יום שלישי, 12 במאי
היום היה מלא במחשבות סוערות, ולכן קבעתי לעצמי לכתוב כאן, במחשב שבסלון, כדי לא להרפות מהרגשות.
הטלפון רעם בפעם הרביעית בחצי שעה, והקול של יעקב חצי מגרש: פזיז, תרים את השיחה.
עמדתי מאחורי ההגה של רכב הלימוד, והמדריכה שלנו, מרים, עובדת על חנייה מקבילה. הטלפון רמז שוב.
אפשר לענות? הוא מודאג.
בטח.
יעקב, אני בנהיגה…
למה לא קחתי? אני מתקשר!
אסור לדבר בזמן…
ברור לי. קבלת רישיון חשובה יותר מהבעל. מתי חוזרים הביתה?
בעוד שעה.
מי יכין ארוחת ערב? אני?
המדריכה הסתירה, כאילו לא שמעה.
אני אחזור, אפזר.
טוב, חשבתי שהאישה שלי הפכה לביזנס וומן.
בבית יעקב שכב על הספה, מזגט בטלפון. שלושה חודשים עברו מאז שפוטר, והוא משקר שהחיפוש הוא זמני, אבל הוא נמשך.
איך הולך הקורס נהיגה? זה קורס מאתגר?
קולו נשא חיוך מוכר.
בסדר. היום חזרנו לתרגול חנייה מקבילה.
וואו, כמה מדע, לא?
הלכתי למטבח. סינון המים מלא בצלחות שלא נשטפו ארוחת הבוקר שלו.
יעקב, אפשר סוף סוף לפרק את הקופסאות? כבר פברואר, ונראה כאילו נחתנו כאן אתמול.
הוא הרים ראשו מהמסך.
מה בפרק? את תעשה זאת לבד.
אפשר ביחד, וגם לנקות.
יעקב קם והקריב אלי מבט קר.
חיי למטבח! הוא לחש, במונח מדויק ולא בררת קול.
השתיקה שנוצרה הייתה מפחידה יותר מכל צעקה.
הקפאתי.
מה אמרת?
מה שמעת! לכי תכיני ארוחת ערב!
אבל דיברנו על הקופסאות…
על מה דיברנו? את משיקה. אמרתי שתשלמי לבד.
חלק ממני נקרע. לא משפלה, אלא הבנה עמוקה שהרגע הזה משקף משהו גדול. נזכרתי במפגש של ראש השנה של חבריו, שבו היה הכוכב של החג. הוא היה הצחוק של הקבוצה, פגש בנות, עזר למארחת, ובסוף באוטו אמר:
למה קיבלתם שקט כל הלילה? היה מביך?
הייתי בטוחה שלא אלך למטבח!
הוא הרים גבה.
מה?
לא אלך!
יעקב, אל תתפזר. אנחנו מדברים נורמלית.
נורמלית? מתי בפעם האחרונה דיברת איתי בנורמליות?
הוא הניח את הטלפון.
מה הטענות? רק צחקתי.
צחקת? פזיז, תרים את השיחה זה גם צחוק?
אפשר לכתוב לבת זוג?
אפשר, אבל לא פזיז.
לא משנה! אתה יודע שלא היה מרעה.
מבין. ולכן נשארתי שקטה.
ישבתי על קצה המיטה.
היום המדריכה אמרה לי: הידיים שלך בטוחות. תדמיין? בטוחות. ובבית אני חוששת לבקש עזרה עם הקופסאות.
מפחדת?
יעקב צחק.
בטח!
אני מפחדת, כי אני יודעת שאתה תמצא דרך להראות כמה אני חסרת ערך.
זה לא נכון! אתה מדמיון.
זוכר איך סיפרת לחברים שאתה מתחיל בנהיגה ונהנה?
זה היה מצחיק!
מצחיק לי, מתבייש לי.
יעקב ישב לצידי על הספה.
אם לא נעים לך איך שאני מדבר…
אז מה?
הדלת נשארת במקומה.
שקט. הסתכלתי בו, הוא לא התנצל ולא ניסה להסביר, רק הצביע על הדלת.
טוב.
קמתי, שלפתי מזוודה משקפת מהארון, והתחלתי לארוז.
מה את עושה?
מה שביקשת.
לאן את הולכת?
לאורית.
תיסעי כמה זמן, תחזרי. כמו תמיד.
כמו תמיד?
נשים אוהבות דרמות. משמיעות קולות, מתלוננות לחברות.
שמת לי מסמכים, קוסמטיקה, מטען.
ואז תחזרי!
קרבתי אל קופסה עם תמונות החתונה. הוציאתי צילום אנחנו במשרד האוכלוסין, שמחים.
כאן היית מדבר איתי כך?
יעקב הביט בתמונה.
שם היו אנשים.
כאן מי?
כאן המשפחה. אפשר להירגע.
החזרתי את התמונה, סגרתי את המזוודה.
להירגע… ברור.
חכי. נדבר.
על מה נדבר? כבר הראית לי מה אני בשבילך בבית.
בפתח היציאה נשמתי קווט, יעקב עמד ברגליים בלי שרוולים, בחליפה ביתית.
תעזבי! כולם מתווכחים.
לא התווכחנו.
תפסתי בידיי ידית הדלת:
פשוט החלטת שהיום אתה יכול.
הדלת רועמת, וגבנו נשמע:
אין בריחה רחוקה!
שבועיים אחרי זה קיבלתי הודעה: אגיע מחר, כשאסיים תזמון.
החברה שלי, אורית, קיבלה את ראשה:
למה את נפגשת איתו?
רוצה לוודא שאני צודקת.
בבית קפה ליד תחנת הרכבת, יעקב איחר חצי שעה.
מה שלומך?
הוא ניסה לשבת, בלי התנצלות על האיחור.
טוב.
איפה אתה גר?
אצל אורית בינתיים.
המילה בינתיים נוצרה מתוך הרגל ישן להקל על המצב.
הבית בור. כלים מלוכלכים, בגדים לא כבוסים. השכן עזר עם מצרכים.
פנתה אלינו מלצרית צעירה, חומה, בת 25.
מה תרצו?
שני קפוצ’ינו, אמר יעקב בחיוך.
מה יש לכם מתוק?
עוגיות מעולות…
אז זה הטוב ביותר.
הוא הוריד טבעת ונח לו על השולחן.
עכשיו, כשזה בית מסודר, אפשר לפנק את עצמנו בקינוחים.
המלצרית חייכה.
האם אתה יודע לבשל?
בטח! הבעל יכין קמח. העיקר שלא נפל על הרצפה גרביים.
הסתכלתי על הטבעת.
ואף אחד לא דורש עזרה בנקיון הבית.
הוא המשיך, באותו רגע הבנתי שהוא הופך את הסיפור שלנו למופע קומי עבור אישה אחרת.
אז, פנה אליי, נגמר ההצגה? בלי אותך הבית משעמם.
לא.
למה לא?
אני לא חוזרת.
פעם ראשונה בפגישה שלנו יעקב הביט בי בעיניים רציניות.
ברצינות?
כן.
קמתי, השארתי כסף על השולחן עבור הקפה.
חכי. אתה מבין מה אתה עושה?
מבין. בפעם הראשונה בשלוש חודשים.
וירו! אנחנו מבוגרים!
לכן אני הולכת.
גשם של שלג רטוב היה חיצוני. בקפה יעקב המשיך לדבר עם המלצרית, כנראה מתלונן על אשתי הלאמתאימה.
חודש עבר ויזמתי דירת חדר יחיד לעצמי, קיבלתי רישיון נהיגה, מצאתי עבודה חדשה.
יום אחד נתקלתי ביעקב בסופרמרקט הוא היה עם בחורה צעירה, צוחקים ובוחרים מצרכים. עברתי לידם בטירוף.
תכננתי: כמה זמן ייקח לפני שהוא יגיד לי חיי למטבח? חודש? שניים?
בערב ישבתי ליד החלון עם כוס תה חמה. על השולחן הטלפון שקט, רגוע. יותר אף אחד לא שלח לי פזיז, תרים את השיחה.
חשבתי על נשים שממשיכות להאמין שהגברים אינם רעים, שכל כל בני הזוג הם כאלה. חוותי כלפיהן לא שיפוט, אלא צער.
הטלפון הבהיב הודעה מעמיתת עבודה על פגישה מחר. מקצועית, מכבדת.
חייכתי והשבתי. לאחר מכן שכבתי על הספה בבית החדש, מקום שבו אפשר לבקש עזרה בלי להרגיש מתועבת.
—
אם אהבתם את הסיפור, אשמח לשמוע תגובות ולייקים. המשיכו לתמוך כדי שאמשיך לכתוב.
