יום שלישי, 12 באפריל
היום בערב, אחרי שאמרתי למזכירה של העבודה שצריך לחזור הביתה מוקדם, קיבלתי שיחה מהאישה שלי, תמר. היא הייתה בנהיגה של רכב הלימוד, והמורה היה מסביר איך לחנות במקביל. הטלפון רימז שוב ונפץ את השקט.
אפשר לענות? קראתי בקצרה.
כמובן, חכי. ענתה, קולה מתוח.
איתי, אני בנהיגה
למה לא מרימה? אני כבר מתקשר!
היא נאנחה והמשיכה:
אסור לדבר בזמן שמנהלים רכב?
ברור, אבל קיבלנו רישיון היום, זה חשוב יותר. מתי תחזרי הביתה?
בעוד כשעה.
מי יכין ארוחת ערב? או שאני אחראי לבד?
המורה בחטא, כאילו לא שמע דבר.
אה, אז אגיע, אבשל. הוספתי, מנסה להקל על האווירה.
טוב, חשבתי שאשתך הפכה ליזמת מצליחה.
בבית, תמר שכבה על הספה עם הטלפון ביד. הוא כבר שלושה חודשים שלא עובד, והיום הוא משיב לעצמו שהחיפוש מזמן.
איך הולכת השיעורים? שאלתי בקול חם, מנסה לשמור על חיוך.
בחן את החניה המקבילה היום.
יופי, מקצוע רציני, נכון?
תמר הלכה למטבח, שם צפה במטבח מלא בכלים שלא נשטפוארוחת בוקר של הבוקר.
איתי, בוא נפתור את הקופסאות? כבר פברואר, אבל עדיין מרגיש כאילו עברנו היום.
הוא הרים מבט מהמסך.
מה יש לפתור? את תדעי לעשות זאת לבד.
אפשר יחד, וגם לנקות?
קמתי וקרבתי אליה, מבט קפדני.
תמר, לכי למטבח! אמרתי בשקט, קולי חמור משאתה. השקט היה חודר יותר מצעקה.
תמר הקפיאה.
מה אמרת?
מה שמעת! לכי תבשלי!
על הקופסאות דיברנו
על מה דיברנו? את פשוט התעלמת. אמרתי שתדעי לבד.
המילים נחתו בתוכה, לא משגעות אלא מבינות. היא נזכרת במפגש השנה שלפני בחג המולד של חברי, שם הייתי הלב של המסיבה, משעשע בחברה, עוזר למארחת. לאחר מכן במכונית אמרתי:
למה שתשתקת כל הערב? היה מביך?
לא אלך למטבח!
היא הרימה גבה בתדהמה.
מה?
לא אלך!
תמר, אל תסגרי אותי. דיברנו רגיל.
רגיל? מתי בפעם האחרונה דיברנו רגיל?
שקעתי בטלפון.
מה הטענות? רק צחקתי.
צחקת? חצי משוגע, קח את השיחה זה גם צחוק?
אפשר לכתוב לשווא?
אפשר, אבל לא חצי משוגע.
מה הבדל? אתה יודע שאני לא מתכוון רע.
מבין. לכן חשת על כך זמן רב.
תמר ישבה על קצה המיטה.
היום המורה אמר לי: יש לך ידיים בטוחות. תארי לעצמך! בטוחות, ובבית אני פוחד לבקש עזרה עם הקופסאות.
פוחד?
צחקתי בחצי.
ברור! אמרתי.
אני מפחדת, כי את יודע שתמצא דרך להראות כמה אני חסרת ערך.
לא! זה רק בראשך.
תזכור כשבאת אצל החברים וסיפרת איך מתעסק ברכב הלימוד כמו מצחיק?
זה היה מצחיק!
מצחיק לי, אבל לי בושה.
הוא ניגש אלי למושב על הספה.
אם לא אוהב איך אני מדבר…
אז מה?
הדלת פתוחה כמו תמיד.
השתקנו. תמר הביטה בי, לא התנצל, לא ניסה להסביר, רק ציינה את הדלת.
טוב.
קמתי, שלפתי תיק נסיעה מהארון והתחלתי לארוז.
מה אתה עושה?
בדיוק מה שביקשת.
לאן אתה נוסע?
לאורית.
תחזור מיד, כמו תמיד.
כמו תמיד?
נשים אוהבות דרמות, נוקות בדלת, בוכות בפני חברות.
תמר ארזה מסמכים, קוסמטיקה, מטען.
ואז תחזור!
פנתה לקופסה עם תמונות החתונה, הוציאה תמונה של הרישום במשרד האוכלוסין, חייכה.
כאן היית מדבר כך איתי?
הסתכלתי על התמונה.
שם היו אנשים.
כאן?
כאן המשפחה. אפשר להתאושש.
היא חזרה למזוודה, סגרה אותה.
להתאושש ברור.
חכה, נדון.
על מה נדון? כבר הראית לי מי אני בבית.
היא לבשה מעיל בחללי הבית, אני עמדתי ברגליים רק בתחתונים ובגדי בית.
תפסיק! כולם מתווכחים.
לא נוויחנו.
תמר חיברה יד על יד הדלת:
החלטת שזכותך.
הדלת נשמעה, מאחוריה קולה של תמר:
לא תברח רחוק!
בשבועיים קיבלתי הודעה: אגיע מחר, כשאראה את השעה.
חברה של אורית השתהותה:
למה אתה נפגש איתו?
רוצה לוודא שאני צודקת.
בבית קפה ליד התחנה, איטי חצי שעה.
מה קורה?
טוב.
איפה אתה גר?
אצל אורית לעת עתה.
המילה לעת עתה חזרה, הרגל ישן להוריד מתחים.
הבית מבולגן, הכלים מלוכלכים, הבגדים לא כבוסים. שכנה עזרה עם הקניות.
המלצרת, בחורה חמודה בת 25, ניגשה.
מה תרצו?
שני קפסולות קפה.
מה יש לכם לקינוח?
עוגיות ביתיות.
מושלם.
הסרתי טבעת נישואין לה על השולחן.
עכשיו כשאין צורך לסדר בית, אפשר להנות בקינוחים.
היא צחקה.
יודעים לבשל?
בטח! גבר יכול להכין קמח. העיקר שלא נשרף גרביים על הרצפה.
תמר הציצה בטבעת.
ואף אחד לא דורש עזרה בניקיון.
באותו רגע הבנתי שהוא הפך את ההיסטוריה שלנו למופע חיצוני עבור אישה אחרת.
אז נגמר המופע? בית ללא אותך משעמם.
לא.
למה לא?
אני לא חוזר.
פעם ראשונה בקשר, הוא הביט בי בעיניים ברורות.
ברצינות?
כן.
קמתי, הנחתי כסף על השולחן.
חכה. אתה מבין למה אתה עושה?
מבין. בפעם הראשונה בשלושה חודשים.
תמר! אנחנו מבוגרים!
לכן אני בעוזב.
בחוץ שלג רטוב. בקפה, הוא ניסה להסביר למלצרים על אשתו הלא מתאימה.
חודש אחרי, תמר שכנתה דירת חדר אחד, קיבלה רישיון, מצאה עבודה חדשה.
פגשתי אותו בסופרמרקט, היה עם בחורה צעירה, צחקו ובחרו מצרכים, אני עברתי בשקט.
חשבתי: כמה זמן יעבור לפני שהוא יאמר לי הולכי למטבח? חודש? שני חודשים?
בערב, תמר עמדת ליד החלון עם כוס תה, הטלפון שוכח, שקט. יותר לא קיבלתי הודעה חצי משוגע, קח את השיחה.
היא חשבה על הנשים שמאמינות שהגברים לא רעים, שכולם כך, והרגישה צער ולא שיפוט.
הטלפון הבהיב הודעה מעמית על פגישה עבודה, פורמלית ומכבדת.
תמר חייכה וכתבה תשובה. ישבה על הספה בבית שלה, שבו אפשר לבקש עזרה בלי חשש מהתעלמות.
היום למדתי שהקשר צריך מבוסס על כבוד והקשבה, ולא על דרמות וצחוקים שמזיקים. רק כך ניתן לבנות בית שבו שני הצדדים מרגישים בטוחים.
