יומן אישי 8 ביוני 2026
הייתי בטח בטוחה שאין לי שום צורך לצעוק לאורי (המתנשא בגיל 63) שיבוא לגור איתי. ניכר שהדייטים שלנו זה דבר אחד, והחיים המשותפים זה משהו אחר לגמרי. ביום שבת האחרון חיכיתי לאורי לשיטוט שלנו ברחוב רמת-גן. עם פתיחת הדלת של הדירה קיבלתי אותו עם שני מזוודות ענקיות, וחשבתי לעצמי מה קרה כאן?
שבתי בכורסה והתחלתי לגלול בתמונות בטלפון: אנחנו מזינים ברווזים בפארק הגן, מטיילים בפארק יפו, והייתה לנו טיול גבינות (לא ממש, רק איסוף פטריות) בחורף של השנה שעברה. חצי שנה של היכרות עברו בריחוף, לא שפעת.
הכרנו באפליקציית היכרויות. לי 61, לו 63. שנינו גרושים, הילדים כבר מבוגרים ומתגוררים בחו”ל, והיינו גרושים ממקומות שונים. הוא רצה מישהי אינטלקטואלית, קריאה, עם חוש הומור לא אם לילדיו ולא משכורת משנית. רק שיחה עם אדם מעניין הייתה מה שחיפש.
התמקדנו בפעילויות: הלכנו לתיאטרון “קלאסקי”, תערוכות במוזיאון תל אביב, קפה במרכז העיר, שיטוטים במרכז הכרמל, ונסיעות למגרש של חברה טובה. אהבתם של שנינו הייתה לתקשורת ללא אחריות, אך עם קרבה נפשית.
אורית, תספרי לי איך את מתנהלת, שאל אורי אחרי פגישה אחת.
טוב, שקט, רגוע. גרה לבד כבר חמש שנים, הרגלתי, עניתי.
לא משעמם?, הוא שואל.
לפעמים, אבל יש לי חברות, בנות בוחרות לבקר, ועכשיו יש גם אותך, אמרתי.
נחמד לשמוע, הוא השיב.
אחרי הגירושין הוא שכר דירת חדר אחד בבניין ישן בירושלים, תדמיתי שהבעלים מתעללת ומעלה שכר בלי מרפא. הוא מתלונן: אבל מה אפשר לעשות? אחרי הגירושין נותר לי רק מה שהייתה לאשתי הקודמת. ההורים קנו לי דירה, ואני מתקן את הקירות בכסף שלי, וזה לא שווה דבר.
לא חשבת לקנות דירה לעצמך?, שאלתי.
מאיפה יימצא לי כסף למעלה?, הוא השיב.
הבנתי. יש לי דירת שלושה חדרים באיזור טוב בתל אביב. הרווחתי עליה כל חיי, הבנות גרות מחוץ לעיר, ולכן יש מקום פנוי. למרות זאת, לא עלה לי בראשון לחשוב שמי שמי להזמין אותו לעבור אלי. לדייט זה דבר אחד, ולחיות יחד זה אחר לגמרי.
בבוקר שבת הבא, כשהוא הגיע עם מזוודות, שאלתי: מה קרה, אורי?
אורית, אפשר להיכנס? אסביר.
הכננו את המזוודות בחדר האורחים, והוא ניגן על הספה. בעלת הדירה החליטה למכור, ואני צריך לצאת תוך שבוע.
וכעת?, שאלתי.
אין לי איפה לגור, והדירה החדשה איננה זמינה, ואין לי כסף.
הבין הוא שהתקרבו, שהקשר שלנו רציונלי. אורית, חשבתי שצריך משהו רציני. חצי שנה אנחנו נפגשים, אולי ננסה לגור יחד?
ביחד?, חייכתי בתמיהה.
כן, הדירה שלך שלושה חדרים, יש מקום. אני עדיין עובד, ונחלק הוצאות אוכל.
אורי, שום דבר לא דיברנו על זה.
למה לדבר לפני שהחיים כבר מראים?
הרגשתי מבולבלת, לא הייתה לי מוכנות לשינוי פתאומי.
אורי, אני צריכה לחשוב.
למה לחשוב? אנחנו אוהבים אחד את השני.
אהבה וגירושייה משותפת זו לא אותו דבר.
אז למה שונים? בגיל שלנו הגיע הזמן לקבל החלטות.
על מה? על הקשר? אם נפגשים, למה לא נוכל לחיות יחד?
הסתכלתי על המזוודות. היה ברור שהוא כבר קבע הכל לפני שהשאל את ההרשאה.
אם אני מתנגדת?, שאלתי.
מתנגדת לאושר?, הוא חייך.
לא רציתי שמישהו יביא דברים לביתי בלי לשאול.
אורי, אני לא רעה, רק נסיבות קשות.
הנסיבות אינן קורות, הן נוצרות.
היה צריך לדבר איתי לפני שהמזוודות הבאת.
הוא השתהם.
בסדר, נדון עכשיו. מציע לגור יחד.
לא, תודה.
למה?, הוא תבע.
כי אני אוהבת לחיות לבד, את השיחות שלנו, אבל לא חיי משותפים.
אולי נשקול נישואין רשמיים?, הוא הציע.
למה?, שאלתי.
כדי שהכל יהיה בטוח, לפי החוק.
אורי, נישואין לא ישנו את זה. אני לא רוצה לחיות תחת אותו גג.
אז מה משמעות הקשר שלנו?, שאל.
זה כמו לפני, נפגשים, מדברים, מבלים יחד.
ומה הלאה?, הוא חיפש תשובה.
נמשיך להיפגש, ללא התחייבות.
זה לא רציני!, הוא קרא.
זה בדיוק מה שאני רוצה.
איזו יציבות את מחפשת?, שאלתי.
משפחתית, לחיות עם אהובה, לאכול יחד, לתכנן.
אני לא רוצה לאכול עם מישהו כל בוקר, לא להתאים לתכניות שלו.
אבל את לבד!, הוא הטיל.
לא. יש לי בנות, חברות, ויש לך אותך. לבדנות היא צורה אחרת של חיים.
הוא קם והסתובב בחדר.
אז את מציעה לי להמשיך לשכור דירה קטנה ולפגש אותך בקצה השבוע?, שאל.
כן, איך שתתאים לך. והפגישות רק כשנרצה.
אם אין לי כסף לשכור?, הוא הרים גבה.
זה בעיות שלך, לא שלי.
זה קשה, אורית.
זה כן, אבל זה אמת. אני לא אחראית על הצרכים שלך.
הוא חזר לשבת, מיסגר את המזוודות.
אם אני אקנה דירה, נמשיך לדבר?, שאל.
כמובן, אם נרצה.
עד אז, אפשר לשהות אצלך למספר ימים?, חפץ.
לא. בכלל.
הבנתי שהוא מבין שהחלטתי בצורה ברורה. לקח את המזוודות ויצא.
אז אני צריך לחפש גם בית וגם קשר חדש, אמר.
אולי, חייכתי.
אורית, תתנצלי?, הוא ניסה.
לא.
הוא נעלם מהקוים, ולא חזר לשאול. חזרתי לשגרת חיי השלווה בתשובה לתשוקה של חצי מאה. בגיל 61 אני מעריכה את השקט יותר מכל מערכת יחסים, והחופש שחשוב לי יותר מכל חבילה זוגית.
איך הייתם מתמודדים עם מצב כזה? אשמח לשמוע.
