו המים היו כה עמוקים וחשוכים, היא נערה עם שיער שחור שעלה כמו אלג’י ברגעים של גלים נאבקה במוות. היא קראה לי לעזרה, אבל כבר ניצב על צידו השני של המים. לא הסתכלתי אחורה, תנועתי הייתה מהירה ופחדנית. מצאתי סירת קפיצה, והסתכלתי סביב בעיניים של חיה ברת-פחד, חזרתי לאחור אל שפת היער במטרה להסתתר בצללוֹ.
היא הפסיקה לצעוק, לא נראתה על פני המים. כאשר הגעתי למקום המוות, רק מעגלי מים איטיים ואלימים נמתחו סביבי. הלב שלי קפץ לתוך העקביים. נשקתי אוויר עמוק, ציננתי את ריאותיי והצללתי לתוך הערפל הקפוא. מצאתי את גופו של המרקם הרך של המעיל, אחזתי בו מאחורי הגב, והשתמשתי ביד השנייה כמו משענת כדי לדחוף ברגליי בחזרה לכיוון החוף. כל משיכת משא היה כאב בוער בשרירי, כל נשימה הייתה כמו קוֹר. אבל המשכתי לשוט, תפסתי חיי וידיי על חיי הניצול.
הצלת את הנערה לחוף, והתחלתי מיד בטיפול. ידיי, שהיו רגילות לעבודה כבדה, הפעלו רפלקסים מדויקים לחיצות, דחיפות, נשימות מלאכותיות. מתוך ראייה יצאה זרם של מי נהר מעורפל והנערה השאירה שיעול חזק וקצר. נשימתה החלה להיות קבועה, ועכשיו נדרש חימום. אספתי את האפר הבוער של מדורה ישנה, בניתי על החול משטח משקלים מפתלים של אבנים שטוחות, והצתי תחתיו שכבת רפידה של קנה ארז פרווה. הנחתי בעדינות את הנערה על המיטה הזמנית, כרכתי אותה במעיל האחוד שהייה עם ריח עשן וזיעה. חיבשתי את חפציו של העץ, חיבשתי לבוש רטוב על גופו המוצק, וישבתי ליד האש המתחדשת, מושיט ידיי הקפואות לכיוון האש.
החום עלה לאט, כאילו מסרב לחדור לבשר הקפוא. היא נשכבה ללא תנועה, רק אדי נשימתה העדינים הוכיחו שהיא חיה. המים הקרים וההלם שעברה השאירו את ההשפעה, אבל ידעתי שהזמן יעזור לה להתעורר. זה היה ברור לי כמו כל פינה בנהר הזה.
הורדתי מבט לשמיים מכוסים בעננים כבדים, שלעולם לא היו נראים כוכבים אפילו הירח לא היה חודר אליהם. רק אפלה שלמה וחשוכה.
הסתכלתי על להבות האש, הן הובילו אותי לתקופה שעברה, לערב האפור והקשה שבו איבדתי את כל מה שהיה לי.
באותו ערב, הלכתי עם לילכה וארי הקטן לדיג, בדיוק כמו שנה אחר שנה בקיץ. אחרי שהשארנו את אשתי עם הילד בתא החוץ, יצאתי ברכבל ישן אך אמין אל הים.
תחזיקי חם עם תה, אחזור עם הדגים, ונשמח באף מרק משגע! חייכתי בילין, והאור באור פניי היה שמח וללא דאגות.
רק תיזהר, ויטלי, השמיים מתגודלים, הזהירה אשתי, מביטה לעננים הקרבים.
אני יודע כל אבן כאן! אל תדאגי! קראתי מהמים, והכפפות שלי חיתכו את פני המים.
הגעתי למקום המועדף שלי, שגלגלתי חכות והמתנתי בטקס הרגיל. פתאום השמיים הלכו חשוכים, כאילו הלילה ירד לפני שחלפה השעה. רוח סערה כיסתה עצים והפכה את השמיים למים. הסירה נדחפה, נעה לכיוון אחר, ופתאום נשמע פצפוץ חד התקעתי בתחתית על ענף שוחה כמו קַת. האויר יצא בקפץ שורפי, והסירה הפכה לחלק גומי חסר צורה.
ניסיתי לשחות, אבל רגלי נקרעה מכאוב קודר של המים הקרים. זרם המים חטף אותי, פגע במשהו קשיח והחשכה גרפה את תודעתי. התעוררתי רק ביום השלישי. מצאתי את עצמי על משטח קפוי במעון שלא היה לי מכירה, מריח עשן ותבלין. קימה נגרמה לי סחרחרה וחילול ראש. פתאום נכנס אלי זקן עם פנים מקפלות כמו מפת חיים.
קמתי, הוא חייך בחמימות, שם קערת מרק מתפשטת. קח, שתה את העשב הזה, הוא יעצור דמי פנימיים. ותאכל קוגל אחרת לא נותר לך נשמה.
איפה אני? התחלתי, והשם של אזור רחוק גרם לי להבין שהועברתי למאות קילומטרים מהבית.
נפל עליך חורבן, אחרי רגע של שתיקה, המשיך הזקן. ציידים קרובים גררו אותי כאן, חשבו שלא תחזור.
ניסיתי לקום, אבל הזקן נגע באצבעו היבשה:
שכב, אל תתמדה. הדם שלך נשרף, וכעת עליך להיזהר. תחזור למצבך.
איך משפחתי? אשתי, בניי הם לא יודעים שאני בחיים! קולי נחלש מזעקה. דמיתי על ריקוד של אשתי, הלב שלי נקע ברגשי.
אין כאן שליחים, הכריז הזקן. זה לא עיר עם דואר. כאן יער, רק זאבים וחרבות.
איך אתם שורדים כאן? שאלתי בתדהמה.
עם עשבים, פטריות, אגוזים ופירות יער. בחורף מצביעים על חביות, ציידים באים לפעמים עם אוכל. כך חיי כבר עשרים שנים, הוא נשף ועצם בחלקו של המיטה הקטנה. תנוח. צריך לאסוף כוח.
הזעקות נמשכו, והצללים של האש רקדו על הקירות, והפנים של אשתי ובני חזרו אלי בחזיונות. הלב שלי כעס, כאילו משקל של פיגור.
העליתי מבט לשמיים, מלאים בענן שמורכב, לא היה כוכב, גם הירח לא היה ניתן לראות. ריק היה וללא תקווה.
הקפתי מבט על להבות, והן הושיבו אותי בחורף האדיר שכעת הוצא מכל מה שהיה לי.
היום ההוא, לפני כמה חודשים, הלכנו עם לילכה וארי הקטן ליום דיג באילת, כמו שנה אחרי שנה. השארתי את אשתי וילדנו במאה, והייתי על ספינה קטנה ועתיקה, אבל בטוחה.
חכו לי עם תה, אחזור עם דג, נשתה מרק חם! חייכתי לילכה, והחיוך בא על פניי היה מלא שמחה.
תיזהר, ויטלי, מזג האוויר מתגבר, הזהירה האישה משם.
אני יודע כל מקום כאן! אל תדאגי! קראתי מהמים, והחלפתי את הכפפות על פני המים.
הגעתי למקום שבו אהבתי לדוג, השלכתי חכות והמתנתי בטקס. פתאום שמיים הפכו לחושך מוחלט, רוח סערה כיסה את העצים, והמים זרקו קיר של גלים. הסירה נקרעה על סלע תת-מימי כמו קשת. האויר נפל בקפיצה. הסירה הפכה לחוטי גומי ריקים.
ניסיתי לשחות, אבל פגע בי כאב חד ברגלי מהמים הקרים. הזרם סגר אותי, פגע במשהו חזק, והחשכה נלטה לתודעתי. קמתי רק ביום השלישי. מצאתי את עצמי במעון ישן, ריח של עשן ופטריות. ניסיתי לקום, והזקן יעל בפתאומיות:
קבענו. הוא שם קערת מרק מתפשטת. קח, שתה פילה זה, הוא יעצור דמי פנימיים, ותאכל קוגל אחרת לא תשאר לך נשמה.
איפה אני? שאלתי, והשם של אזור רחוק גרם לי להבין שהועברתי למאות קילומטרים מהבית.
נפל עליך חורבן, אחרי רגע של שתיקה, המשיך הזקן. ציידים קרובים גררו אותי כאן, חשבו שלא תחזור.
ניסיתי לקום, אבל הזקן נגע באצבעו היבשה:
שכב, אל תתמדה. הדם שלך נשרף, וכעת עליך להיזהר. תחזור למצבך.
איך משפחתי? אשתי, בניי הם לא יודעים שאני בחיים! קולי נחלש מזעקה. דמיתי על ריקוד של אשתי, הלב שלי נקע ברגשי.
אין כאן שליחים, הכריז הזקן. זה לא עיר עם דואר. כאן יער, רק זאבים וחרבות.
איך אתם שורדים כאן? שאלתי בתדהמה.
עם עשבים, פטריות, אגוזים ופירות יער. בחורף מצביעים על חביות, ציידים באים לפעמים עם אוכל. כך חיי כבר עשרים שנים, הוא נשף ועצם בחלקו של המיטה הקטנה. תנוח. צריך לאסוף כוח.
הזעקות נמשכו, והצללים של האש רקדו על הקירות, והפנים של אשתי ובני חזרו אלי בחזיונות. הלב שלי כעס, כאילו משקל של פיגור.
העליתי מבט לשמיים, מלאים בענן שמורכב, לא היה כוכב, גם הירח לא היה ניתן לראות. ריק היה וללא תקווה.
הקפתי מבט על להבות, והן הושיבו אותי בחורף האדיר שכעת הוצא מכל מה שהיה לי.
היום ההוא, לפני כמה חודשים, הלכנו עם לילכה וארי הקטן ליום דיג באילת, כמו שנה אחרי שנה. השארתי את אשתי וילדנו במאה, והייתי על ספינה קטנה ועתיקה, אבל בטוחה.
חכו לי עם תה, אחזור עם דג, נשתה מרק חם! חייכתי לילכה, והחיוך בא על פניי היה מלא שמחה.
תיזהר, ויטלי, מזג האוויר מתגבר, הזהירה האישה משם.
אני יודע כל מקום כאן! אל תדאגי! קראתי מהמים, והחלפתי את הכפפות על פני המים.
הגעתי למקום שבו אהבתי לדוג, השלכתי חכות והמתנתי בטקס. פתאום שמיים הפכו לחושך מוחלט, רוח סערה כיסה את העצים, והמים זרקו קיר של גלים. הסירה נקרעה על סלע תת-מימי כמו קשת. האויר נפל בקפיצה. הסירה הפכה לחוטי גומי ריקים.
ניסיתי לשחות, אבל פגע בי כאב חד ברגלי מהמים הקרים. הזרם סגר אותי, פגע במשהו חזק, והחשכה נלטה לתודעתי. קמתי רק ביום השלישי. מצאתי את עצמי במעון ישן, ריח של עשן ופטריות. ניסיתי לקום, והזקן יעל בפתאומיות:
קמתי, הוא הציב קערת מרק. קח, שתה את העשב הזה, הוא יעצור דמי פנימיים. והאכל קוגל, אחרת תמות.
היום, אחרי חודשים של קור, חיי נלקחו אל בית קטן, קיבלתי פחיות קמח, גרגרי שעועית ושקיות קפה, והקפתי מדורות של חורף.
שקלים קשים נשמרכך למדתי שלמרות כל הסערות, האור הפנימי שבכל לב של בןאדם ימשיך להאיר ולכוון אותו חזרה הביתה.
