היום הלכתי עם החברות שלי, ליז ולינה, לשוטט בפארק הירקון. פתאום ראינו זוג מבוגר מנשק בעדינות, הגבר לוחש משהו לאוזן של האישה, והיא מחייכת באושר. ליז קפצה מבטה אליי, העיניים שלה נפתחו לרווחה ואני הרגשתי כאילו הזמן נעצר.
גילה, מה קורה? קראה ליז בתמיהה.
לא, לא משהו אמרתי, מנסה להיראות רגיל. בואו נמשיך ללכת.
החברות נפרדו, ואני חזרתי אל הבית. השולחן היה עדיין עם קפה שלבוקר, והחשש בליבי הלך והתגבר.
אבא, איך זה ייתכן? איך יכולת להתעלם ממאמא? נזכרתי במחשבותיי, כמעט ולא האמנתי למה שראיתי.
ליז ולינה סיימו את השיעורים בבית הספר, והן לא רצו לחזור הביתה מיד. הן הציעו:
בואי, נצא לשוטט בפארק עוד קצת! הציעו בחיוך.
בואו, לפני שהיום יגמר! הוספתי.
הפארק היה רחוק מהדרך הרגילה שלנו, אבל למה לא? הלכנו בשבילי העצים וצפנו בזוגות האוהבות שעברו. אף מבט לא נעצר עלינו. פתאום חזרנו על אותו שביל ריק וראינו שוב את אותו הגבר והאישה, מחבקים, הוא לוחש באוזנה, היא מחייכת ברוחב. הגבר, שעל פניו כבר לא היה צעיר, נעמד עם הגב אלינו, אבל היה ברורה ההתרגשות שלו.
ליז התבוננה בי במבט אדיש ואז פתאום הבחינה שאני מביט בזוג בעיניים פקוחות.
גילה, מה את עושה? שאלתי אותה, נרגשת.
זה… אין דבר, בואו נמשיך השבתי בקול מהיר והמשכתי ללכת קדימה.
יצאנו מהפארק, ואני חזרתי הביתה במחשבות מעורבות. הלכתי באיטיות, ראשי מוטה קלה, מרגישה שהמציאות השתנתה לי עד כדי כך שהנוף סביבי נראה כשלל.
בזכרון שלי חזרה דמות האישה הצעירה ליד העץ והגבר שמדבר אליה באוזנה, מתעלם מכל סביבה, אפילו מהבת שלו!
אבא, איך זה יכול להיות? תמיד חשבתי שאתה מושלם, והיום ראהתי אותך עם אהובה אחרת! חשבתי בתוך עצמי.
הגעתי הביתה מאוחר, והאמא קראה לי בקול רועד:
בוא לארוחת ערב! קראה, אבל תוסיפה: ”אתה לא תחכה לי ולתוך השניים”.
”עכשיו, רק אלך לשטוף ידיים” אמרתי לא בטוח.
הייתי במקלחת זמן מה, ובזמני השהייה באמבטיה, אבא עדיין לא חזר. אחרי ארוחת ערב, נפגשתי עם מחשבותיי על מה שראיתי בפארק ואלי ההצפנה שמנסה להימנע מהמציאות.
”האם זה קורה במציאות של מבוגרים? האם בגיל המבוגר יש מקום לבגידה ולשקרים? מה חסר לאבא בחיים?” שאלתי את עצמי, ואז נזכרתי ברעיון פתאומי.
”האם אהובתו חושבת שאני אעביר לו את האבא? כנראה שהיא לא יודעת עליי”.
פתאום נשמע פתיחת דלת:
סליחה, אהובה! היום היה קשה קרא קולו של האבא.
לפני כן היו ימי קושי רק בסוף החודש הוסיפה הקול של האמא, והוויכוח התחיל מחדש.
הוא נכנס לחדרי, ניסה לנשק אותי כמו תמיד, ואני הרחקתי אותו:
לך, האוכל מתקרר!
”מה קרה?” שאל, ובקול רגוע.
”אין לי שום בעיה, ומה איתך?”
הוא הביט בי בעיניים חדות, רצה להגיד משהו, אך שיתק והתהלך למטבח.
כל הערב נשארתי בחדרי, מתכננת איך להשיב את האבא למקומו. בערב, התעוררתי בצעקות של ההורים:
אבי, לאן אתה מתכנן ללכת?
לעבודה, זה דחוף. היום שבת, אפשר לבלות זמן עם המשפחה.
”אמא, אני צריך ללכת לשיעורים, כבר מאחר לי”, אמרתי בקול רוטט.
אמא נרתעה: “זה לא נורמלי, הם עסוקים כל היום”.
הילדה נעלמה למקלחת, חזרה והקפיצה למטבח, שם אמא הכינה קפה חם.
קח קפה, אני אחכה לך! אמר האבא, מראה חרטה קלה.
שתיתי קפה מהיר ולחלפתי למדרגות:
בוא, אבא! קראתי.
הולכנו יחד בשקט, האבא פתח שיחה:
את מתקוממת עלי?
לא, אבא, אולי זה רק תקופה של שינוי, אני אוהבת אותך.
גם אני אוהב אותך, ילדה!
”הכי הרבה בעולם?” שאלתי, הוא ניסה להסתיר מבט של חוסר וודאות, אך חייך:
הכי הרבה בעולם!
המשך הליכתנו היה מלא צחוקים, אך גם תחושת חרדה למפגש העיניים.
זהו, אבא, ניפגש כאן בבוקר, תזכור שהסופ״ש הוא שלנו יחד.
ההתראות של הלימודים קרצו, והסתתרתי בשיחים, ממתינה שהאבא לא יסתכל. חשבתי שהאבא ילך לעבודה, אך הוא פנה לכיוון אחר. הלכנו רחוק, הוא לא הסתכל אחורה, עד שהגענו לבניין. הוא עמד ליד העצים, שלף טלפון והתחיל לשוחח.
אישה יצאה לאחר חמש דקות, ואני התפעלתי בעיניים:
איזו יפה! אמרתי בקול פתאומי. האם היא יותר חשובה לאבא מאיתנו?
היא רצה אליו, נישקה אותו והלכו יחד, תופסים ידיים. השכונה הייתה ריקה, הם נכנסו למגרש משחקים, ישבו על ספסל ודיברו ברצינות, ואז נחתו על נשיקה ארוכה.
התבוננתי בהם מרחוק, כעסים הציפו בי. הם קמו והלכו חזרה לבניין שממנו יצאה האישה. נשיקה, חיוך, האבא התכונן לחזור הביתה, והיא נעלמה במדרכה.
עמדתי משמאל, תוהה מה לעשות. רציתי רק שנשאר לבד עם האישה הזאת, ואז ידעתי מה עליי.
פתאום ראיתי את האהובה של אבי יוצאת מהדירה עם שקית מלאה אשפה, והלכתי אחריה:
היי! עצרתי אותה כשניסתה לשפוך אשפה ולצאת.
היי! היא הפתיעה. מה קורה?
אם תפגשי שוב עם ויטלי, אני אדאג לך.
מי את?
את לא מבינה? מה את צריכה? שאלה.
אמרתי לך כבר הקמתי את הטלפון!
קחי, חצי היא ניתנה.
הזיני את המספר, ותבקשי לו שלא יחזור יותר. אני בתו שלו, הוא אוהב את אמא שלי!
חילצתי את המספר, ובשיחה שמעתי את קולו של האבא:
דיאנה, מה קרה?
ויטלי, אל תבוא עוד.
למה?
זה לא יעבוד, יש לך משפחה, ואני אחרי הלימודים חוזרת לעיר.
דיאנה, אם קולם של האבא הוסיפו גוונים של שמחה.
הסכם, ויטלי, אל תחזור!
”טוב, ויטלי, מבטיח!” הוא אמר.
כאשר חזרתי הביתה, האמא והאב אכלו יחד בארוחת ערב, נראתה שקט של שלום.
את מרוצה? שאלה האמא, קמה מהשולחן. יאכלי?
אכילה! עניתי.
למה אז שמחה כל כך? שאל האבא.
אבא, אתה אוהב אותי? שאלתי.
אוהב!
ואמא?
נשארה הפסקה קצרה, ואז התשובה נגעה בחוזק:
גם את האמא אוהב!
אמת, אני אוהב אתכם! חייך הוא בחום.
הסיפור נגמר, והחברים שלנו מצפים לשמוע עוד כאלה.
