שבעים שנה הולכות, ובפעם הראשונה בחיי מרגישים שאני כמעט נעלמת: מהבנים, מהנינים, מהבעל לשעבר, אפילו מהעולם כולו.
גוףגופי כאן, על הרצפה של הרחוב בתל אביב, בקופה של בית המרקחת, קונה לחם בתלאביב קיבוץצבעוני, מטאטאת את המרפסת שמאחורי החלון. אבל בתוכי תולפת חור ריק שכמו קפה ללא קצף מתרחב בכל בוקר, מאז שהפסקתי לרוץ למשרד. מאז שאף אחד כבר לא מתקשר ושואל: «אמא, מה שלומך?»
חיי לבד. כך זה כבר זמן מה. הילדים שלי גדלו, לכל אחד משפחתו והם מתגוררים בערים שונות: הבן, יוסף, גר בחיפה, הבת, אילה, בתארבעעשרה, חיה בירושלים. הנינים מתבגרים, ואני כמעט לא מכירה אותם. אינני רואה אותם הולכים לבית הספר, אינני סורגת להם צעיפים, אינני קוראת להם סיפורי לילה. אף פעם לא הוזמנתי לבקר אפילו לא פעם אחת.
יום אחד שאלתי את אילה:
למה את לא רוצה שאבוא? אולי אוכל לעזור עם הילדים
היא השיבה בקול רגוע אך קר:
אמא, את יודעת בעלי החדש לא מסתכל עליך. את מתערבת בכל דבר ויש לך דרכך
הדבר פגע בי בלב. הרגשתי נבזה, כועס ופגוע. לא ניסיתי לעלות על הראש, רק רציתי להיות קרובה. אבל המסר היה ברור: «את לא רצויה». לא מהבנים, ולא מהנינים. כאילו נמחקתי. אפילו הבעל לשעבר, שמתגורר בעמק יז׳ר קרוב, אף פעם אין לו זמן לבקר. פעם בשנה שלוחח לי הודעת חג עם מילים קפואות, כאילו זה מתנה.
כשפרשתי מהעבודה חשבתי: סוףסוף זמן לעצמי. אתחיל לסורג, אעשה טיולי בוקר, אלך לקורס ציור שהייתי חולמת עליו. במקום שמחה, באה לי חרדה.
קודםכל הופיעו תסמינים מוזרים: פעימות לב מהירות, סחרחורות, פחד קשה למות. ביקרתי רופאים שונים. עשו בדיקות, א”ק, MRI הכל באדום. עד שמרפאהפיזיולוג אמר:
גב׳, מקור הבעיה רגשית. צריך לדבר עם מישהו, לצאת מהבית. היא מאוד בודדה.
זה היה גרוע מכל אבחנה כי אין גלולה שמרפאת בדידות.
לפעמים אני הולכת למכולת רק כדי לשמוע את קולה של הקופאית. לפעמים יושב על ספסל בפארק עם ספר, מתיימרת לקרוא, בתקווה שמישהו יתקרב. אבל כולם ממהרים. לכל אחד יש יעד. ואני קיים רק בטבעות הנשימה שלי. נזכרת.
מה טעיתי? למה המשפחה נעלמה? גידלתי אותם לבד. אביהם נפל מוקדם. עבדתי במשמרות, בישלתי, גיהצתי את המדים, טיפלתי בהם כשחזרו חולים. לא השתמשתי באלכוהול, לא הלכתי לברים. נתתי את כל מה שיש לי.
ועכשיו אני רק עוד עודף.
הייתי קשוחה מדי? סמכותית מדי? רציתי רק טוב בשבילם. רציתי שהם יהיו אנשים טובים ואחראיים, הרחק מחברות רעיות. ובסוף נותרתי לבד.
לא מחפשת רחמים. רק רוצה להבין: האם הייתי אמא כזאת? או שזה רק קצב החיים המודרני משכנתאות, חוגים אחריבית, ריצות אינסופיות שבו אין מקום לאישה מבוגרת?
מישהו אומר:
תמצאי בן זוג, הירשמי לאתר הכרויות.
אבל אינני סומכת בקלות. אחרי עשרות שנים של בודדות אין לי כוח לפתוח לב, להתאהב, לאפשר למישהו זר לחלוק את חיי. והבריאות שלי כבר לא כמו פעם.
לא יכולה לעבוד יותר. בעבר היה לי קבוצה: שיחות, צחוקים. היום רק שקט. שקט כבד שכאשר מדליקה את הטלוויזיה רק כדי לשמוע קולות.
פעם תוהה: אם אפגע, האם מישהו ישים לב? לא הילדים, לא הבעל לשעבר, לא השכנה מהקומה השלישית. המחשבה הזאת ממלאת אותי בפחד.
אבל נושמת עמוק, קמים למטבח, מכינה לעצמי תה, אומרת לעצמי: אולי מחר יהיה יותר טוב. אולי מישהו יזכור. אולי שיחה. אולי מכתב. אולי עדיין משהו שחשוב לספור.
כל עוד יש תקווה, אשאר כאן, חיה ונושמת.
