אמא, אפשר לדפוק? צריך לשוחח, שלומית עמדה בפתח דירת ההורים, מחזיקה תיק גדול למרחק המותניים.
תיכנסי, רק תסירי נעליים בעדינות, ניקה את הרצפה זה עתה, האם נעה הזיזה מעט את המושב, מתירה לבת לעבור פנימה. האבא בבית, קורא עיתון.
בבית ריח של תפוחי אדמה צלויים וקציצות. אורן, הקטן, היה אמור לחזור מהמסע הארוך, והאם תמיד הכינה לו את המנה האהובה.
שלומית נזזה אל הסלון, נפתחה על הספה, וביקעה תחת שמלה חופשית כבר בולט.
שוב הרגליים נפיחות? שאל האבא, מניח את העיתון. אולי צריך ללכת לרופא?
הכל טוב, באבא. זה הפעם הראשונה? שלומית הזיזה כרית מאחורי הגב. שמעו, רציתי לדון במשהו היא נתקעה. לי נולדה רעיון. לגבי הדירה.
איזו דירה? האם נכנסה עם כוס תה חם לבת.
שלכם, שלומית לקחה כוס תה. תראו, אתם עם אורן מקבלים מספיק מקום, נכון? בחדר אחד הוא, בחדר אחר אתם. ואם נמכור את הדירת שני-הקומות, נקח דירת חדר אחד
ונחזיר לך את הפער? נשמע קול ציני מהדלת. אורן עומד משועשש בפתח, עדיין בלבוש של חברת ההובלות הלאומית. ראיתי שאתה לא מבזבז זמן, אחותי.
אורן, כבר חזרת? קראה האם. אפתח לך משהו
אחרי, הוא מזחלת את מבטו מהבת. קודם נשמע מה עלה במחשבה שלך.
אורן, למה אתה מתחיל כבר? ריסתה שלומית. אני מדברת על עניין רציני. באמת יתאים לכם בחדר אחד
למי זה נוח יותר? הוא נכנס לחדר, זרק מזוודה כבדה לפינה. לי עם ההורים בחדר אחד? או לך עם הכסף שלנו?
בני, אל תצעק ככה, ניסה להרגיעו האבא. נדון בזה ברוגע.
מה יש לדון? אורן הלך ברחבי החדר. לפני חמש שנים מכרנו את הקיבוץ, העברנו את ההכנסות. עכשיו מה, גם את הדירה? קניתם את האחית הגדולה את הדירה? אז תלכו לגור איתה קרא.
יש לי שלושה ילד! שלומית הרימה קולה. אנחנו צריכים להרחיב! בשלישייה זה כבר צפוף!
ומה לי לעשות? אורן פנה אל האחות. יש לי שלושים ושתיים, עדיין אין לי פינה משלי, כי כל הכסף המשפחתי הלך על הדירה שלך! על שלישייתך!
בדיוק, חייכה שלומית. כי סוף סוף הצלחתי במשהו בחיים. יש לי בן זוג טוב, עסק, ילדים, דירה
בן זוג טוב? צחק אורן בקול רם. שסוגר חנויות אחת אחרי השנייה? כל העיר יודעת שיובל שקוע בחובות עד השמיים.
שלומית הלבנה:
על מה אתה מדבר בכלל?
תפסיק להסתיר, אחותי. אני נהג משאית, נוסע בכל הארץ. אתה יודע כמה שיחות מתפזרות? בעיר סמוכה כבר שני חנויות נסגרו, כאן שלוש עוד מתנשמות. הספקים מצטמים סחורה כי לא משלמים חוב ישן. אז למה את צריכה את כספי ההורים?
החדר נשאר בדממה כבדה. האם קיפלה מבט בין הבת לבן:
שלומית, תגידי שזה לא נכון. זה לא נכון, נכון?
שלומית נדהמה על הספה:
לא רציתי להגיד לכם ליובל יש באמת בעיות. בעיות רציניות. החנויות אינן רוויחות, שניים כבר נסגרו. הספקים דורשים החזרת חובות. אם לא נמצא כסף במהירות
והחלטת להשאיר את ההורים ללא קורת גג? האבא הנהן. כדי שנצטרף יחד בחדר אחד, בזמן שאת משקיעה את חובות בן הזוג?
מה לעשות? קמה שלומית. עיניה בכות. יש לי שני תינוקות! שלישי בדרך! אנחנו עלולות לאבד הכל!
תפתור את הבעיות שלך בעצמך! קרא אורן בקול. די לשבת על קורת ההורים! הם נתנו לך הכל מכרו את הקיבוץ, כל החסכונות! ואת רוצה עכשיו לקחת את השאר?
אתה רק מקנא! שלומית קפצה, כמעט הפילה את הכוס. מקנא בכך שהצלחתי, שנישאתי לאדם “נורמלי”, שלא כמוך מי אתה? נהג!
כן, הצלחת, חייך אורן. ועכשיו אתה רוצה לעקוש את ההורים. למה לא תביא אותם לגור אצלך? אם כבר נתנו לך הכול הקיבוץ, הכסף תן להם לחיות אצלך!
מה? שלומית הסתחררה. לא! יש לי משפחה משלי, ילדים קטנים
אה, אז אתה לוקח מהם, אבל לעזור? רק לשאוב!
אתה לא מבין דבר! שלומית תפסה את התיק, ידיה רועדות. יש לנו בעיות יובל עלול לאבד את הכל!
אז אנחנו נשאר בלי גג? אורן הלך לקראת האחות. תעזוב מפה. די למיץ את ההורים. תפתור את הבעיות שלך בעצמך.
שלומית יצאה, סגרה את הדלת ברעש שהקפיץ את הזכוכית בקופה. האם נחתה על הכיסא, כסתה את פניה בידיים:
למה את מתנהגת כך כלפי האחות? היא בהריון
איך? ישב אורן מולם, משקיע את צווארו אחרי נסיעה ארוכה. אתם רואים היא לא מתחשבת בכם. העיקר לשאוב כסף.
אבל אצל שלה המצב באמת קשה
אצלנו לא? הוא הצביע על הדירה הישנה, עם קירות רופפים וצבע מתקלף. אבא, הפנסיה בעוד שנה. אמא, הלחץ עולה. והיא רוצה שתעברו לדירת חדר אחד, רובע חדש, רחוק מבית החולים
אולי היא תתפוס חשבון, אמר באיטיות האבא.
שלומית לא חוותה שינוי. שבוע שלם לא שמעו ממנה. האם התקשרה, היא תזפנה. ואז הגיע הפתעה יובל הגיע.
אורן בדיוק היה עומד לצאת לעבודה נסיעה חדשה. נשמע פעמון הדלת. על המשמר היה בעל האחות יובל, במחליפה מקולקת, במבטים ריקים.
אפשר? קולה היה רועש, עייף. צריך לדבר.
האם קיבלה אותו לשקט למטבח. אורן רצה לעזוב, אבל האבא עצר:
שב, בני. תשמע. זה נוגע לכל המשפחה.
יובל נשאר בדממה, סובב כוס תה קרה. ואז פתח פה:
באתי להתנצל. על עצמי, על שלומית. לא היה עלינו לגרור אתכם לכל זה.
מה קרה? שאלה האם בקול שקט.
הכל. העסק נפל, הוא חייך מרושש. אתמול סגרנו את החנות האחרונה. המשכנים הגיעו, לקחו מלאי, ציוד, משאית. חשבתי שאוכל להתמודד, הלוויתי, לקחתי הלוואות שלומית האמינה בי, ולכן באה אליכם. חשבה שאם תאמכרו למכור את הדירה
וההורים? חשבתם עליהם? על כך שאתם מבקשים את האחרון מהפרישה? קרא אורן.
אתה צודק, יובל הרים את מבטו. אני נפלתי. רציתי לשחק בגדול, צברתי הלוואות. כשנפלו, לא ידעתי מה לעשות. חרטה עלי.
איך שלומית? דאגה האם.
היא בוכה כל הזמן. אומרת שאין לה מושג איך להמשיך. מבישה לבוא אליכם אחרי השיחה הזאת. אתם יודעים כמה היא גאה
אתם מצליחים להתמודד? הילדים קטנים
מנסים, הנהן יובל. מצאתי עבודה כמוביל בחברת שילוח גדולה. שלומית תצא לעבוד כמנהלת קניון אחרי הלידה. נמשיך לחיות כרגילים. רק הוא ניסה להסביר, סליחה על כל הבלגן. לא היה צריך לגרור אתכם.
לאחר שעזב יובל, נשארה שקט כבד במטבח. אורן הסתכל דרך החלון אל החצר האפרפרת. מחשבותיו שטו על האחות איך הפכה מנערה מלאת שמחה לאישה גאה עם חוב גדול.
אתה יודע, בן, פתאום אמר האבא. עשית נכון שלא מכרנו את הדירה. תמיד פיתחנו את שלומית, כל הרגשנו. והיא
חודש אחרי זה שלומית חזרה בפתח, ירדה במשקל, אך הבטן עדיין בולטת, לבושה בבגדים פשוטים, ללא קוסמטיקה. היא ישבה במעבה המדרגות ובכיותה:
סליחה על הכול. אני כזו אתם עשיתם המון בשבילי, ואני
האם רצה אליה:
מספיק. יגיע היום.
אורן הביט באחותו ולא הכיר אותה הגברת הגאה הפכה למישהי מוכוסמת, רגליים שלמות ונעליים מחוררות.
טוב, אמר לבסוף. נמשיך הלאה. תחיי כמו כולם, בלי תפארת.
תודה, שלומית הרימה מבט מלא דמעות. על כך שלא מכרתם את הדירה. אתה צדקת אנחנו צריכים להתמודד לבד.
באותו ערב ישבו כולם במטבח. שלומית סיפרה על הנפילה חנות אחרי חנות. יובל רודף אחרי כסף בכל רחבי הארץ. היא לא יכלה לישון, תוהה מה לעשות.
אתה יודע, אמרה לאחיה. חשבתי שאנחנו הטובים ביותר. שכאשר יש לנו כסף, אנחנו מיוחדים. עכשיו יובל מוביל משא, אני הולכת לעבוד בקניון. כמו כולם.
זה טוב, הנהן אורן. אין בזה שום דבר מפחיד. גם אני מקיף את המסלול, ולא מתלונן.
חלף שנה. נולד הילד השלישי של שלומית בן. יובל עובד כמוביל, נעלם כמה ימים, אך תמיד חוזר עם קניות. שלומית מצאה עבודה כקופירייטר מרוחק, קיבלה פרס ברבעון הראשון.
פעם אחת בערב אורן הגיע לביקור אחרי מסלולו. שלומית הכינה לילדים:
היי, אחי! תיכנס, אני מזיגה לך מרק.
רק רגע, אמר, פותח תיק עם ממתקים וצעצועים.
הילדים רץ אליו ברעש, שלומית חייכה:
אתה תמיד מפנק אותם.
למה לא? זרק אורן את הילד על הכתף. הם גדלים תקינים.
לאחר שהילדים נעלמו לחדר, שלומית מזגה לאחיה תה:
רציתי לשאול אותך, אתה מכיר את החברה “טנסל ישראל”? יובל רוצה לעבור לשם, משכורת גבוהה יותר.
חברה נאה, אמר אורן. אני עובד איתם תדיר, משלם בזמן.
אני אומרת לו להסכים. הוא תועה לשנות משהו.
אחרי העסק שלו? ברור. אבל שם משכורת טובה.
שלומית שתקה, ואז אמרה:
אתמול עברתי ליד החנויות הישנות שלנו. עכשיו שם רשת בתי מרקחת. לא מצטערת. כאילו זה היה בחיים אחרת.
טוב, זה נכון, שתה אורן. אתם חיים טוב.
למחרת אורן ביקר את ההורים. האבא קרא עיתון, האם טיפלה בצמחים על החלון.
אורן, שב, נחת האבא. היינו מדברים
תדבר ישר, אבא.
בקיצור, החלטנו לתת לך כסף למקדמה על המשכנתא. חסכנו קצת.
מה? קם אורן קפיצי. כסף? מה אתם עושים?
אל תווכח עם האבא, קראה האם. אנחנו רואים כמה אתה חוסך. והפנסיה מתקרבת
לא, תודה, נענע את ראשו אורן. אתן לעצמכם.
אנחנו יודעים איך אתה מתמודד, רגש האבא. אתה לוקח משאיות נוספות, עובד קשה. קח, אל תוותר. אתה תמיד היה משענת לנו.
אורן רצה לדחות, אך חשב: כמה זמן אפשר לשכור? והסכים.
שבועיים אחרי, מצא דירת חדר אחת מתאימה, לא במרכז, אבל קרובה למקום העבודה. ההורים נתנו את המקדמה, השאר נשאר במימון.
עכשיו יש לך פינה משלה, אמרה האם, עוזרת במעבר. מספיק על השכירות.
הכל טוב, אמא. הצלחתי.
שלומית נאלצה לבוא לעזור. היא הביאה וילונות, סירים:
זה ממני, יובל ואני. חוגגים כניסה לבית החדש.
אין לי שום צורך, אמר אורן.
קח, קח, היא פזזת. חשבתי עשית צעד נכון כשצעקת עליי. הייתי חמדנית, דרשה יותר מדי
שכחנו, אמר אורן. העיקר שהבנת.
בערב, אחרי שכל המשפחה פיזרה, הוא נשאר במטבח של הדירה החדשה. מחוץ לחלון רקע העיר, על הכיריים מצפצף קומקום. אורן חייך סוף סוף הצלחת. קנה דירה, נרפס עם האחות, וההורים נשארו בדירת שני חדרים שלהם.
בסופי שבוע הוא מבקר אצל ההורים מביא מצרכים, מסייע. האם תמיד מנסה להכניס קציצות:
קח, בני. אני יודעת, אתה לא מבשל.
אני מתרפק על אוכל, אמא.
קח, קח, היא משיגה פחית. אתה היחיד שלי.
ומה עוד צריך? המשפחה קרובה, הילדים כאן. שלומית מצאה שגרה, ואורן קיבל בית משלו. החיים נרקמו מחדש, עם קורט של אירוניה, אבל עם הרבה חום.
