אחר הצהריים, באותו ערב של פקק בלתי נגמר, מצאתי את עצמי נגררת ברצף של אורות אדומים מקפצים כמו נרות בחלום רחף. השעון על ההגה צלקק בקצב קצב הלב, וכל שנייה הייתה מרקיעת קו מתכתי במוחי.
אני, רונית קפלן, בת שלושים ושבע, בעלת רשת של חמישה סלוני יופי יוקרתיים בשם “קסם”. מנהלת קשוחה, חדה ועמידה, יודעת בדיוק מה היא רוצה בעסק, בעובדים ובחייםחוץ מאהבה. עשר השנים האחרונות עברו בבנייה של אמפיה של יופי, ולמחשבות על זוגיות ולמשפחה לא נותר מקום. עד שהפלא הגיע הוא, איתן. גבר מושלם, מנומס, עם טעם עדין והיסטוריה ללא דופי, כאילו נכתב במזל. הרגשתי שהגורל סוף סוף שלח לי הזדמנות לאושר אישי.
בעוד אני מתמרנת דרך פקק של חציית כביש במרכז תלאביב, קפצתי למזח מסתורי, וכעבור חמש עשר דקות מצאתי את עצמי ניצבת מול שערי המסעדה “מרומי”. לבי פעל כמו תוף, והראש מלא ברשימת שאלות למנהל המסעדה.
פתאום, על המדרכה, הצצה ילדה קטנה בגיל העשרה, רגלית, לבושה בחולצת חול רועדת, קיבלה ידיים ריקות חוץ מתיק רזה של ורדים קוצים שכמעט נבולו. ריח של אבק ובלבול נצמד אליה.
קניתי לך פרחים, בבקשה קולה היה שקט אך נושא. היא שלפה ורד שמבולבל, עלייו נופלים באיטיות.
לא, יקירה, עכשיו לא ניסיתי לדחוף אותה בעדינות, ממהרת אל הדלת. אך היא חתרה, חוסמת שוב את דרכי במבט מבוגר הרבה מידי עבור ילדה, מבט מלא תחנון.
בבקשה, זה חשוב היא לחצה את הפרחים אל חזהּה, והדמעות נראו לה כמעט עוברות קו.
קול פנימי צעק: “אדוני, אין לי זמן! הפרחים אמורים להגיע מראשי!”
קולי חזר בעוצמה יותר חדה:
הילדה, אין לי זמן. הפרחים, למען האמת, אמורים לזרום אליי מגברים, לא מרחובות.
בדיוק כשעברתי את הדלתות המסתובבות, קולה של הילדה נשמע קפוץ חד וברור, חדור בחדות:
אל תינשא לו.
הקפדתי במקום, כמו חשמל שעובר בגוף, והפניתי מבט אליה.
מה? מה אמרת?
עיניה של הילדה, גדולות וברורות, חצו אותי במבט חטוף.
אל תינשא לאיתן. הוא מרמה אותך.
רוח קרה זרחה בגופי, והאוויר נעשה סמיך כקמח.
איך את יודעת על שם האירוס? קולי רעד.
ראיתי הכל. הוא עם מישהי אחרת. הם זורמים כסף יחדהכסף שלנו. יש לה רכב לבן עם בול בתאמה על הכנף השמאלי, בדיוק כמו שלך.
המחשבה שלי נאלצה לזכור שפגעתי בכף הרכב בחודש שעבר בחניון תתקרקעי ולא התקרבה לשום תושב אחר.
האם את רודפת אחרי? שאלתי במאמץ.
אחרי הוא, תייקרה הילדה, בלי מבוי סוד, הוא הרג את אימי. לא במגע ישיר, אבל בגללו הלב שלה נחרב.
רגלי קפצו, והמשכתי לשבת ברקע, באותו גובה. ראיתי כל כתמה על פניה, כל לכלוך על הלחיים, והקולות הקטנים של הרגליים המגרדות.
תסבירי לי, באורך, מי אימך? ביקשתי בקול רך.
הייתה, אמרה הילדה בקול של צער עמוק, קראתה אירית. הייתה בעלת חנות פרחים ענקית, ריחה כמו גן של עדן. ואז בא מאיר, הוא הציג עצמו כ”מקסים”. הוא קנה לה זר גדול, בא כל יום, דיבר במילים מתוקות שהשפיעו על נשמתה.
מקס? חשבתי, ולבי קפץ מהקפיצה הקרה של שמו
לא, הוא אלון. יש לו צלקת על הזרוע הימנית, כאן היא הראתה קו דק על שורף. הוא תמיד לובש חליפה אפורה, עם עניבה משי בצבע דובדבני. אתה קנית לו אותה ליום הולדת, והוא הלל זאת לאימו בטלפון, והיא בכי.
הקול שלי יבש. כן, אני קניתי לו עניבה ממילא לפני כחודש, הוא קרא לה קמע.
המשיכי, בבקשה.
אימו שלטה בכל ה״עסק״ שלו, משקיעה את כל חסכונותיה. הוא אמר שהוא פותח רשת מסעדותהנה, תראה היא ציינה את בניין “מרומי”. היא מכרה את החנות, את הפרחים, את חלומה, והעבירה לו שלוש מיליון שקלים. הוא נשבע להתחתן, לצאת לים, ואז נעלם. האמא חיפשה אותו, שלחה הודעות, קראה, והלב נפל. אחרי שני חודשים הלכה למוות משבר לב.
שלושה מיליון שקלים. גם אני השקתי ארבעה מיליון במיזם שלו לבניית המסעדה, בדיוק הסכום שהזדקק אליו.
איך את יודעת שזה אותו אדם? לחשתי, אך הרעיד אותי האימה.
היא חיפצה משקיפה, שלפה מצורתה תמונה מקמטמת של איש ואישה מחבקים בפארק. על פניו של האיש היה אלון, אך שערו קצר יותר, ולבנו היה שונה.
איפה מצאת את זה? קולי רעד.
אימו שמרה את זה, היא הייתה בתמונה היחידה שלהם. מצאתי אחרי שני שבועות מהלווייה, ראיתי אותו ברחוב, ניסיתי לקרוא, נבהתי, ולאחר מכן עקבתי אחרי. ראיתי אותו מגיע לביתך, מחבק אותך, ומחשתי שהייתי חייבת להזהיר.
במבטה החודרני, האמת נחשפה היא הייתה האמת.
איך קוראת לך? שאלתי, דמעות חודרות לחזה.
נטע.
נטע, את רעבה?
היא הנהנה והנהן, והכאב בעיניים שלה היה כל כך ברור.
בואי איתי. קודם תאכלי, אחר כך תספרי לי הכל מההתחלה.
המתאם של המסעדה, מר יעקב בלוך, קיבל אותי בחיבוק מבורך, אך כשראה את נטע, פניו התרחבו.
רונית, עם ילדה? שאל בקול שמחובד.
כן. מקום לשולחן במרומי, בפינה השקטה, ותפריט, בבקשה.
הזמנתי לנטע קוּרס של קינוחים, מרק קרמי, ופילה מיניון עם ירקות. היא אכלה בקפדנות, כמו ילדה שלמדה איך להיות הכנסתית, כל ביס נשא רגישות.
איפה אתה גר עכשיו, נטע? שאלתי ברוך, כשסיימה.
במקלט “קרן”. זמני, עד שמצאו לי בית קבוע.
היא הייתה בת עשר, ללא בית, ללא אם, נושאת משקל של ייסורים שלא נוכל להרים.
ספרי לי על אמך, על מקס? ביקשתי, מצפה לתשובה.
נטע השאירה את המזלגת, קשת את ידיה על ברכיה, והחלה להציג את סיפורם כאילו היה דוח מקצועי. היא דיברה בלי דמעה, רגועה, כמו מישהו שכבר פרק את כל דמעותיו.
אמא, אירית, הייתה בעלת חנות פרחים מובילה, עם לקוחות תאגידים, גרה לבד, חיפשה כתף גברית. פגשה את מאיר, גבר מנומס עם תכניות גדולות, שהבטיח לה כיבוד ראשוני, חזרה על ההשקעות והחוזה לנישואין, ובסוף נעלם.
הסיפור היה זהה לשלי, רק שהייתי אני בעלת חמשה סאלונים, נכסים גדולים יותר.
האם אמא פנתה למשטרה? שאלתי.
כן, אך אמרו שהן השקעות כושלות, ללא הוכחות. היא שלחה לו הודעות, הוא קרא, אך לא השיב. היא נחשפה לשבר לב עד שהפסיקה לאכול, לשכב ליד החלון, ומתי אחרי חודשים הלכה למוות.
ראית אותו עם אישה אחרת? הוספתי.
אתמול, במרכז הקניות “הגלריה”. קנה לה מעיל נמר, שילם בכרטיס זהב, והקופה קראה: “תודה, רונית קפלן, קנייה נעימה”.
זה היה הכרטיס שלי. הייתי נותנת לו כרטיס נוסף לשימוש יומי, ובטוחתי בו.
תראי לי את האישה? ביקשתי ברגישות.
היא הנהנה, ציינה שהיא גבוהה כמו אני, שיער בהיר, ריח בושם מתוק.
לאחר הצהריים, הובלתי את נטע חזרה למקלט מבנה לבטון בקצה העיר וחזרתי לדירתי.
בבית, אלון ישב על הספה, בנעלי ביתיי, צופה בסרט במחשב הנייד, חייך אלי בחיוך הוליוודי.
היי, שמש שלי. איך עבר האישור של התפריט? קם, חיבק אותי, נענע את הניחוח של נענע וקפה.
פיתחתי, לחצתי על חיבוקו, וניסתי לשמור על קולה של אהבה, אך הריח של קפה הפך לבקעה של גועל.
כן, הכל תקין, החתונה בעוד חודש.
לא יכולה לחכות, לחש אלון לשערי שערי שערה, קולם מתוק ושקרי.
באותו לילה, כשנרדם, חטפתי את המחשב, הקוד: “777777”. פתחתי את תיבת הדואר שלו.
המצאתי קבצים מסודרים: חמשת נשים, כל אחת קיבלה את אותו הטקסט “את האחת שלי”, “שמש שלי”, “חולם על העתיד שלנו”. כל אחת נדרשה כסף: “השקעה בסטארטאפ”, “קושי זמני בעסק”.
תמונות: אלון בחיבוקים שונים, בערים שונות, במקומות שונים, עם פרצופים של אהבה מתווכת.
קובץ “חישובים”: שם, סכום, סטטוס.
רונית 160,000
שושנה 80,000
אלונה 60,000
אירית 120,000
אולג 32,000
סה”כ 452,000
תוכנית מפורטת של עסק מרושל, מושתת על לבבות של נשים.
סגרתי את המחשב, שכבתי לצידו, מביטה בתקרה.
תנום, רשע. תנום. זו הלילה האחרונה שלך במיטה הזאת.
בבוקר, המשכתי לשחק בתפקיד האישה המושלמת: ארוחת בוקר, נשיקה נפרדת, חיוך רגוע כשאלון אמר “אוהב אותך”. ברגע שפתח הדלת, הוצאתי לפעולה קפדנית וקרה.
ראשית גייסתי חוקר פרטי וותיק, זקן כמו זאב. הוא גילה את כתובות הנשים, פגש בכל אחת, והן סיפרו סיפור אחד פרחים, ארוחות, הבטחות, בקשות כסף והיעלמות פתאומית.
זה קלאסיקה של שודף, סיכם החוקר. הוא בוחר נשים עצמאיות, מצליחות, מרוויח ממנה, אחרי החתונה קונה את חצי הנכסים ומוזז.
הצעתי לו: “הגש את כל הראיות”. החוקר הפנה את קובץ הראיות לשיטור, וכתוצאה מכך, אלון נעצר במקום, עם שרשרת ברזל על ברכו הפגועה, מבט של שנאה שקטה.
רונית, אמר השוטר, אתה נצלת את עצמך, אבל הוא נוהג לחכות אחרי החתונה.
הוא נידון לשבע שנות מאסר, נדרש לשלם את כל המיליונים שהטיב. קיבלתי חזרת של למעלה משתי מאות אלף שקלים; השאר נעלם על ידי חובתו לידי נשים אחרות ולמפעלים של יוקרה.
הלקח: אל תתני כסף לאדם זר רק בגלל חיוך.
אחרי המשפט, חזרתי למקלט “קרן”. נטע ישבה על המרפסת, רגליה ערמיות, מביטה אל האופק.
שלום, גיבורת חלומות, אמרתי, מתיישבת לידה.
שלום הוא נלקח? שאלה.
לשבע שנים.
היא הנהנה, מבט מלא כאב והקלה.
עכשיו אמא תוכל לנוח.
היא הייתה בת עשר, אך חכמה כאילו חייה נכתבו על לוחות של חוכמה.
נטע, רוצה לאמץ אותך לתמיד? הצעתי.
היא הסתכלה עלי, עיניים גדולות משונה.
לאמץ? כמו בת?
כן, אם את מסכימה.
היא שתקה, ואז בקול רועד כמעט לא נשמע:
האם תהיי לי כמונטע חייכה, ידיה נגעו ברוח, ובפעם הראשונה בחייה הרגישה שהבית האמיתי הוא הלב שלנו.
