בְּחֲזוֹת הַלַּיְלָה, תָּמָר קְמָה מֵהַשְׁקִיעָה לְהִרְגִּישׁ רֵיקָה לְצִדָּהּ. בַּתְהוּמָה הִשְׁלִימה יָדָהּ, בְּקִוָּה לִגְלוֹת חִמּוּם גְּבִיעָה שֶׁל בַּעְלָהּ, אֵלֹון.
אֲבָל הַשֵּׁנָה לֹא חָזְרָה, וְאֵלֹון נִדְמוּט כִּי לֹא הֵבִיא אֶת-עַצְמוֹ חָזָר לִמְשׁוֹכַת הַמִּשְׁכָּב עֲדַיִם וְחֲמִשִּׁים דַּקּוֹת. לִבָּהּ הִדְפִּיק בְּדַכּוּת, וְהִתְיָשְׁבָה בְּתִקְוָה לְהַבִּיט בַּחוֹשֶׁךְ. «אִם מִשְׁהוּ קָרָה לְהִרְחִיב?», חשבה.
הִיא נִיסְטָה לְהַרְגִּיעַ עַצְמָהּ, חוֹשָׁבָה שֶׁאֵלֹון יָקוּם מִהַסּוֹף וִיעָסוּף לְמַטָּרוֹת עִסְקָּה. אַךְ הַדְּאִגָה לֹא עָזְבָה אוֹתָהּ.
לְמַנּוֹת תּוֹגֶד מִן הַהֲבָעָה, קִמְּתה בְּשִׁקט וּפִתְחָה בִּזהירות אֶת דַּלּוֹת הַחֶדֶר, וְהִתְקַדְּמָה בַּאֲרַם לְמַטְבֵּחַ. כַּאֲשֶׁר הִתְקְרְבָה, נַעֲצְרָה בִּקְצָה מְעַט.
קול גֶּבֶר עַל טלפון נִשְׁמַע בַּחֶדֶר, הַדּוֹקֵר נִשְׁמַע בְּעֹצְמוֹת כּדי שֶׁתָּמָר תּוּכַל לְהָבִין. בַּדּוּק:
כָּלָה, יְלָדִי, כְּבָר הוֹזַרְתִּי כַּרְתִים לְטוּרְקִיָּה, קוֹל אֶלֹון נִתְחַזֵק בִּתְקִוָּה. נַעֲבֹר בְּזְמַן מוֹדֵעַ, וְאֵין מִי שֶׁיָּדַע.
תָּמָר רָגְעָה כִּי הָאָֽרֶץ נוֹסַפָה מִתּוֹכָהּ. הָעוֹלָם שֶׁלָּהּ נִשְׁבָּר בְּרֶגַע אֶחָד; כָּל מִלָּה, כָּל פִּסקָה נִקְצְרוּ כְּחַרְטוּם חָדָשׁ.
שָׁנוֹת רַבּוֹת בְּשֶׁלָּהּ וְאָרְבֶּה תִּקְוֹבוֹת, חַיִּים מְשׁוּמָעִים וְעִנְקָרוֹת. מַה קָרוֹב יָכֹל לִהְיוֹת?
הִיא חָזְרָה לְחֶדֶר הַשְּׁנִיָה וְשָׁכְבָה בְּחֹשֶׁךְ, דְּמָעוֹת נוֹגְזִים בְּלִיּוּחָה. לִבָּהּ נִשְׁבַּר מִכְּאֵב, וּבְתוֹכוֹ קוֹר לְתִקְוָה, כִּסְדִי וְאַף כּוֹעֲרָה.
בְּרִצְוֹן הַכֹּחַ שֶׁלָּהּ, קָמָה, נָגְעָה בַּמַּדָּף וְהִתְחִילָה לְאַרְזוֹת אֶת־חֲבֵהיא אספה את כל חפציו, סגרה את המזוודה והביטה בחלון, מבטיחה לעצמה שלא תתן לעבר לחזור.
