אורית! איפה את? רק תזהרי, אל תחזרי הביתה! שמעת אותי? לא אפסיק!
הילדה הקטנה, בת חמש, הסתתרה בצמחייה של חבצירים ליד גדר של בית כפרי קטן, ישבה על האדמה המחוממת מהשמש, עטפה את אוזניה כף ידיים ולחשה לעצמה במזמור שקט.
היא קראה: הזעקה! אבל האישה היפה שעמדה במרפסת של בית סבתה, לא שמעה. אילמת! אילמת!
היא רצתה להרפות מעיני המבט, שלא תראה את האישה היפה והמתנשאת שעומדת על המרפסת! אבל לא יכלה אחרת היא הייתה מוצאת אותה. וכבר קרה. אז אורית הסתתרה מאחורי דלתו של לולי, הכלב של המשפחה, ושבתה כל כך שקטה עד שהיא נרדמה. מתעוררת, היא מרגישה נענשת במשקולת חזק, ואז נמשכת באוזנה עד שהרגישה כאב עמוק שלא יכלה אפילו לגעת בו.
האישה היפה איננה האם של אורית זאת היא דינה, אחותה של החמות. דינה לא אהבה את אורית, כי היא חסרת אב, מושג שאורית לא הבינה אז, אבל חזה ניחוש. היא שאלה את אורי, שכן הבית, שהיה בן אחד-עשר, וידע יותר ממנה. הוא הסביר: זה אומר שאורית לא שייכת לאף אחד. אין לה אב ולא אם, רק דודה וסבתא. הסבתא תמות, והדודה תצטרך לקחת אותה, אבל היא לא רוצה. יש לה ילדים משלה.
למה הענישה הזאת?! אמא! למה את שותקת? את האחראית! דיברת עם נטע, היא קיבלה כל מה שרצתה, ועכשיו מה? לדירתנו אין מקום! אנחנו צופפים שם כמו סלטנים בתיק! אני, בעל, שני ילדים וחמות! והכל בחדרים שניים! לאן תשימי אותה? ולמה?
אסור כך, דינה! היא קרובתך!
היא לי לא כלום! לא ביקשתי שהיא תיוולד! אמרתי לנתה שלא יצליח עם האהוב שלה! האמת, קיבלתי? בטח! נטע כבר איננה, והבחור נעלם כמו רוח לפני השחר!
מה הילד אשם?
שום דבר! משא כבד אין לי כוח, חוה, את מבינה? אין לי כוח! האנשים סביב מתנהגים לי כחרבות אי אפשר לרקוד איתם! אני מתאבקת, מנסה להרוויח כל שקיק נוסף, אבל זה בלי תועלת! כוס שבורה בבית הספר, ג’ינס חדשים שמבקשים מאיפה אביא כסף כזה? מצאתי מיליונר! האבא שלו אפילו אין לו נשימה! הוא מקבל משכורת ויוצא לדרך! מה אני עושה? כל שקל הולך למזון, ולא נשאר אפילו קוץ!
מצטערת, בתי, שלא אוכל לעזור רק להשליך ילדה לבית חם עם קרובי משפחה חיה זה חטא!
החטא הזה הוא לא שלי!
מי מתווכח!
לא אוכל לאהוב אותה, מבינה?
אל תדאגי! העיקר שהיא תגור במשפחה! חצי חצי אה, דינה לא אמרת שאם אוהבים, החיים יהיו קלים? היא צריכה אהבה נפש חיה
נפש לא תזין סיפורים על אהבה אם היא חיה! היא תבקש כל דבר. מאיפה תביא? אל תדברי על אהבה! עבר הזמן שבו הייתי צריכה אותה! די! הילדה גדלה ההתבגרות באה
אורית, שהייתה חבויה מתחת למזרון של סבתה, קיבלה רק חצייה מהשיחה, אך זכורה כמעט כל הפרטים. המחנכים בגן הילדים תמיד חיברו אותה זיכרון מצוין. היא חיברה, הקשיבה בקשב רב, והייתה מסוגלת לשחזר כלמילהמילה.
אורית! כמה זמן עוד קוראת? אם לא תצאי עכשיו, תישני רעבה! דינה חזרה למרפסת, רק לרגע קצר.
סבתא קראה בצרעתה, והקולות של כאבייה נגעו באוזניה של אורית למרות שהחבצירים והגדר היו רחוקים מהבית.
ואף על פי שהייתה רעבה, היא לא הייתה מכוערת! אורית ידעה למה דינה רצתה אותה. עם בוקר, דינה הורתה לאורית לשטוף חצי מטבח ולנקות את מדרגות המרפסת. אורית שכחה. קיבלה ממאורה את הרכב הישן האדום, חסר גלגל, אבל היא שמחה. צעצועיה מצומצמים: בובה ישנה בשם מריה, שלבסוף סבתה רקמה לה שמלה מתוך ביסוד, וכן ארנב חום עם עין אחת. האהובה על אורית היה הארנב. וכמובן, חבלי אם שלה כחולים ויפות, שניתנו לה על ידי אביה של אמה. סבתה תמיד אמרה שהן חסרות ערך בבזאר, אך לא משנה לאורית. היא פרסמה חוט של חבלים על מדרגות המרפסת, ותיארה להם ימות, הרים ודרקון כמו בספר שאסור לה לשאול מהמדף. סבתה אסרה! היא אמרה שאורית תקרוע.
זה פגע! אורית מעולם לא קרעה ספרים! היא אהבה אותם, אפילו את אלו ללא תמונות. היא יודעה רק שלוש אותיות, אך שמחה כשרואה אותן בשורות של הספרים הקטנים. כשזה יזהה, תזהה עוד, אחרי שלימוד. צריך רק לנסות במעט.
הערב ירד על החצר כמו שמיכת ערפול כבדה. קולות יתושים רטנו במרחב, ואורית נאנחה. הגיע זמן ללכת. אולי לא יקבלו אותה לאכול, אך דינה כבר רצה סביב החצר כמה פעמים, מנהלת את הבית, ועייפה. לא נותר לה כוח לאורית. כמה מלהבות וכול.
אורית יצאה ממחבואה וצעדה למרפסת, שם ישבה דינה על המדרגות, מזוגגת.
הגעת? אהובה שלי איפה הסתתרת? מלאה במטל? לכי פנימה!
אורית נשמה עמוק. היום לא תצעק יותר. גם המבוגרים נמאס להם מצעקות. אפשר ללכת אל סבתה, לשען הלחיים על ידה החמה והיבשה, ולהמתין. הכאב יחלוף, ותיתן סבתא הרגשה של רחמים. זה העיקר. מגע עדין, לחישה של מילים
אני אוהבת אותך, קטנה שלי! אהבתי
אף אחד אחר לא אמר זאת לאורית. האם לא הספיקה, וגם דינה לא ידעה. אורית שמעה איך היא מאשימה את סבתה בדיבור קצרים, שהדברים הבעלי שלה לא נאמרו.
אורית לא מאמינה. זה בלתי אפשרי. המבוגרים משונים הם זוכרים רעות, ושוכחים טוב. היא שאלה דינה מדוע היא עושה זאת. זה כמו לגרד פצע, היא השיבה. אם תסיר את הקליפה, זה כואב שוב ושוב, עד שתרפא. אבל אם תגרד עד קצב כל הזמן, רק יישאר צלק. למה? כדי שהידיים יגרדו! סבתה קראה, והציינה שלפעמים כשלא נאהב, הכאב הוא בנשמה.
אם היה שואל, היא הייתה אומרת למבוגרים מה צריך לעשות כדי שכולם יהיו שמחים. לומר לסבתה: אני אוהבת אותך! ולהזדהות איתה בערב. זה כל כך פשוט רק לומר!
דינה חזקה וחכמה, ואורית מרגישה חרטה כלפיה, כנראה מפני שהדוד אומר שאף אחד לא אוהב אותה. היא בטוחה שזה לא נכון, כי היא בוכה בלילות על הכרית, אם רק היה מישהו שאוהב!
סבתה נגעה בראש של אורית, אמרה מילותיה ושחררה אותה.
לכי, ילדה, הגיע זמן לישון!
אורית נכנעה, פיתה ויצאה, לא שמתה ששמע קציר על גבה של סבתה, לחישה.
צמאותה הלכה אל המטבח, חיפשה אם דינה נמצאת שם.
מה אתה?
מים
הרבה לך נזכה דינה והוציאה כוס חלב, הציב פניו של אורית מנות של תפוחי אדמה ופרוסת לחם. תאכלי! חיממתי את המים. אפשט את אמא, ואז אותך, חייתית כמו שפחת רוע!
דינה, במעבר, נגעה באורית בראש, והיא קפצה על הכיסא, חיבקה את רגלי דינה.
מה את עושה? דינה נבהלה, משכה את אורית הרחק. מה?
אני אוהבת אותך. אם אף אחד לא רוצה אפשר?
ההשאלות נותרו ללא תשובה. דינה בכה וברחה, דחפה את אורית משמאל. אבל אורית ידעה שזה לא כואב זה רק נוח יותר. היא יכלה לאכול ולשתות את חלבתה. דינה תבכה ותתאושש, אך עדיין תחוש כאב. אורית ידעה זאת, וכל שינוי קטן היה טוב. היא זכתה לרגע של שלווה עם סבתה בערב, לחשוב על הטוב במקום הרע. אולי גם דינה תמצא שלווה אם תחשוב על הטוב.
דינה חזרה למטבח, מלאה כלי מים חמים, רחצה את אורית בשקט, שיחקה במקצף במתינות אחרת.
לכי! תנוחי. הגיע הזמן!
קול קצר, ואורית נשמה את היציאה. היא עלתה לחדרה הקטנה, חבקה את השמיכה הקלה, וישבה בראש, מדברת בשקט עם אם שלה. היא מדברת ביום-יום על כל דבר. סבתה אמרה שזה טוב. האם שומעת. היום היא תספר לאמא על דינה, וגם על כך שמחר תקום מוקדם ותנקה את המדרגות, כפי שדינה ביקשה. היא אוהבת לסדר, רק ששכחה לפעמים.
עם זאת, באותו בוקר, לפני שהקימה, קראה דינה בחיבוק מוזר, ונתנה אותה החוצה, שם שכנה סבתא ציפתה.
תן לה להישאר כאן רגע. אין צורך כאן
תתנתק, בבקשה?
למה? עד שתשכח, היא תזכור את החיים. היא עדיין קטנה
זה נכון. טוב, אני אחזיר אותה, ואעזור.
תודה
כמה ימים אחרי, הם נסעו באוטובוס משכונה של תלאביב לעיר ירושלים.
אורית לעולם לא תחזור לבית של סבתה. הבית ימכר בעוד שנה, ודינה תודיע לאורית שהיא כעת בתה, באופן רשמי. המילה הזו לא הייתה מוכרת לה, אך נשמעה יפה.
היא שמחה גם שהדינה נתנה לה לקחת איתה את הארנב הישן, שהייתה מתנה של סבתה לפני שנים. הוא היה תמיד עם עין אחת, אוזן קרועה. דינה תפרה את האוזן, נותרה חבויה.
הכי חשוב, כל ערב אורית מגיעה לדינה, והיא חוזרת על מה שסבתא עושה למעסת על הלחי ומדברת במילים שמחממות את הלב.
אני אוהבת אותך
בפעם הראשונה שהדינה אמרה זאת, אחרי מות סבתה, אורית לא האמינה. היא לא האמינה זמן רב, אך המשיכה לענות:
ואני אוהבת אותך!
כעת היא מאמינה, כי דינה אומרת זאת לא רק לאורית, אלא גם לילדיה ולבעלה, גם אם לא תמיד.
הוא, למרות שלא אומר הרבה, גם הוא אומר את המילים, לפעמים.
אכן, האחים והאחיות של אורית מציקים לפעמים, אך זה לא מצחיק כשאין אף אחד. היא לא יודעת איך זה, אבל משערת. היא כבר לומדת לקרוא, ובספרים יש הרבה מידע; היא מאמינה בזה. אין צורך לבזבז זמן על שטויות.
לפעמים היא זוכרת את הבית של סבתה, החבצירים ליד הגדר, גדולים כמו מטריות. תחתיהם היה חם, ירוק ונעים אך איננה יכולה לחזור, ואין צורך. סבתא איננה כאן, והחיים עם דינה אינם רעים.
היא לא מבינה למה דינה שיקרה כשאמרה שאין צורך שאוהבים אותה.
זה מצריך אהבה! אורית יודעת.
