יומן12במרץ2026
היום נטלתי הפסקה מצידת דייגי הכרישי. היינו על הסירה הקטנה שלנו, משייטים ברוגע על פני הים של חיפה, והאור של השמש היה חד וברור, רוח קלה נחשפה מאחורי הגלים. כמה תיירים מטיילים מתל אביב זרקו חוטי דיג שלהם בהתלהבות רוח חדשה של תחושה של קיץ.
פתאום, קולה של אחת מהן נשמעה: «תראה, יוסי, יש שם משהו שמזחלת על פני המים!» הסתכלתי לעבר האופק, מאמץ לחדור למבטים במים הכחולים.
«זה כמו ציפור אבל לא, משהו לא רגיל», אמרתי לעצמי בקול נמוך. כשקפצנו קרוב יותר, כולנו הבטנו בתדהמה. במים, רק מחזיק בחזיתו, נראה חתול רך, אדום, רטוב ומתאמץ להישאר על פני המים. הוא היה כמעט חסר כוח.
רשמת לי בפנים: «איך הוא הגיע אלינו? חוף קצה נמצא קילומטר של חצי רק!»
«אולי נפל מהסירה?» הציע אחד מהמטיילים. «אולי זרם הוביל אותו», הוסיף אחר. החתול ניב, ניסה לשחות לעבר הסירה, אך כוחו דע והולך.
החלטתי לדחות את הדיג לרגע ולתפוס את הסל. משימתי נראתה ברורה: להציל את היצור הבודד הזה. החתול, שבבהלה, קפץ וצדד, ניסה לברוח משני צידי הסל, אבל לבסוף נאלץ להיעלם בתוכו. הרגשתי איך לבי דופק בחזקה כשמשך אותו בעדינות, עטפתי אותו במעיל ישן כדי לחמם אותו.
«איזה מצוקה», נאנחתי, «כמה זמן הוא היה במים?». החתול חזה אל עבר קצה הרצפה של הסיפון, מבטו פוחד ומכופף, השערות שלו נמתחו לכל עבר.
אשתו של אחד המטיילים, רות, נעמדה קרוב אליו והצמיצה: «איזה יופי של חתול, נראה עדיין צעיר».
הייתי מודאג: «צריך לקחת אותו לווטרינר, מי יודע כמה מים הוא שקף». ווטרינר מקומי בחוף קיבל את החתול לבדיקות, והסביר: «הוא בריא, רק מיובש וקצת מפוחד, צריך מנוחה של עשרה ימים, אחרי זה יחזור לחיים רגילים». שאלתי אם יש בעלים, הוא ענה: «אפשר לפרסם מודעה, אבל כנראה שהוא רחוב».
חזרתי הביתה עם החתול. רות קיבלה אותו בחום: «אוי, כמה הוא רזה! נזין אותו היטב». בימים הראשונים הוא הסתתר מתחת למזרן, יצא רק כששמע הקול של האוכל. לאט הוא החל לחקור את הבית החדש. אחרי שבוע הוא כבר מימר כשהייתי מרחפת על גבו.
במהלך הערב, כשישבנו יחד על הספה, אמרתי לרות: «אולי נשאיר אותו איתנו? קשה למצוא בעלים כעת». היא חייכה: «אין לי התנגדות, רציתי חתול כבר זמן רב. איך נקרא לו?».
«מזל», הכרזתי מיד, «לא כל יום מצילים מישהו מהים הפתוח». החתול, ששמע את השם, הרים את ראשו וניב בחוזקה, כאילו מאשר את ההחלטה.
חולף חודש, ומזל הפך לחלק אינטגרלי מהמשפחה. הוא מקבל אותי בפתח הדלת, מתכרמל על ברכיי של רות, ומבקש דגים במיטב המיומנות שלו במטבח. עדיין הוא מתרחק מקערת המים, נזהר לכל צעד.
רוזי, שכנה שלנו, סיפרה לחבריה: «זה נראה כאילו יש לו טראומה נפשית, לא מפתיע אחרי מה שקרה». השכנה תמר, שמאלת על הסיפור, הוסיפה: «אולי זה גורל שמכוון אותנו אליו, הוא הגיע אלינו בדיוק בזמן».
נגעתי בחמלה במוֹתו של מזל, לשכב על האוזן שלו, והגמתי לו: «אולי זה באמת גורל. שמחנו שהחלפנו דיג ביום ההוא, אחרת לא היינו כאן». הוא גרר את ראשו אל ידיי, מִרְמִים ונידף כאילו אמר: «הכל יהיה טוב, אני כאן איתכם לנצח».
היום למדתי כמה הרגעים הקטנים יכולים לשנות את החיים. לעיתים הצלה מגיעה במקום שלא מצפים, והאור של הזדמנות חדשה נפתח בדיוק ברגע הנכון. כשעוזרים למישהו בזק, אפשר לקבל אהבה בלתי צפויה, אפילו אם היא מתחילה במצב מסוכן.
תזכורת לעצמי: תמיד להסתכל סביב מי יודע מתי תבוא ההזדמנות הבאה לשנות גורל.
