היה זה לפני שנים רבות, ואני זוכר איך התרחשה כל המערבולת הזאת בחיי.
אורית, היא, ישבה עם אמה, מרים ארקדי, על המיטה הישנה שבחדר האור. שניהם היו לבושים בחום, מכיוון שהחורף היה קפאון והקול חימום של התנור היה רק מתחיל להתפשט.
אל תדאגי, אימא, הכל יהיה בסדר. אנחנו נציל את עצמנו. עכשיו אני אתן לך את התרופות.
אורית ניסתה להרגיע את אמה, למרות שלא הייתה לה אמא אמיתית היא הייתה חמותה, ואף יותר כמעט חמותה לשעבר. כך נוצרה שלושה: האמא, הבן ובתו של הילד, אורית.
אורית נישאה מאוחר, בגיל של שלושים, והייתה האישה השנייה של דניאל. היא לא הרסה את המשפחה כאשר החלו לצאת יחד; דניאל כבר היה גרוש. החמות, מרים ארקדי, חיברה מיד לאורית, והיא חשה באותה חום כלפיה. מרים הייתה קרובה, טובה, מוכנה לחבק ולדבר, והבינה אותה. אורית איבדה את הוריה כשהייתה קטנה ונשארה לבד. בחמות מצאה מישהו שחשובה למולדתה.
הם קיבלו משתה, היה אומר עליהם דניאל. חמש שנות נישואין עברו ברצף, ולפתע דניאל הפך לקציני וחריף. הוא צעק על אורית, על אמם, וכל זאת בגלל אהובה החדשה. הוא היה נוהג להגיע למלא שביל, מבולגן ושיכור.
יום אחד הודיע דניאל על פרידה, ותן שני ימי זמן לארוז. לפני שהצליחה לצאת, האהובה של דניאל הגיעה עם מזוודה. אולי היא רצתה לראות את קודמתה ולגרום לה להרגיש נבזית, אך היא לא הצליחה. היא הייתה בלונדינית ארוכה עם שפתיים גדולות ועיניים נצנצות בקפלים.
אורית לא יכלה שלא לצחוק.
החלפת אותי בזה? כמוך של קורה עם ריסים? שיהיה לך מזל איתה, אבל אני לא מתחרטת.
היא שמחה. ואת עם אמך שני סבתות, שתי תרנגולות.
טוב, למה את מפגינה על אימי?
למה היא נשארת איתנו? הוציאה קולה של האישה המסתורית, מקפלת ריסיה בקושי. תן לה לקחת אותה. למה אנחנו צריכים אותה?
כן, אמא, גם לך הגיע זמן.
לאן אלך? כל הכסף שנתתי ממכירת הדירה כדי שתבנה את הבית הזה, קראה מרים, מכוונת על הלב.
אני לא צריכה קונצרטים. חיי, אך אל תצא מחדרך. מעתה אלבה תיהיה הרעיה של הבית.
חתול, תן לשתיהן לקחת מה שירצו.
היא אימי!
אימי שלך? אתה רוצה לומר שהחמות שלי תהיה כזו? אהה חמודי
הדברים ביניהם הפכו למרוחקים עד שהאורית נמאס לה לשמוע את הוויכוחים.
אמא, תיסעי איתי לכפר?
טוב יותר לכפר מאשר להיות כאן עם בן כזה ו
היא אספה את חפציה בקוצר רוח: מזוודה, תיבה, תרופות, תיקים, רהיטים.
קחו הכל, אין לנו צורך במשהו זר, קראה אלבה בקול רך.
דניאל ישב שותק, מבין שאימו לא תסלח לו לעולם.
חצי שעה לאחר מכן, אורית עמדה ליד המכונית. מרים ארקדי כבר ישבה במושב האחורי וניגבה דמעות, ללא מבט לכיוון בנה, אלא נשמה נשיפה עמוקה.
איך נמשיך לחיות, ילדה?
הכול יהיה טוב. חסכונותי יישארו עד שאמצא עבודה, והפרישה שלך תספיק. נשרוד, הלחם עם חמאה יספיק.
הגענו לכפר שבה גדלה אורית בילדותה. היום היה עדיין אור, אך הבית היה קר. אורית הדיחה את התנור במהירות, הביאה מים והכינה בוכנת תה.
איך הכל מתנהל בשבילך? כאילו חיית כאן כל החיים.
סבאי לימד אותי הכל. טוב שהשקענו במזון, אין צורך לנסוע לחנות. לא אוהבת את השטויות הכפריות.
לאט בחדרים החל לחמם.
מחר אנקה את הכל.
דפיקה נשמעה בכניסה.
השכנה הגיעה? לא ראיתי אותך זמן רב. והאוטו שלך עומד כאן. בעונה של החורף? יש בעיות?
הכל בסדר, דוד מיכאל. כבר הכל מסודר. אספר אחר כך, שבנו תה.
רציתי להזמין אותך, אתה לבד? הוא הבחין באישה.
זאת מרים ארקדי, וזה דוד מיכאל, הציגה אורית להם.
תגיד לי אם יש משהו שאתה צריך.
בינתיים אין צורך, תודה.
שבוע עבר והבית הלך ונקלא ונעשה נעים.
את יודעת, אורית, גם אני ממולדת כפרית. נישאתי לעיר ונהרג לי בעלי כשהייתי בת עשרים ושלוש, ומכרתי את הדירה. הבן הבטיח שאהיה איתו תמיד. תראי איך זה הסתדר.
אל תבכי. אני יודעת כמה זה קשה. גם לי זה כואב. אולי יהיו לך נכדים.
מה? אלוהים יגן!
דוד מיכאל גר לבד. אשתו טבעה, הילד הציל אותו משכבה. הוא לא נישא שוב, אין לו ילדים, הוא גר לבד עם הדוד הצעיר שלו, שעדיין בגילו שלך.
כחודש עבר ולא היה מגע מדניאל. הוא אפילו לא התקשר לאמו. פתאום החייל של אורית קיבלה שיחה ממספר לא ידוע.
אורית?
כן?
בעלך נפטר.
טעית.
לא, אני בטוח. דניאל הוא היה שיכור והיה מתנגש במכונתו. הוא נסע עם בחורה, והיא ברחה מהתאונה ללא פגיעה. בואי להזהיר.
החיים של מרים ארקדי נראו כקול רעם. מה נעשה? דוד קאלו! הוא יעזור.
אורית, מה קרה? אין לך נחת על פנייך!
אל תדאגי, אמא, שבי. דניאל איננו עוד.
אוי איך זה קרה? אשמה היא! העזבתי אותו!
הוא זרק אותך!
כן, זרק. אבל אני אמך.
אני בא למפגש. דוד מיכאל יהיה איתך עד שאגיע.
אני איתך.
אני איתכם, אמר דוד מיכאל. נלך למקום שלי. זה לא נושא לדיון.
הקבר הוקרן. אורית ומרים ארקדי הלכו לבית הבן, שהיו צריכים לקבל בירושה. דניאל לא הצליח להגיש לגט פירוק, כי הוא נפל בתשוקה, סעודות ושתייה.
דוד מיכאל חונך אותם בכל מקום.
אני איתכם, נשים, אולי תזדקקנה לעזרה פתאומית.
הבית השתנה באותו חודש. בגדים מלוכלכים פוזרו, כלים מלוכלכים על הרצפה, ריח של בירה נרקב ומשהו חמצמץ.
זה נגרם על ידי בני! הוא לא היה כמוהו אף פעם!
מה אתם עושים כאן? זה הבית שלי, תורידו משם! יצאה אותה האישה עם השפתיים הגדולות והקפלים.
הראה לי את המסמכים! ניסה דוד מיכאל.
איזה מסמכים? בעלי מת, הלוואי שיש לנו אפילו חתונה!
הוא אפילו לא היה גרוש!
חגו את החתונה מראש, אז עכשיו זה שלי!
די עם השטויות המתמכרות! צאו מפה! מישהו כאן?
האיש ברחף ברחה. דוד מיכאל דאג שלא ייגרם נזק לשתי הנשים.
עכשיו נברר מה קורה עם המסמכים, אולי יש צוואה, אולי בעל הבית שונה. צריך להחליף מנעולים, כי אולי של האישה האמורה יש עדיין מפתחות.
המסמכים היו תקינים, המנעולים הוחלפו. הרבה חפצים נזרקו. דוד קאלו צעד אחרי צעד עם אורית ומרים ארקדי.
מצטער שהחזרתן לכאן, הרגלתי אתכן.
נחזור, ואתה, דוד מיכאל, תבוא.
אתה החזרת אותי לשנותי. מריה נראית כמו בעלת ביתי לשעבר.
ראיתי איך מביט בי, וגם היא מביטה בך. אהבה ישנה, אה?
אמרת לי כך.
באמת!
שנה חלפה, דוד מיכאל ומרים נישאו. חייהם חלו בטוב, והם חיברו את נכדיהם. אורית, למרות שמאז לא נישאה, חינכה שני ילדים שלקחה תחת חסות אח ואחות שלא אפשרו להפרידם. רצונה היה רק אחד, אך קיבלה שניים.
הורים ובני משפחה יכולים להימצא גם מחוץ הלידת והילדות, לעיתים בעקב נסיבות.
(הזכרתי את המקרה הזה בכדי להעביר את תחושת הזיכרון, וכדי שכל אחד יזכור שיש תמיד תקווה, גם כשכל הפורצים מתרחשים.)הקיץ ההוא, כשגשם קיץ פגש את השדות הפסטורליים של הכפר, קיבלה אורית מכתב חבוי בתוך קופסת קפה ישנה מהבית שבעיר. היה שם חותמת של דניאל, כתובה בכתב יד רועד:
שֶׁלָּךְ לְזִכְרוֹן חַיֵּינוּ, לָעַד. אני מצטער על כל הכאב, ואני מבקש ממך לסלוח על עצמי. אם יש לך מקום בלב, אשמח לראות אותך ברגע שבו נזכרו כל האורחים של הבית שלנו.
היא קראה את המכתב בקול רך, והדמעות זרמו כמו נחל קטן על פניה. במקום שמרבה כאב, נוצרה פתאום תחושה של שלווה. היא חיבקה את מרים, שהייתה לצידה כמו תמיד, והן יחד הלכו אל החוף של האגם הקטן שמאחורי הבית. שם, תחת עצים משוחחים, נצצו נרות קטנים שעל השולחן שהכניסו אור חם.
באותו רגע, הגיעו אליהן שני נכדים של דוד מיכאל ומרים ילד קטן עם עיניים גדולות כמו ערפילים, ובת לבנה ששרה שיר עדין. הם שיחקו סביב האש, צחקו, והקול שלהם מילא את הלילה. אורית הרגישה שהזמן נמשך כמו זרם של מים, שמקשר בין דורות שונים, ומזכיר לה שהאהבה היא המפתח לשוב ולבנות.
היא נענקה אל הדלת הישנה של הבית, הפעם פתוחה ללא נעול, והבינה שהפחדים של העבר כבר אינם שייכים אליה. היא קראה בקול רם:
היום, אני משחררת את העבר, ואני מזמינה את העתיד לשבת איתי לסעודה.
קולו של דוד מיכאל, שהייתה בו חן של חיי נצח, חייך והצטרף לשירת הילדים, והקול של מרים הוסיף נימה של תקווה. יחד, הם הציבו שולחן ארוך מלא בתפוחים, לחם חמאה ונקניקיות, והחלו לשתת תה מרוהט במרקחת של פרחי קמומיל.
לפתע, ריח של קרמל מתוק נגע באוויר – זה היה נר שמסמל את הזיכרון. כולם הביטו בו, וידעתם שזה היה הסימן האחרון של דניאל, שמצא מנוחה באותו מקום של אהבה משותפת.
באותו לילה, תחת כוכבים שנצצו, חיברה אורית קטע קצר שלpoem על החיים, על האובדן והחידוש, וכתבה:
הקפאון של הלילה נמס באור הלב,
הדמעות הופכות למים של תקווה,
והשביל שמוביל הביתה הוא תמיד פתוח למי שמסוגל לאהוב.
היא חיברה את העמודים למכתב, והניחה אותו על הלב של כל אחד מהנוכחים. כך, בתקווה שעוד תזרח, המשיכה דרכה של אורית לחבר בין עבר לעתיד, והחיים של כולם נצלו מנגינה של חום אנושי ושיתוף.
