זוכרת את היום שבו נכנס ביתי, נוֹעַם, אל פתח הדלת חבוק בחומרות שני תינוקות רזים, כאילו היה זה שלב אחר בזמן. ראשי טלטף והלב קפץ קצב בלתי רגיל. רק אחרי שהשאלתי “של מי הילדים?” נעלמו ממני כל האמונות שהיו לי על אם, על sacrifice ועל שלמות המשפחה והפכו לחלקים שבורים.
הייתי בטוחה שהחיים שלי לעולם לא יפנו ככה פתאום.
שמי יעל, וגילאי הוא ארבעים ושלוש. חמש השנים האחרונות היו מבחן הישרדות אחרי פרידה קצה של חיי, הפרידה הקשה ביותר שאפשר לדמיין. בעלי לשעבר, איתן, לא רק שעזב הוא לקח איתו את כל מה שבנינו יחד, והשאיר אותי עם נוֹעַם, בן שש עשרה, ומעט מאוד כדי לשרוד.
נוֹעַם היה עבורי עולם שלם. גם אחרי שאביו נפרד כדי להתחיל מחדש עם אישה הרבה יותר צעירה, נוֹעַם חיבק בתקווה שקטה שאולי יום אחד אביו יחזור. העיניים שלו היו מלאות געגועים שכובשו אותי כל בוקר.
גרנו בבניין קטן במרחק של כמה דקות הליכה מבית חולים שערי צדק בתל אביב, דירה של שני חדרים שכירותה הייתה מינימלית והייתה קרובה מאוד לבית הספר של נוֹעַם, כך שהייתה אפשרות ללכת ברגל.
יום שלישי ההוא החל כמו כל יום אחר. קיפיתי כביסה בחדר המגורים כאשר שמעתי את הדלת נפתחת בחוזק. צעדיו של נוֹעַם נשמעו כבדים, כמעט מהססים.
“מאמא?” קולם של נוֹעַם נשא נימה שלא הכרתי. “מאמא, תצרי לכאן עכשיו.”
השלפתי את המגבת והייתי בריצה לחדרו. “מה קרה? אתה פצוע?”
כאשר פקחתי את הדלת, העולם סביבי נעצר. נוֹעַם עמד במרכז החדר, מחזיק בשתי קופסאות קטנות עטופות בבדים של בית החולים. שני תינוקות חדשים לעולם, פניו הקטנות מקומטות, עיניים כמעט פתוחות, ידיים עטופות בחזייה.
“נוֹעַם” קולי נקטע. “מה מה זה? מאיפה הבאת?”
הוא הביט בי בעיניים של החלטיות משולבת בפחד.
“מצטערת, מאמא,” הוא לחש. “לא יכולתי להשאיר אותם.”
רגליי הרגישו נמסות. “להשאיר? נוֹעַם, מאיפה קיבלת את התינוקות האלו?”
“הם תאומים בן ובת.”
ידיי רעדו. “ספר לי מה קורה עכשיו.”
נוֹעַם נשם עמוק. “הלכתי היום למחרת לבית חולים. החבר שלי, אבי, נפל באופניים והייתי צריך לקחת אותו לבדיקה. חיכיתי בחדר המיון ופתאום ראיתי אותו.”
“אתה מתכוון למי?”
“לאבא.”
אוויר יצא לי מהריאות.
“התינוקות הם של האבא, מאמא.”
הקפצתי, לא יכלתי לעכל חמש מילים אלו.
“אבא יצא בכעס מאחת מחדרי הלידה,” המשיך נוֹעַם. “הוא היה מורד. לא הלכתי אליו, אבל סקרן, שאלתי סביב. את מכירה את ד”ר רינה, החברה שלך שעובדת במחלקת הלידה?”
הנהנתי בטלה, בלי לחשוב.
“ד”ר רינה סיפרה לי ששרה, חברה של האבא, ילדה אתמול בלילה שני תאומים,” נוֹעַם אמר בחזקה של שיניים. “והאבא פשוט הלך. אמר לאחיות שהוא לא רוצה שום קשר איתם.”
הרגשתי כאילו נחת עלי אגרוף במעי. “לא. זה לא ייתכן.”
“זה אמיתי, מאמא. הלכתי לראות אותה. שרה הייתה לבד בחדר הלידה עם שני תינוקות, בוכה כך חזק שלא יכלה לנשום. היא חלתה קשות. משהו השתבש בלידה הרופאים דיברו על זיהומים וסיבוכים. היא לא יכלה להחזיק את הילדים.”
“נוֹעַם, זה לא ענייננו”
“הם אחיי!” קולו נקרע. “הם אחי ואחותי ואין להם אף אחד. אמרתי לשרה שאני מביא אותם הביתה רק לרגע, רק כדי שתראי, אולי נוכל לעזור. לא יכולתי פשוט לעזוב אותם שם.”
נפלה על קצה המיטה. “איך הצלחת לקחת אותם? אתה רק בן 16.”
“שרה חתמה על טופס שחרור זמני. היא יודעה מי אני. הראיתי לה תעודת זהות, הוכחתי שאני קרוב משפחה. ד”ר רינה ערפה לי. אמרו שזה בלתי רגיל, אבל במצב הזה שרה בכה והייתה חסרת אונים.”
הביטתי בתינוקות שבזרועותיו קטנים ורגישים עד תו חמד.
“את לא יכולה לעשות את זה. זה לא תפקידך,” לחשתי, דמעות חודרות לעיניים.
“מי אז זה?” שאל נוֹעַם. “של האבא? הוא כבר הראה שאין לו שום עניין. אם שרה לא תשרוד, מה יקרה לתינוקות האלה?”
“נחזיר אותם לבית החולים מיד. זה יותר מידי.”
“מאמא, בבקשה”
“לא.” קולי חזק יותר. “השליכי נעליים, נלך.”
הדרך לבית חולים שערי צדק הייתה כבדת משא. נוֹעַם ישב על המושב האחורי, מחזיק בתאומים, כל אחד בצד, בקופסאות שהצילו מהמחסן.
בבוקר, ד”ר רינה קיבלה אותנו בכניסה. פניה נלחצה מדאגה.
“יעל, באמת מצטערת. נוֹעַם רק רצה” היא חייכה עצבנית.
“איפה שרה?” שאלתי.
“חדר 314. אבל, יעל, זה לא טוב בכלל. הזיהום התפשט מהר יותר מהצפוי.”
הלב שלי הקפיא. “כמה גרוע?”
ביטויה של ד”ר רינה דיבר על כל המצב.
עלינו במעלית בדממה. נוֹעַם חיבק את שני התינוקות כאילו היה זה גורלו לכל החיים, לוחש להם ברכות כשבכו.
כאשר הגיענו לחדר 314, דפקנו בעדינות לפני שהזזנו את הדלת.
שרה נראתה גרועה יותר מדמיוני. פניה חיוורת, כמעט אפורה, מחוברת למספר משאיות אינפוזיה. היא לא נראתה יותר מגיל עשרים וחמש. כאשר היא ראתה אותנו, דמעות פרצו מעיניה מיד.
“מצטערת כל כך,” היא נשענה. “לא ידיתי מה לעשות. אני לבד, חולה מאוד, והאיתן”
“אני יודעת,” אמרתי בקול רך. “נודד לי נוֹעַם.”
“הוא פשוט הלך. כשגילו שזה תאומים, וכששמע על הסיבוכים שלי הוא אמר שאין לו כוח להתמודד.” היא הביטה בתינוקות שבידיו של נוֹעַם. “גם אני לא יודעת אם אני תשרוד. מה קורה להם אם לא אצליח?”
נוֹעַם חזר לפני שאמרתי משהו. “אנחנו נדאג להם.”
“נוֹעַם” התחלתי.
“מאמא, תסתכלי עליהם. הם זקוקים לנו.”
“למה?” שאלתי. “למה זה נושא שלנו?”
“כי למישהו אחר זה לא קיים!” הוא קרא בקול, ואז מרכך. “אם לא נשתדל, הם יועברו למערכת הרווחה. אולי יופרדו. זה מה שאתה רוצה?”
לא היה לי תשובה.
שרה הושטה יד רועדת אליי. “בבקשה. אני יודעת שאין לי זכות לבקש, אבל אלו אחי ואחותי. אנחנו משפחה.”
הסתכלתי על שני הילדים הקטנים, על נוֹעַם שהפך לילד מבוגר, ועל האישה המת על קצה המוות.
“הייתי צריכה להתקשר,” אמרתי.
חייגתי לאיתן בחניון בית החולים. הוא ענה אחרי צלצול רביעי, קולו מתוח.
“מה?” שאל.
“זו יעל. צריך לדבר על שרה והתאומים.”
הפסקה ארוכה. “מאיפה ידעת על זה?”
“נוֹעַם ראה אותך יוצא. מה הבעיה איתך?” הוא שאל במרירות.
“אל תתחיל. לא ביקשתי את זה. הוא אמר שמשתמש באמצעי מניעה. כל העניין הזה הוא אסון.”
“הם הילדים שלך!”
“זה טעות,” הוא אמר בקור. “תן לי את המסמכים, אם אתה צריך אותם, אבל אל תצפה שאני אהיה מעורב.”
סגרתי לפני שאמרתי משהו שמצטערת עליו.
שעה אחר כך, איתן הגיע לבית החולים עם עורך הדין שלו. הוא חתם על מסמכי שמירה זמנית בלי להביט בתינוקות. הוא הביט בי פעם אחת, משך כתפיו ואמר: “זה כבר לא עליי.”
ואז הלך.
נוֹעַם צפה בו הולך. “לעולם לא אהיה כמוהו,” הוא לחש. “לעולם.”
הבאתי את התאומים הביתה בלילה ההוא. חתם על מסמכים שהיו כמעט בלתי מובנים לי, קיבלתי את השמירה הזמנית כל עוד שרה תישאר מאושפזת.
נוֹעַם ארגן חדר לתינוקות מצא עריסת משומשת בחנות יד שניה, הוציא מהחיסכון שלו.
“צריך לעשות שיעורים,” אמרתי בקול רועד. “או לצאת עם החברים.”
“הכי חשוב זה זה,” הוא קיבל בתשובה.
השבוע הראשון היה גיהינום. התאומים תמר ואורן בכו ללא סוף. החלפת חיתולים כל שעתיים, האכלה תכופה, לילות ללא שינה. נוֹעַם נאלץ לתפוס את רוב המשימות לבד.
“הוא אחראיותי,” חזר על עצמו נוֹעַם.
“אתה לא מבוגר!” צעקתי אליו, צופה בו מתהלך במערבת הלילה עם תינוק ביד.
אבל הוא מעולם לא התלונן. מצאתי אותו בחדרו בשעות משונה, מחמם בקבוקים, מדבר עם התינוקות בלחש, מספר להם סיפורים על המשפחה שלפני שהאיתן יצא.
הוא התעלף מבית הספר בכמה ימים, הציונים שלו ירדו, החברים הפסקו להתקשר. ואיתן? הוא לא חזר לשום שיחה. אחרי שלושה שבועות, הכל השתנה. חזרתי משמרת רווקות במזד וקיימתי לראות נוֹעַם מבקר את האור, תמר בוקעת בזרועותיו.
“משהו לא בסדר,” הוא אמר מיד.
“תמר לא מפסיקה לבכות, והיא חמה למגע.” נגעתי במצחו והדם קפא בעורקי. “קחי את התרמיל עם החיתולים, נלך למיון, עכשיו.”
חדר המיון היה בלבול של אורות וקולות דחופים. חום תמר היה גבוה. עשו בדיקות דם, רנטגן, אקו לב.
נוֹעַם ניסה לעזוב, אך נשאר ליד האינקובטור, ידו על החלון, דמעות על לחיו.
“כאבך, תמר,” לחש.
בשעה שתיים בלילה, קריית לב של רופא קרדיולוגי הגיעה אלינו.
“מצאנו בעיה. לתמר יש פגם לב מולד פתח בקנה העליון של הוונטראלי עם לחץ ריאתי גבוה. זה חמור ומתבקש ניתוח בהקדם.”
רגלי נוֹעַם רעדו, הוא נפול על הכיסא הקרוב. “כמה חמור?” תהיתי.
“זה מסכן חיים אם לא יתוקן. החדשות הטובות הן שהיא ניתנת לטיפול, אבל הניתוח מורכב ויקר מאוד.”
חשבתי על חשבון החיסכון הצנוע שצברתי למכלול הלימודים של נוֹעַם חמש שנים של טיפולי קפה והערבות במזד. “כמה זה עולה?” שאלתי.
כאשר קיבלתי את הסכום כמה אלפי שקלים הלב קפא. זה היה כמעט כל מה שהיו לנו.
נוֹעַם הביט בי, נחרד. “מאמא, אני לא יודע איך לבקש ממך אבל”
“לא תשאל,” פסקתי. “נעשה זאת.”
הניתוח נקבע לשבוע הבא. במקביל, החזרתי את תמר הביתה עם הוראות קפדניות על תרופות ומעקב.
נוֹעַם כמעט לא ישן. קבע התראות כל שעה כדי לבדוק אותה. מצאתי אותו בבוקר מוקדם על הרצפה ליד עריסת אורן, מביט איך החזה שלו עולה ויורד.
“אם יקרה משהו?” שאל.
“נתמודד,” עניתי. “ביחד.”
יום הניתוח הגעתי לבית החולים לפני הזריחה. נוֹעַם חיבק את תמר, עטוף בשמיכה צהובה שרכש במיוחד, והייתי כותב על אורן.
הצוות הרפואי הגיע בשעה שבע וחצי בבוקר. נוֹעַם נשק את מצחו של תמר ולחש משהו שלא שמעתי. חיכינו שש שעות שישה שעות של הליכה במסדרונות, נוֹעַם עומד, ראשו בידיו, עד שהגיעה האחות עם קפה וקראה ברוך:
“הקטנה מזכירה מזל שיש לה אח כמוך.”
הכירורג יצא סוף סוף. “הניתוח עבר בשלום,” הודיעה, ונוֹעַם נשף נשיפה ארוכה שככלת נשמתו. “המצב יציב. הניתוח הצליח. יהיה צורך בהתאוששות, אבל הפרוגנוזה טובה.”
נוֹעַם קם, רועד קלה. “אפשר לראות אותה?” שאל.
“בעוד שעה, היא במעבורת טיפול אינטנסיבי.”
תמר נשארה במעון אינטנסיבי לילדים חמש ימים. נוֹעַם היה שם כל יום, עד שהשיב הצהריים, עד שהשומר סירב להכניס אותו יותר. הוא חיבק את ידיה הקטנות של תמר דרך פתחים של האינקובטור.
“נלך לפארק,” אמר. “אדחוף אותך במגלשה. ואורן ינסה לגנוב לך את הצעצועים, אבל אני לא אתן לו.”
בבוקר אחד קיבלתי שיחה מהשירות הסוציאלי של בית החולים על שרה.
היא הלכה הבוקר. הזיהום נגרם לזרם דם. לפני מותה, עדכנה את המסמכים המשפטיים, קבעה אותי ואת נוֹעַם כאפוטרופוסים קבועים של התאומים. היא כתבה: “נוֹעַםהיא כתבה: נוֹעַם יגדל איתם באהבה ותשמור עליהם כל ימי חייה..
