איתן אלון, רק כשהכניס את דיגו הצנוע מהיום לפח עץ קשוע והלך בשביל הצר אל העגלה הישנה שלו, נתקע ברגע כאילו ברק פגע בו. לא היה זה פנטזיה. מתוך ערפל הנהר הצפוף והחשוך נשמע שוב אותו קריאה לא צעקה אלא קינה לפני מות, חיה באימה שהקפיצה על עורף, גורמת לצמרות לשובב. האישה קראה לעזרה, קראה באומץ של נשמה שבורה. וקולה נחתך ברוח ששרקה בין עצי האורן הזקנים, אך עדיין ניתן היה להבין שלחשה בתשוקה עמוקה. מאחוריה היה מישהו נוסף, שליטתו בלחצי המים הפנורמיים הגיעה אל החוף.
בלי היסוס, איתן זרק את הסל, והדגים הקטנים שנצנצו ככסף נדלו אל החול הרטוב. הוא נטל את המעיל השמן והמכנסיים המושתתים, השאיר רק תחתוני עבודה מתלבשים, וקפץ למים השחורים הקוראים. הרוח, כזאב מתוקף כעס, סחררה את הגלים, פוצצה את פניו בקצף וברסיסי מים.
השחייה הייתה קשים מאד. הזרם, שברוב השעות נודר באיטיות, היום הפך לתוחף רשע, תופף רגליים בידיים קפאיות כמו חוטים. כמעט על תעלת הנהר, במקום שהמים היו שחורים ועמוקים, נלחמה בתשוקה נערה בשם שׁיר. שערה השחור כמו אצות קפץ על גל הגלים, ואז נפל בטבילה חשוכה, שואב אותה עד הראש. הנערה, שלפי מה שנראה, ביקשה עזרה מזועזעת, נחשבה לנשמה שבורה, אך הוא כבר היה על החוף השני. הוא לא הסתכל אחורה, תנועותיו היו חדות וחרדות. הוא שלף סירת נפש, פנה מבטו כמו חיה פראית, והסתתר בטבע הכפרי.
שׁיר כבר לא צייצה. היא לא הופיעה על פני המים. כאשר איתן, מתקרב ממאמץ אחרון למקום האסון, הפיץ על פני המים רק מעגלים איטיים ומזיקים. ליבו נפל לחול. הוא נשף נשימה עמוקה, ניגן במרווח, והחליק אל ערפל הקרח. ידיו תפסו את בד המעיל החלקלק, הוא תפס את הגוף חסר החיים מאחורי גבו, ובזרועו השנייה השתמש במקשה כמשוט, והפעל רגליו כפסי פדיחה, חזר למרחק המים. כל משיכת משוט הייתה כאב אש בשרירי הרגל, כל שאיפה הייתה קינה. הוא המשיך לשחות, תופס על חיי עצמו ועל החיים של הנערה שברגעים הראשונים היה רק משקל יקר בידיו.
כאשר הוציא את שׁיר לחוף, הוא, מבלי להרגיש עייפות, קפץ לעשייה. ידיו, שהיו מותאמות לעבודה כבדה, פעלו במהירות ובדיוק סיבובים, לחיצות, הנשמת החיים. ממאוליו יצאה מים צמאים מהנהר, וגופה של הנושמת קיבלה שיעול חד וקצר. נשימתה, חלשה אך קבועה, חזרה. הוא ידע שהיא צריכה חום. הוא אסף את הפחם של האש הישנה, והציב אותו על מקום חם, בנוי מאבנים שטוחות של הנהר, והניח עליו שכבת עץ ארז רך. הוא הניח בעדינות את שׁיר על המיטה הזמנית, כיסה אותה במעילו הריחוני והזיע, אסף את חפציו הפזורים, והצמיג את בגדיו הרטובים על גופה הקפוא, ישב ליד האש החדשה והושיט ידיים קפואות שחורות בחום.
החום התפשט באיטיות, כאילו מתנגד לחדור לבשר הקפא. שׁיר קיבלה נשימה רכה, ריח של פלטה עדינה מראה על החיים שבפנים. המים הקרים והמתקפה הפיזית עשו את שללן, אך איתן ידע זמן יעבור והיא תחזור למודעות. הוא הרגיש זאת כמו כל פינה של הנהר.
הוא הרים ראשו אל השמיים, מכוסה בעננים כבדים ונמוכים. דרך הערפל העופרת לא ניתן היה לראות כוכבים אפילו הירח לא הצליח להאיר. הריק היה עמוק וללא תקווה.
הוא הביט בלהבות, והן חזרו אותו לעבר, אל הערב האפור ההוא, אשר לקח ממנו הכל.
הוא, ליקה וארתם הקטן, הלכו לדוג קיץ, כמו כמעט כל קיץ. אחרי שהשאיר את אשתו עם הילד בחניון האוהלים, איתי פורש מהחוף על סירה ישנה אך אמינה.
תתפנקו עם תה, אחזיר איתו דגים עם זנבות, ונאכל יחד מרק דגים הכי טעים בארץ! קרא בחיוך אל ליקה, ופניו נרחבו באושר בלתי נדלה.
רק תיזהר, ויטלי, מזג האוויר מתרעם, חזה האישה, מביטה בעננים המתקרבים.
אני יודע כל פינה! אל תדאגי! קרא מהמים, והדף שלו חותך את פני המראה.
הוא נחת על הטיפה האהובה, זרק את המקלות לצידו, והמתין בטקס הרגיל שלו. פתאום השמיים השתחררו לשחור, כאילו הלילה ירד. הרוח המשולבת כרכבת כיסתה את העצים, וקיר של מים נפל מהשמים. הסירה נסחררה, נזרקה לצד, ואז נשמע פטפוט יבש חזק החלק התחתון נגע במעין קנה שהסתתר מתחת למים, כחרב נחשבת. אוויר חודרן נפל, ובזמן קצר הסירה הפכה לחתיכת בד מתנפחת.
איתי ניסה לשחות, אך רגיש כאב חד וכואב ברגלו מהמים הקפואים. המאבק עם הטבע השתול היה בלתי שווה. הזרם תפס אותו, פגע במשהו קשה, והחשכה קיבלה אותו. הוא קם רק אחרי שלושה ימים, מצוי במיטה קשוחה באוהל ריחן מעשן וצמחים. הרמת הגוף גרמה לסחרחורת והקאה. פתאום נפתח הדלת, והולך אליו זקן עתיק עם פנים סדוקות כמו מפה של חיים.
קם, קרא במרוץ של חוסר רגש, מניח קערת מרק מעשנת על השולחן הקטן. קח, שתה תרופה של עשב, היא עצרת דם בפנים. ואז תכנס קח, אחרת הנשמה תצא ממך.
איפה אני? קרא איתן, ובשמוע שם של אזור רחוק ולא מוכר, הבין באימה שהוא נגרר למאות קילומטרים מביתו.
חבל עליך, בחור, נפל עליך, אחרי שתיקה קצרה, הוסיף הזקן. ציידים כמעט חיו כאן, הם חשבו שאתה מת.
איתן ניסה לקום שוב, אך הזקן השתמש באצבעו היבשה:
שכב, אל תתעסק בגיבוריות. איבדת דם אין מה לראות. כרגע תמשיך להחפז רק מוות יגיע אם תצא. תחזור לגדול.
המשפחה? האישה, הילד הם לא יודעים שאני חי! קולו של איתן נגע בנימה של ייאוש. הוא דמיין את ליקה, הלב נגע בכדור כאב.
מה יש כאן? הרים הזקן גיחוך. זה לא עיר עם דואר. כאן יער. רק זאבים וינשופים מצייצים. יער שלם.
איך אתם כאן? שאלה באמינות.
איך? צמחים, פטריות, אגוזים, פירות. בחורף מאגרי אוכל. ציידים מגיעים מדי פעם, מביאים מזון. כך אני חי כבר עשרים שנה. הזקן חייך, נפל על המיטה בפינה. תנוח.
הזקן נחרתי, ואיתן הביט באש הקטנה על השולחן, צללים רוקדים על הקירות, והדמויות של ליקה ובנו נראו במרכז השטחים הרוטטים. צער חם נגע בליבו, לשון האש הייתה כעדות לזיכרון.
ימים חלפו כמו קשרים חצויים בחבל. כל תנועה קטנה לשבת, להרים כפית הייתה ניצחון קטן.
הוא קם בעזרת קביים, ועם פסיעה ראשונה חוץ מהשער, העולם היה שונה שלג לבן משתרע על כל מקום, אין נוף אחר.
איך אני מצא דרכי החוצה? שאל את המארח בקול רועד, מנסה לא להראות ייאוש.
אין דרך, השיב הזקן בקצרה. הליכה עדיין לא אפשרית, והדרך למדרחוב אורכת יום שלם, או יותר. שלג מכסה את כל השבילים. אם תתרפא אני אוביל.
ציידים? הם יכולים לעזור?
ציידים בחורף באים למקומות אחרים. באביב ובסתיו יגיעו, אולי יימצאו מישהו שיעזור אם מזל יקרב אבל כאן זה קשוח. הזקן התנודד, זרק קורת עץ לתוך האח.
…
איתי קפץ מחזי הזיכרונות, לבו נפל כמו פצעה ישנה. הוא הדליק אש נוספת, עלה למעלה, נגש אל הנערה. נשימתה עמוקה יותר ויציבה, אך המוח עוד לא חזר. הוא חיבק אותה במעיל, חזר אל האש, והניח את ידה על האש.
החום התנפח לאט, כאילו מסרב לחדור לבשר הקפא. שׁיר שכבה ללא תנועה, רק אדים קלים ממוחה העידו על חייה. הקור והזעזוע של המים השפיעו עליה, אך איתן ידע הזמן ירפא אותה. הוא ידע זאת כמו שכל פינה של הנהר.
הוא הרים ראשו אל השמים המכוסים בעננים כבדים, ללא כוכבים, גם הירח לא הצליח לפרוץ. ריק ונמנום.
הוא הביט בלהבות, וזכר את הערב האפור ההוא, שבו אבד כל מה שהיה לו.
הוא, ליקה וארתם הקטן הלכו לדיג הקיץ, כמעט כל קיץ. אחרי שהשאיר את אשתו עם הילד באוהלים, איתן נפל מהחוף על סירה ישנה אך אמינה.
תשתו תה, אחזור עם דגים עם זנבות, ונאכל יחד מרק דגים הכי טעים! חייך אל ליקה, ופניו נראו מלאים באושר חסר דאגות.
היה זה מושג, ויטלי, מזג האוויר מתרעם, חזה האישה, מביטה בעננים המתקרבים.
יודע כל פינה! אל תדאגי! קרא מהמים, והדף שלו חותך את פני האגם.
הוא נחת על הטיפה האהובה, זרק את המקלות לצידו, והמתין בטקס הרגיל שלו. פתאום השמיים השתחררו לשחור, כאילו הלילה ירד. הרוח המשולבת כרכבת כיסתה את העצים, וקיר של מים נפל מהשמים. הסירה נסחררה, נזרקה לצד, ואז נשמע פטפוט יבש חזק החלק התחתון נגע במעין קנה שהסתתר מתחת למים, כחרב נחשבת. אוויר חודרן נפל, ובזמן קצר הסירה הפכה לחתיכת בד מתנפחת.
איתן ניסה לשחות, אך רגיש כאב חד וכואב ברגלו מהמים הקפואים. המאבק עם הטבע השתול היה בלתי שווה. הזרם תפס אותו, פגע במשהו קשה, והחשכה קיבלה אותו. הוא קם רק אחרי שלושה ימים, מצוי במיטה קשוחה באוהל ריחן מעשן וצמחים. הרמת הגוף גרמה לסחרחורת והקאה. פתאום נפתח הדלת, והולך אליו זקן עתיק עם פנים סדוקות כמו מפה של חיים.
קם, קרא במרוץ של חוסר רגש, מניח קערת מרק מעשנת על השולחן הקטן. קח, שתה תרופה של עשב, היא עצרת דם בפנים. ואז תכנס קח, אחרת הנשמה תצא ממך.
איפה אני? קרא איתן, ובשמוע שם של אזור רחוק ולא מוכר, הבין באימה שהוא נגרר למאות קילומטרים מביתו.
חבל עליך, בחור, נפל עליך, אחרי שתיקה קצרה, הוסיף הזקן. ציידים כמעט חיו כאן, הם חשבו שאתה מת.
איתן ניסה לקום שוב, אך הזקן השתמש באצבעו היבשה:
שכב, אל תתעסק בגיבוריות. איבדת דם אין מה לראות. כרגע תמשיך להחפז רק מוות יגיע אם תצא. תחזור לגדול.
המשפחה? האישה, הילד הם לא יודעים שאני חי! קולו של איתן נגע בנימה של ייאוש. הוא דמיין את ליקה, הלב נגע בכדור כאב.
מה יש כאן? הרים הזקן גיחוך. זה לא עיר עם דואר. כאן יער. רק זאבים וינשופים מצייצים. יער שלם.
איך אתם כאן? שאלה באמינות.
איך? צמחים, פטריות, אגוזים, פירות. בחורף מאגרי אוכל. ציידים מגיעים מדי פעם, מביאים מזון. כך אני חי כבר עשרים שנה. הזקן חייך, נפל על המיטה בפינה. תנוח.
הזקן נחרתי, ואיתן הביט באש הקטנה על השולחן, צללים רוקדים על הקירות, והדמויות של ליקה ובנו נראו במרכז השטחים הרוטטים. צער חם נגע בליבו, לשון האש הייתה כעדות לזיכרון.
יום אחרי יום, כפי שעברו קצוות של חוטים בגזע העץ, כל תנועה קטנה לשבת, להרים כפית הייתה ניצחון קטן.
הוא קם בעזרת קביים, ועם פסיעה ראשונה חוץ מהשער, העולם היה שונה שלג לבן משתרע על כל מקום, אין נוף אחר.
איך אני מצא דרכי החוצה? שאל את המארח בקול רועד, מנסה לא להראות ייאוש.
אין דרך, השיב הזקן בקצרה. הוא ידע שלבסוף, כמו בכל סיפור של הישרדות, האור שבדממה יישוב קו ישר ויחזיר אותו הביתה.
