היום אני עדיין מרגישה איך הלב שלי רועד מהמחשבות של אתמול. שוב פגשתי את עצמי בעיכוב הפעם לפגישה עם מנהלת המסעדה שבה אמורה להתרחש חתונתי בחודש הבא. אירוע ל100 אורחים, תפריט שצריך לאשר היום, טעימות, דיון על עיצוב השולחנות ופריסת האורחים כל זה תלוי בביקורי הזה. ובינתיים אני עומדת בתורמת תנועה בכביש הראשי של תלאביב, בעומס הערבי של השעה השיא, ומביטה ברצף האורות האדומים של המכוניות שלפני. כל שנייה מחזיקה בפעימות כואבות בראש.
שמי דנה כהן, בת 37, בעלת רשת של חמשה סלוני יופי יוקרתיים בשם “קסם”. אני מנהלת, מצליחה, אישה של ברזל, יודעת בדיוק מה אני רוצה מהעסק, מהעובדים ומהחיים. חוץ מאחת מחיי האהבה. במשך עשר שנים חורפתי לבנות את האימפריה שלי, ולא נשאר לי מקום למערכות יחסים, לרגשות אמיתיים, למשפחה. הלב שלי היה ריק עד שבא אליו. ארתור. הוא היה מושלם אדיב, קשוב, בעל טעם בלתי מתפשר ורקורד בלתי מתפשר. נדמה היה שהגורל סוףסוף העניק לי הזדמנות לאושר אישי.
העומס בכביש נעלמתי בעזרת פנייה פתאומית לנתיב חירום, וכעשר דקות אחרי, מצאתי את עצמי עומדת מול שערי המסעדה “מונטבלן”. הלב קודר, בראשי נרשמה רשימת שאלות למנהלת, וכמעט נמשכתי אליה. בחצר המסעדה עמד ילד קטן, בת כ10, ברגליים יחפות, לבוש שמלה מקולקלת עד קירות, ושאפת זר של ורדים כמעט נבללים בשרווליו. הריח של אבק וחוסר סדר נבע ממנו.
קני לי קצת פרחים, בבקשה קולה היה שקט אך חד. היא שלפה ורד שכבר נבל, פרחיו נצמדו לדומע.
לא, חמודה, עכשיו לא ניסיתי לדחות אותה בעדינות, ממהרת אל הדלת. אך היא הייתה יותר ערנית, חזרה ובטלה את דרכי, מבט עיניה הבוגרות מדי לילד הייתה מלאה תחנון נואש.
בבקשה. זה ממש חשוב. זה הזר האחרון לחצה הפרחים אל חזהּ, והייתי בטוחה שהיא עומדת לבכות.
הקול בפנים שלי קרא: «אל תצא נישואין איתו». נדהמתי, כאילו קיבלתי מכה חשמלית. פניתי אל הילדה, המראה שלה נתקע במוחי.
מה? מה אמרת? קמתי בקול רועד.
היא הביטה בי בעיניים חדות, לא מזדקנות.
אל תינשא לארטור. הוא מרמה אותך.
המילים הקפיצו בריר קר על עוריי, האוויר הלח ולח. קמתי לשאל: איך יודעת את שם הגיס שלי? היא חייכה בחשכה.
ראיתי הכל. הוא עם מישהי אחרת, הם בזבזים כספים שלנו. יש לה רכב לבן עם קמט על הכנף השמאלי, בדיוק כמו שלך.
זוכרתי שהייתי פוגעת בכנף של רכב בתחודש שעבר בחניון תתקרקעי, ולא סיפרתי שוםום. איך ידעה? היא המשיכה.
אתה עוקבת אחרי? שאלתי.
אחריו הצביעה בחן. הוא הרג את אמי. לא במישרין, אבל בגללו היא מתה. הלב שלה נקרע מצער.
הקול הפנימי שלי נשבר. התיישבתי על ברכיי כדי לא ליפול, והייתי בגובה של הילדה, רואה כל כתם על פניה, לכלי האדמה על לחייה, לכל שריר ברגליה הקטנה.
תסבירי לי, רגע, איך קוראת אימא שלך? שאלתי ברוך.
הייתה ענתה במבט כואב. שמה אירינה, בעלת חנות פרחים ענקית ברחוב הראשי, ריחו של גן עדן. ואז הגיע מקסימ. הוא קנה לה זר ענק, בא כל יום, דיבר מילים מתוקות, והיא נפלה בלה. הוא נשא צלקת על היד הימנית, לבוש חליפה אפורה עם עניבה משי אדום כהה אתה קנת לו אותה ליום הולדת. הוא סיפר לאימא בטלפון, והיא בכתה.
הקול בתוכי נשתתק. האף שלי הרגיש יבש. כן, קניתי לו את העניבה מאיטליה לפני חודש. הוא אמר שזה קמעו. הבנתי שהכל סביבו הוא שקר.
הילדה הוציאה מצדה תמונה מקולקלת של אישה וגבר בחיק בפארק. בגבולה שלי היה ארתור אותו אדם, רק שערו קצר יותר וללא הזקן הקטן שהייתי מבקשת שיגדל.
מאיפה קיבלת את זה? גלגלתי בקול.
אימא שמרה. זו התמונה היחידה. מצאתי אותה שבועיים אחרי ההלוויה, ראיתי אותו ברחוב, ניסיתי לשאול למה הוא כך, אך פחדתי. אז התחלתי לעקוב. ראיתי אותו מגיע אליך, נושק לך, חשבתי שזה צריך להזהיר אותך לפני שיקרה למה שאם אימא.
הדמעות החלו לעלות. שאלתי: איך קוראים לך? היא ענתה: קטיה.
רצה לאכול? שאלתי, מתבוננת בתשקיף של רעב.
היא הנהנה באסמכתא. לקחתי אותה למזנון, הזמנתי לה קינוחים, מרק קרמי, פילה מיניון. היא אכלה בזהירות, כאילו למדה להתנהג בנימוס מהאמא. כל ביס היה מלא פיקחות, והרגשתי צער על הקשיות שהייתה לי.
שאלתי אותה על מגוריה. היא חיה במקלט “אור קטן”, זמני, עד שמציאת בית קבוע.
סיפרה לי על אימא אירינה שהייתה פקחית פרחים מצליחה, קיבלה לקוחות תאגידיים, והייתה לבד. היא פגשה את מקסימ, שהיה חולם על רשת מסעדות יוקרתיות, הבטיח החזרים, נישואים, חיי יהלום. אחרי שהשקיעה את כספה שלושה מיליון שקלים הוא נעלם. אימא חיפשה, קיבלה תשובות ריקות, לבה נשבר, והחלה למות משבר. אחרי שני חודשים היא מתה.
גם אני השקעתי בתוכו ארבעה מיליון שקלים להקים את “מונטבלן”. הילדה הראתה לי חשבונית של עשרת מיליון שקלים, מחולקות בין חמש נשים כספים של 160,000, 80,000, 60,000, 120,000, 32,000 שקלים. קובץ “חישובים” הוכיח שהכל היה מתוכנן.
לאחר שיחה מרגשת, הזמנתי את קטיה לאכול איתי במלון, ובמקביל קיבלתי קבלה של שף המסעדה ממר יונתן, שגילה לי שהמנהל הוא ארתור. הוא נעמד בחזית, חייך לי, אך כשראה את הילדה, פנימתו נחתה.
גב׳ כהן, באה עם ילדה? שאל בחשש קל.
כן. אשמח לשים אותנו בפינה השקטה ולהביא תפריט הכרזתי באופן חד. הוזמנתי לשולחן, הזמנתי קינוח, מרק, פילה, וקטיה אכלה במתינות, כאילו נזכרת בתורבות של אמא.
שאלתי אותה מאיפה היא, והיא ענתה שהינה במקלט “אור קטן”. לאחר האוכל, חזרתי הביתה, מצאתי את ארתור יושב על הספה, בנעלי הבית שלי, וצופה בסרט במחשב נייד. הוא חייך לי בחיוך הוליוודי.
היי, אהובה, איך עבר הפגישה? קם וקיבל אותי בחיבוק, ריחו של נענע וקפה.
רציתי לחזור למצב הרגיל, אך בנפשי התפרק. חיפשתי את סיסמתו 777777 פתחתה את תיבת הדואר שלו. מצאתי שיחות עם חמש נשים שונות, כל אחת קיבלה את אותו הכינוי: “החמה שלי”. הן כולן בקשו כסף לפרויקטים שונים. בנוסף, מצאתי קובץ “חישובים” עם סכומים גבוהים.
החלטתי לא להסיר את הידיים. שכרתי בלש פרטי, והוא חשף את השמות, הכתובות, והן חזרו אליי עם סיפורים של שקרים, פרחים, ארוחות וקול של אהבה מזויפת.
הבלש תיאר אותו כ”זהות של נוכל מקצועי”. הוא גרם לי להבין שהוא רצה את הנכסים שלי חמשת הסלונים, הנכסים כמתנה לפני נישואינו, כדי לקחת הלוואה ענקית ולהסתר את עצמו עם המיליונים.
היה ברור צריך לשים קו. פניתי למשטרה, הגשתי תלונה משותפת עם ארבע נשים אחרות. חקירה דרשה מעצמי להיות עדים, לחבר מסמכים, להציג תיעוד. המשטרה נדרשה ללכוד אותו בזמן קבלת תשלום.
החלטתי לשחק את השחקנית אהבה, חיבור, שתיקת. אחרי שבועיים הצעתי לו ארוחת ערב רומנטית במונטבלן, לציין את יום ההולדת של הנישואין שלנו. הוא הסכים, והצוות של המשטרה קיבל את השולחן הסמוך. בלילה, לבושתי שחורה יוקרתית, תכשיטים שהורשתה סבתי, הוא הגיע, וקיבל את כל האורחים, אבל לבו שלף חשש כשקיבל חיסול.
פתאום שני אנשי משטרה בחליפות אפורות עברו אל השולחן והודיעו: “ארתור ויטאלי מדובייב? נעצר על נוכלות בפרטיות גדולה”. חבלי הברזורים על פרק ידו הפכו למטלטלים קרים, הוא נענה בחוסר ניגוד מבטו היה מלא שנאה משתקפת. הוא ניסה להגיב, אך רמת הקול שלו נחלשה.
קיבלתי משקה שמפניה, שתיתי בחשש, והרגשתי איך ההקלה מתפזרת בגופי. המנהלת של המסעדה הציעה לי עוד קינוח עוגת נייפוליאון וביקשה מים. אמרתי: “אין, תודה, הכל מושלם”. היה ערב של ניצחון קטן.
המשפט נמשך חצי שנה. הוא נידון לשבע שנות מאסר, והחזרו לי חלק מהכספים כ200,000 שקלים. השאר נעלם בנתיב שלו, אך היה לי שלום פנימי. אחרי שחרורו לפני שלוש שנים הוא חזר לחיים במקצבה, והתחיל לשפוט את עצמו בעיניים קשות.
במקלט “אור קטן”, חזרתי לבקר את קטיה. היא ישבה על המרפסת בתשעה עשר מעלות, רגליה יחפות באוויר הקריר של סתיו. אמרתי לה: “היי גיבורה”, והיא חייכה בחום.
שאלתי אם תוכל לחיות איתי בבית קבוע. היא היססה, ואז בעיניים מלאות תקווה ביקשה: “האם את תהיה לי כמו אמא?” אמרתי לה כן, והבטחתי לשמור עליה.
היום, אחרי חצי שנה של הליכים, חתמנו על האימוץ. קטיה קיבלה חדר מואר, בגדי קיץ, צעצועים, וגם נעליים חדשות כדי שלא תצטרך יותר להלוך יחפה. היא השתלבה בביה”ס הטוב ביותר בתלאביב, השתתפה בחוג ציור, ובסוף השנה קיבלה מלגה לאוניברסיטת האמנויות.
החיים שלי ממשיכים הסלונים משגשגים, אבל הקדשתי חלק מזמני לניהול קרן “הזדמנות שנייה”. היא מסייעת לנשים שנפלו קורבן למניפולציות של גברים מרחבי הארץ. קטיה מתגאה בי, וקוראת לי “סופרגיבורה”. אני רק אומרת: “זה את, האמת, שהצלת אותי.”
לפעמים, קטיה מבקשת עוד אח או אחות. היא מציינת שהקונספציות שלה על משפחה נבנו על חוויות של יחיד. החלטתי לאמץ עוד ילד מהמקלט סרחי, בן שש, שנמצא ברכבת, ללא הורים. הוא הפך לחלק מהמשפחה, ואני חיה איתם בתלאביב, מתמודדת עם קריירה, חינוך, ועם אהבה שמגיעה מהקשרים האמיתיים, לא משקרים.
כתיבת היוםיום הזה מזכירה לי כמה משמעותי היה הרגע שבו ראתה ילדה קטנה עם פרחים נובלים וכיצד היא פתחה את העיניים שלי לפני שנשארתי בבור. הכאב, האמת, והאמון מצאו סיום בפרק של קיום, של משפחה, של אהבה שמקורה במקומות הפשוטים והאמיתיים ביותר.
יום שלישי, רגיעה וקפה במרפסת עם קטיה, כשחולף השמש מעל מבני העיר. אני מביטה סביב, מתבוננת בחיוך של ילדה שגדלה להיות גיבורה, במבטים של אנשים שמצאו תקווה, ובחודשי ההשקעה שלי בעסק ובחיי המשפחה. החיים הם זרם של רגעים היום הזה הוא רגע שבו אני חיה במלואו.
