למה אמא צריכה שני חדרים? היא כבר בת שישים וחמש. היא כמעט לא תזמין אורחים, ובחברת אחיותיהאחיותאורחות היא אפילו יכולה לשבת במטבח ולשתות תה.
במבט ראשון, דירת חדר יחיד של אמא מספיקה עד לכל הצרכים.
דודיה אלינור ידעה בדיוק למה הגיעו אליה הבן והבת. הנושא עבר בשיחה של יוסף לפני שבוע, כשהמשפחה כולה התכנסה לחגוג את יום הולדתה של תמר, נכדה הקטנה של דודיה אלינור.
יוסף ותמר זה עתה נכנסו ולא הספיקו אפילו להחליף מילה, כשהדלת צלצלה. בבת אחת נפתחה ושאלה השכירה, רבקה, בת שישים, בטון קפוצת קיץ:
אהה, דודייה, תפסתי אותך בא ליקוי! יש לך אורחים? אמרה בקול רועד.
אלו המשפחה, רבקה, ענתה דודיה. מה קרה לך?
המכונה התפלה של האיסור שלי שוב נתקעה חוטי הבד הסתבכו, ולא מצליחה להוציא את החוגה. אחזור אחר כך, סליחה. אמרה רבקה.
אין בעיה, אני אביא לך את העזרה, חייכה דודיה.
היא חזרה לחדר ופנייה אל יוסף ותמר:
אני אזרח את רבקה לחמש דקות, אתם תמשיכו למטבח כבר הדלקתי את הקומקום. בואו תדאגו.
דודיה אלינור טיפלה במהירות בבעיה של רבקה ויצאה לדרכה, אך ברגע שהיא עמדה במעון, שומעת דבר שהקפיץ אותה.
תמר, חקרתי את השוק, אמר יוסף, אפשר למכור את הדירה הזאת בשלושה מיליון שקלים, ובאזור שבו אמא מתכננת לעבור דירת שני חדרים עולה סביב מיליון.
ואתה רוצה שמאמא תעביר לנו את ההפרש? מיליון לכל אחד? שאלה בתו, אורית.
בדיוק כך, ולמה לא מיליון מאה ועשרים אלף? השיב יוסף.
מאיפה היא תמצא את הכסף? חקקרה אורית.
אמרתי לך שכבר חקרתי את העניין! למה לאמא שני חדרים? היא בת שישים וחמש, כמעט שלא תזמין אורחים, ובחברת האחיותאחיותאורחות היא יכולה לשבת במטבח ולשתות תה.
בכנות, דירת חדר יחיד של אמא תספיק, אבל אם נוסיף שיפוץ אפשר לקנות בחצי מיליון. הוסיף יוסף.
חיפשתי מיקום לא בקצה הפריפריה, אלא במרכז העיר, בבניין יחסית חדש, קרוב לשוק הכרמל ולמרפאה הקהילתית. המשיך.
אולי אמא לא תסכים? ניסתה אורית להקשות.
למה? אני בעצמי נגד הרעיון שהיא תזוז. אבל אם כבר היא נעה למקומות חדשים, היא תעשה משהו טוב גם לנו.
דודיה אלינור, שהייתה מחשבת על חזרה לעיר הולדתה, נזכרה בשנות החמישים לחייה. כשהגיעה אל השפלה, היא הייתה בת חמישים וחמש. באותו גיל לא היה לה הרבה חברות, רק כמה ידידות קרובות, ולא היה לה זמן לבנות רשת חברתית חדשה. היא לא רצתה לעזוב, לפרוש מהעבודה, לגרום לילדים לעזוב את בית הספר ולנסוע לעיר זרה לחלוטין. אך לבעלה הוצע תפקיד בכיכר של מפעל תעשייתי, והיא הסכימה.
כך עברו עשרים שנה: משפחה, עבודה, ביקורים נדירים לעיר הולדתה. לפני שנתיים פתאום פננה הבעל, והחיים שברו. הילדים כבר הקימו משפחות משלהן, ולדודיה הרגישו ריקנות כמו במפלי רפואה. כשהתפנתה, היא חשה שמרפה של דירתה הפכה למקום בלתי מוכר.
אין היא חיכתה לתגובת בתה. היא דחפה את הדלת בחוזקה, כאילו חזרה בדיוק מהיום הראשון.
במטבח יושב יוסף ואורית. בתה כבר שפכה תה בקופסאות וחתכה לביבות תפוחים שדודיה אפקה לפני שהגיעה.
אמא, את בטוחה שאת רוצה לעזוב? שאלה אורית.
כן. עכשיו שאין לנו את האב, אין לי שום דבר שמחזיק אותי כאן. אחרי עשרים שנה המקום הזה לא הפך לביתי.
איך אין דבר שמחזיק? ומה בנכדים? תדהמה בתה.
אורית, לחיים שלכם יש לחצי, משימות משלהם. אני לא רוצה להפריע לכם. הילדים גדלו, אין צורך בנסיכה. למה אני לשבת על ספסל עם קבריות גיל הזהב, להסתובב בפארק עם קבצני?
למישהו זה מעניין. אני לא. נשאר לי רק ספרים וטלוויזיה? ויש לי אחות, הרבה מכרים. קרוב לעיר, בכפר, הבית של ההורים, שבו כל המשפחה מתכנסת בקיץ.
אני חולמת כבר שהולכת לחזור לעיר הולדתי, הולכת ברחוב, והפנים שאני פוגשת כולם נראים לי מוכרים. לחשה דודיה.
טוב, אמא, מה עם הדירה? הפנה יוסף את השיחה לצורה פרקטית.
מה? אמכור אותה, וקנה חדשה, ענתה.
אולי אסייע במכירה? שאל הבן.
אני עובדת דרך סוכנות משוגרת, כבר פרסמתי מודעה. אז מתחילה לארגן את המעבר.
אל תחשבי שמדובר בעבודה חינם. היום סביב כל הכבישים מלאים רמאים. אפשר להישאר בלי כסף, בלי דירה.
אל תדאגי, ליזה קוולסקו תעזור לי במכירה נזכרה דודיה, אשתו של זאב, הממלא תפקיד בסגל האחראי. ליזה מובילה סוכנות נדל״ן מוכרת, ויש לה גם מעצבי נכסים אחרים שעזרו לפאבל לרכוש דירה.
כמה את מתכננת למכור? שאל יוסף.
ליזה אמרה שלוש מיליון שקלים מחיר סביר. אפשר להעלות מעט. חיפשתי באתרים, הכול תואם.
והדירות השכנות זולות יותר, אמרה אורית.
כן, דירה דומה למחיר של שני מיליון.
אמא, יוסף ואורית מצטערים לבקש ממך אחרי המכירה לתת לנו כל אחד מיליון? פנה יוסף.
מיליון? אז לא יספיק לי לקנות דירה. נבכה דודיה.
למה לא? אפשר לקנות דירת חדר יחיד, הציע הבן.
בחדר יחיד אתן לי בעיות בתשובה, דודיה נרתעה. היא צריכה שני חדרים: חדר שינה וסלון.
יש משפחות שלוש ילדים שגרים בחדר יחיד, טען הבן. הם שאין להם אפשרות לקנות דירה גדולה. לי יש אפשרות, ואני לא מבינה למה עליי לוותר על נוחות.
אם תתנו לנו חלק מהסכום, זה יהיה הוגן כלפי המשפחה שלנו. אחרי הכל, זו דירה משפחתית. טענה אורית.
יוסף, לא ציפיתי שתצטרך לדון בזה, אבל זכרו מה כתוב בצוואה של אבינו הכול נמסר לכם.
הוא לא עשה זאת בטעות. מה שקיבלתי הוא רק הדירה. עכשיו אתה מבקש שאני אחלק אותה איתכם?
הוא חשב עליכם, אך יש לי משכנתא, ואני רוצה לקנות בית כפרי עם אילן. אפילו חצי מיליון היה מסייע לנו.
אפילו אם תקנו דירה בשניים מיליון, עדיין יישאר לכם מיליון. אמרה דודיה.
זה יישאר לי למעבר, לשיפוץ, לרכישת רהיטים ומכשירי חשמל. הוסיפה.
אם כך, מה נשאר לי? שאל יוסף.
זו המצודה שלי, למקרה של מחלה תזכורת שכבר אינני צעירה. לא רוצה ליצור בעיות לכם ולשאר המשפחה.
אז לא תתני לנו כלום? שאל הבן.
יוסף, אני מופתעת שכחתם להעלות את השיחה הזאת. אתה בן שלושים ושבע, אורית שלושים וארבע, שניים בעלי תארים והעבודה שלכם משגשגת. נזכרה דודיה.
עדיין תצטרכו לשלם משכנתא כמה שנים. אבל אתם לא בקושי. אילו לא היה לי רצון לעבור ולמכור, האם היה לכם פתרון אחר? אולי העברת לי דירה קלה יותר? חקר יוסף.
לא. מצטערת על כך שהתחלנו את השיחה הזאת, אמרה אורית. רק חשבנו
חשבנו שאמא, שתמיד עזרה לנו, לא תסרב לשאת עוד משא, הוסיפה דודיה אלינור.
והייתי משיבה, אם באמת תצטרכו, אבל אני בטוחה שאתם תתמודדו: יוסף ישלם משכנתא, אתם עם אילן תחסכו לבית נופש, והכל יסתדר.
דודיה אלינור פעלה לפי התוכנית: מכרה את הדירה, עברה לעיר הולדתה, ירושלים. שם קנתה דירה חדשה קרובה למקום שבו היא וחלה גרו לפני שנים. קרובי המשפחה סייעו לה לשפץ ולבסס את הבית החדש. היום, כשקמתה בבוקר, חשה שהיא סוף סוף בבית.
האם אמא פעלה נכון? הרגישו חפשו בתגובות, לחצו לייקים. קריאת השמועות וההזדמנויות ממשיכה.
