יעקב יעקב, רק שסיים לאסוף את תפס של הערב בקופסה מקושרת של קניון קק”ל ויצא בשביל הצמוד אל סלילתו הצנועה, קפא במקום כאילו ברק פגע בו. לא היה זה דמיון. מתוך ערפול הרודף של נחל קישון, צליל דומה נשמע שוב לא צעקה, אלא קניחה לפני מוות, שלמה באימה של חיה מהתחתון, שעוררה בפרקים שלו קפיצות של רגישות. אישה קראה בצעקה. רשרוש הרוח בין עצי האורן הזקנים נקרע וקוטע את קולה, אך ניתן היה לשמוע כמה מילים. היא לא רק בקשה עזרה היא השתעלה בקול, משקיעה את כל שארית נפשה לצעקה. לצידה היה מישהו אחר, גלי המים הפאניים שלו נשמעו עד לחוף.
בלי להסס שנייה, יעקב זרק את הקופסה, וכמה דגים קטנים, זורחים כספיים, חזרו לחול הרטוב. תוך כדי שהסיר את המעיל הכבד והמכנסיים המנושלות, הוא, לבש רק תחתוני כותנה משומשים, קפץ למים השחורים הקפואים. הרוח, כמו חיה משועממת, הרימה גלים והשליכה קצף וטיפות על פניו.
השחייה הייתה קושי טרגי. הזרם, שבעבר היה עצל, היום היה ערמומי וחזק, תופס את הרגליים כמו ידיים קרות של חוטים. כמעט במרכז הנחל, שם המים אפלים ועמוקים, נענעה בחוסר משאבה בחורה בשם אורית. שערה השחור נזרק כמו אצות, עולה לגלים ומשתקף בתהום השחורה, שוטף אותה עד ראש. הצעיר שמנה את עזרתה, שנראה שהיא קוראת לו לעזרה בחיסרון, כבר הגיע לחוף השני. הוא לא הסתכל לאחור; תנועותיו היו חדות ופחדניות. הוא שלף סירת מתפחמת, והסתכל סביב במבט חייתי, והתקדם לאורך קצה היער, ממהר להסתתר בצליו המגוננים.
אורית כבר לא צעקה. היא לא צפה על פני המים. כשיעקב, מתנגד עד הסוף, הגיע למקום המגונן, רק מעגלים איטיים ואיומים נוצרו במים. הלב שלו נפל לעבר עקבו. הוא נשם עמוק, מלא את הריאות, וקפץ לתוך ערפל הקרח. ידיו תפסו את בד המעיל החלקלק, הוא חיבק את הגוף החסר כוח מאחורי גבו, וביד השנייה השתמש כמתחרה, והשתמש ברגליו בתור משאבות, משחזר את עצמו לכיוון החוף. כל דחיפה הייתה כאב בשרפת השרירים, כל נשימה הייתה קינה. אבל הוא המשיך לשחות, תפס בחיים ובזאת שהיו בידיו.
הוציא את אורית אל החוף, לא חש באיזו תשושות, והחל לעסוק בטיפול. ידיו, שמורגלות בעבודה קשה, פעלו במהירות ובדיוק ליחציים, לחיצות, ניתוב הנשימה. מים מעורפלים של הנחל ניבאו מהריאות, והגוף של האוחזת קולה בחשק, שיערות קוּחת. נשימה חלשה אך קבועה חזרה. עכשיו היה צורך לחמם אותה. הוא אסף את הפחמים הישנים של מדורה ישנה לכיוון אחר, בנה על האפר שכבה של אבנים שטוחות, וכנף של אשכולי אורן רך. הוא שכיב את אורית על המזרן הזמני, כסה אותה במעילו המפחיד של ריח עשן וזיעה. הוא אסף את הציוד שהשתרע על החוף, ניסה למתוח את הבגד הרטוב על הגוף הקפוא, וישב ליד מדורת האש החדשה, מושיט ידיו הקפואות אל האש.
החום עלה לאט, כאילו מתנגד לחדור לבשר הקפיא. אורית שכבה ללא תזוזה, רק אדים קלים מנשימתה העידו על חיים. המים הקרים והזעזוע השאירו חותם, אך יעקב ידע זמן יעבור והיא תתעורר. הוא ידע זאת כמו שהרי נחל זה מכיר כל עקומה שלו.
הוא הרים את ראשו אל השמיים, מכוסים בעננים כבדים ונמוכים. דרך המסך המוצק, אפילו כוכבים לא יכלו להראות, אפילו הירח לא היה יכול לחדור. היה ריק, חסר תקווה.
הוא הביט אל להבות האש, והיא חזרה אותו לעבר, לערב אפור וקר, שבו הוא איבד הכול.
הוא, ליקה וקטן אורי יצאו לדוג, כמו כמעט כל קיץ. אחרי שהשאיר את אישתו עם הילד במאה, יעקב יצא על שייט קטן, אבל אמין, אל האון של הים.
תשתו תה, אחזור מיד עם דג עם זנב, ונאכל מרק דג הכי ריחני שבעולם! קרא בחיוך לליקה, ופניו נראו מאושרים, ללא דאגה.
רק תיזהר, ויטה, מזג האוויר מתקרב לשינוי, אמרה האישה במתיחות, מביטה בעננים המתקרבים.
אל תדאגי! אני יודע כל סלע כאן! צעק ממי המים, והדמעות שלו חצו את פני המים.
הוא נחת על האדמה האהובה, זרק את החכות ויצא לחכות בתהליך הריטואלי שלו. פתאום השמיים שחכו לשחור, כאילו הלילה נפל. רוח חזקה כפפה עצים עד האדמה, וקיר של מים נפל מהשמים. הסירה הסתובבה, נשטפה לכיוון אחר, ופגעו בצליל חד היא נחשפה בחלק התחתון של עץ שחוסם מתחת למים, כמו סכין. אוויר חם עם רעש חרט של קפיאה יצא, ובקרוב הסירה הפכה לחלק בלתי-מתוכנן של בד רפד.
הוא ניסה לשחות, אך רגלו נקרעה משבר חום ממי הקרח. המאבק עם הטבע האכזרי היה בלתי שווה. הזרם תפס אותו, והכהו אותו במשטח קשה, והחשך נבלע במודע. הוא קם רק ביום שלישי. הוא היה במיטה קשוחה בבקתה לא מוכרת, ריח של עשן ופרחים. קימה למעלה גרמה לו סחרחורת ובקיאת קיבה. ברגע זה נכנס לבעל מבוגר, פניו קמוצות כחלוקת חיי.
התעוררת, אמר בלי רגש, מניח קערת מרק מתפחת על כיסא. קח, שתה את העשב הזה, הוא יעצור דימום. וכוס קוואקר, אחרת אין רוח תישאר איתך.
איפה אני? שאל יעקב, וכאשר שמע שם של אזור רחוק ובלתי מוכר, הבין שהורידו אותו למאות קילומטרים מהבית.
חבל שאתה, אחי, נחת עליך, אמר הזקן אחרי הפסקה קצרה. ציידים קיבלו אותי בחיים. חשבו שלא תחזור.
הוא ניסה לקום, אך הזקן נגח באצבעו היבשה:
הישן, אל תתנהג כמו גיבור. דם איבדת עזה. עכשיו תסתכל, רק מוות תמצא. תחזיר כוח. תתבייש.
ומה עם המשפחה? אשתי, הילד הם לא יודעים שאני חי! קולה של יעקב נגמר במקצף של ייאוש. הוא דמיין את ליקה, וליבו נלחץ בקמת כאב.
איזה חדשות? קרא הזקן. זה לא עיר עם שליחים. כאן רק יער, זאבים נובחים ודובים רועמים. טייגה סביב.
איך אתם כאן מתגוררים? שאל יעקב בתמיהה.
איך? עשב, פטריות, אגוזים, פירות יער. בחורף מאגרים קרים. ציידים באים לפעמים, מביאים מזון. כך אני חי. כבר עשרים שנה עברו, הזקן השתחרר ונפח על המיטה הפינה. תישן, צריך להחזיר כוח.
הוא התנשק, ויעקב צפה באורון קטן על השולחן. צללים רקדו על הקירות, ובקצותיהם נראו פניות של ליקה ובנה. כאב ההמתנה היה חזק, הוא סגר שיניים כדי לא לצרוח. בריח של היבשה, רוח קרה נחתה על כל הסביבה.
ימים חלפו, דומים זה לזה כמו קשרים בחבל. כל תנועה קטנה להפוך, לשבת, להחזיק כף הייתה ניצחון קטן, נותן פיסת שמחה.
הוא קם בעזרת מקל, והראשון בפעם הראשונה יצא מהבית, העולם היה שונה הכל לבן, שלג לבן ללא נגישה.
איך עכשיו אוכל לצאת? שאל בקול רועד את בעל הבית.
לא תוכל השיב הזקן בקצרה. אתה לא הולך, והדרך לעיר היא יום של הליכה או יותר. שלג מכסה את כל השבילים. תמתין עד האביב. אם תחזיר כוח אסביר.
והציידים? יכולים לעזור?
הציידים בחורף באים למקומות אחרים. באביב ובסתיו באים כאן. אולי מישהו יעצור, אם מזל ימצא אבל זה כמעט בלתי אפשרי. הוא נענע בראשו השן, והרים קורה לקול חנק.
יעקב קפץ משקיף על זיכרונות. הלב נשבר באותה כאב ישנה. הוא הדליק מדורה, הוסיף כמה קנים יבשים, קם ואלף אל האישה. נשימתה עמקה ויציבה, אך התודעה עדיין לא חזרה. הוא חיבק אותה במעילו, חזר לאש, והשאיר את העבר לשקוע במעגל המים הקפוא
הזקן היה שקטן. כאשר יעקב חזר מספיק כדי ללכת בתבנית, הוא התחיל לעזור: ניקוי שלג מהדלת, חיבור עצים, הדלקת תנור. האוכל, מרק מהשורשים והעשבים, הוא באכיל בלי תדאגות רעב והישרדות גברו על ההסתייגות. תה שעשו מהמזנים שנאספו בקיץ, הזכיר לו את ליקה היא גם החלה תה במנטה ובאורגנו. הזיכרונות היו מתוקים ומרירים כמו פצע שזז ונפוץ.
החורף נמשך ללא סוף, כאילו זמן נצמד לבור קר. אך עם אביב, שלג בחורף האחורי נמס בעדינות, חושף קרקעות עד סנטימטר אחרי סנטימטר. עוד חודשיים של מאבק של חורף ופרח, והזקן נפל.
אינני יכול לקחת אתכם, כמו שהבטחתי, הוא אמר במצב מדוכא. אני נפלתי, עכשיו צריך לסדר את עצמי.
איך תישאר לבד? בוא איתי! בעיר יש רופא, בית חולים!
רופאים? הוא רמז עם יד. אף רופא שלך לא יתקן אותך כך. אנחנו מרפאים באבקות ובצמחים. לך, אל תדאג, אני מתגבר. לא היום
הוא הסביר את הדרך, ויעקב, מודה לו על הצלתו והדם, התהלך לעבר העיר. המסע שהיווה קו ישר הפך לתנועה מבולגנת. הלך עד החשכה, ולא מצא מסלול. הלילה עבר תחת רגלי עצי האורן. הוא קם מבוקר מבוקר, רק כדי לראות חורים של אור ירוקים מבהילים זאבים. הוא טפס על עץ גבוה, נשאר שם עד הבוקר, ציפורן בקצה העור, והזאב עבר בחשכה. ירידה הייתה מוות בטוח.
בבוקר הוא נחלץ והמשיך בדרכו, בלי תקווה. ימים עברו, פגש חזורן, קרוקודיל, נמר מציץ מענף יום-יום. לינה על עצים הייתה צורך קשה. הוא ניזון מבזרים מהאדמה פירות, שורשים, מים מזרמים, נרדם בחלקים, מאזין לכל רעש. אבל לא נכנע. הוא חייב להגיע למשפחתו. חי.
שבועיים עברו בטייגה האין-סופית. יום אחד, בחורף שבור, הוא ראה ריבוע כהה בית קטנה. הוא התקרב, כמעט מתעלף משעמת, והאושר שבפיו היה כמעט כאב. זה היה סתום קיץ, אבל הדלת היה משורית ברזל, הוא פתח בקושי. בפנים ריח של אבק, רתיחה של אש, ועליו עכבר. בחלון אחד חד-חד ערכית נשתה מיטת קצף רכה, על המזרון חלווה צמר. על השולחן חבילה של מלח, קופסת מציתים, חצי קילו של גרגרי לחם וכוס ברזל.
יצא החוצה, אסף קוצים ובאזור קטן הפיק מדורה. הוא מילא קופסה של קופסא של מים מנחל, ותפח קפה משני עלים של חנוך ומנטה. כששתה את ראשונה של המשקה החם, הרגיש כמעט שמח. חזר לבית, נעל את הדלת בחוזקה, חיבר קורת ענף, ונחל בטורף של צמר.
הוא נרדם כמו מת, בפעם הראשונה בחודשים. רעם של דב קרב קרוב גרם לו להתעורר. המחשבה שהקירות החזקים של הלוזים מגנים עליו נתנה כוח.
לא ידע מה לעשות. לסחוב ביער זה היה קוֹר. אבל כאן היה קורת, מזון ותחושת בטחון קלה. הוא נחליט להמתין. להישאר. לחזור הביתה מאוחר יותר היה יותר טוב מאשר לא לחזור כלל.
הקמים במזון היו מועטים, הוא למד להצית אש בעזרת פטיש, יבש פטריות, אסף פירות, זכר דרכי הרופא הישן.
חודש עבר, אולי יותר. בחוץ של בוקר, קולות יריות ונביחות כלבה נשמעו. הוא קפץ מהקובייה בבקשתו, רץ לעבר הקול, מתרומם וצועק.
קול אחר משיב. ובסופו של זמן, קולות ברורים וקרקעות קולות. ארבעה ציידים מצאו אותו. כך יעקב נצא לבני אדם. הוא נסע יותר ממיום אחד ברכב של תחבורה, כמעט לא ישן, לחוץ, מחזיק ידיים בצקחת. הגיע לבתים של דירה שכורה, דלת נפתחה על ידי גבר במכנסיים קצרים ושקית.
הגבר אמר שהוא גר שם שלושה חודשים, והדיירים הקודמים עברו אחרי שהבעל טבול. “טבול” המילה חצצה בראשו כמו פטיש. ליקה, האישה, לא ידעה דבר.
חברים של ליקה לא היו, היא הייתה חמהבפעם האחרונה, כשעמד על החוף וראה את שביל האור מתחיל להאיר, הוא חשב שמאף אחד לא נזכר בו יותר, והלכיו אל הבית, בידיו רק זיכרון של אהבה ושורשיים של תקווה.
