יובל, אתה בטוח שאתה במצב רוח? חושב שאני מזמין אותך לגור איתי רק בגלל הכסף? חבל עליך, זה הכל.
יובל יושב בכיסא גלגלים ומביט מהחלון המיועד לפארק הקטן של בית החולים. הצופה החוץ מביא אותו למקום שקט עם דוכנים ופרחים, אבל כמעט ואין שם אנשים. זה חורף קפוא, והחלוקים כמעט ולא יצאו להליכה. יובל לבד בחדרו. לפני שבוע שלחו הביתה את השכן שלו, יוסף רוזלב, ומאז המצב הפך לעצבני במיוחד.
יוסף היה בחור חברותי, מצחיק, וידע מיליון סיפורים שהשתמש בהופעות שלו כמו במאי. הוא גם היה סטודנט לתיאטרון, שנה שלישית. בקיצור, אי אפשר היה להשתעמם בחברת יוסף. כל יום אשתו של יוסף, אמא שלו, באה עם מאפי מתוקים, פירות, ועוגיות, ויובל נהנה מכל הטוב שהיא מביאה.
מאז שיוסף עזב, החום המשפחתי נעלם והרגש של יובל הפך לבודד ולא נדרש.
ואז נכנסה האחות ליעד, עם מבט קר ועם שיער אפור, שנקראה ליאורה ארקדי. במקום דנה הצעירה, הגיעו רק היא והאחות הקבועה והקצת עצובה. במשך שני חודשים של שהייה בבתי חולים, יובל לא ראה אותה מחייכת בכלל. קולה היה חמור, גס, ולא נעים בכלל.
מה בעיות? חזור למיטה! קראה ליאורה, מחזיקה מזרק מלא בתרופות.
יובל נאנח, מסובב את הכסא בעדינות, ומגיע למיטה. ליאורה עוזרת לו לשכב, ואז הופכת אותו על הבטן.
תוריד את המכנסיים, היא פקדה. יובל מציית, אבל מרגיש רק חוסר תחושה. היא מצליחה להזריק במקצועיות, ולכן הוא מודה לה במחשבות.
«כמה היא בת? הוא תוהה, כנראה שהפנסיה שלה קטנה, אז היא מתלוננת על הכל.»
לאחר ההזרקה, היא שואלת אם הרופא בא היום.
לא, עדיין, משיב יובל, אולי אחר כך.
חכה, אל תישב ליד החלון, יש רוח קרה, אתה יבש כמו דג מיובל, אומרת ליאורה ויוצאת מהחדר.
יובל רוצה להתעלב, אבל הוא מרגיש שמאחורי הקשיחות שלה יש דאגה אמיתית. הוא יתום. ההורים שלו מתו כשהיה בן ארבע, אחרי שרצף אש בבית הגורף שלהם בתל אביב. הוא נצלח מהחלון, אבל האם קפצה חוץ לפני שהגג נפל. הוא נשלח לבית יתומים, והקרובי שלו לא רצו לארח אותו.
הוא קיבל מאמו תכונות של רוך, דמיון ועיניים ירוקות, מאביו גובה, הליכה מהירה ויכולת במתמטיקה. הוא זוכר רגעים קצרים מהילדות: חג קיבוץ עם אמא, ריקוד עם דגל, ונסיעה על כתף אבא ברוח קיצית. הוא זוכר גם חתול חום בשם מורסי או ברסיקו. כל התמונות נשרפו באותה האש, אפילו אלבום המשפחה.
לא היה מי שבא לבקר אותו בבית החולים. בגיל שמונה עשר, המדינה הקצתה לו חדר גדול בהיכל סטודנטים בקומת רביעית. הוא אהב לחיות לבד, אבל לפעמים תחושת הבדידות הייתה כה חזקה שהוא כמעט בכה. הוא הסתגל לבדידות וגילה אפילו יתרונות.
אבל כשהוא ראה ילדים עם הורים בבתי הספר, בפארק, בשוק, הוא הרגיש קושי. אחרי התיכון רצה להיכנס לאוניברסיטה, אבל לא הצלחתי חסרים ציון. נאלץ ללכת לתיכון טכני, שם מצא עניין והשתלב במקצוע.
במקצועו, הקשר עם חברי הקבוצה לא הלך טוב הוא היה שקט וסגור, ולא היה מעניין אחרים. הוא העדיף לקרוא ספרי מדע ולשחק במחשב במקום לבלות בחברות. השיחות היו רק על לימודים. עם הבנות, הוא תמיד היה חסר ביטחון, והיה נראה ילדה בגיל 16 במקום 18. הוא הפך לפלאש״ של הקבוצה, אבל זה לא הפריע לו יותר מדי.
לפני כחודש, הוא מיהר למפגש קורס והחליק במדרון קרח, נפצע בשתי הרגליים. השברים היו קשים וריפו באטיות, אבל בשבועות האחרונים הוא מרגיש שיפור.
המתנתו שהוציאו אותו מהבית, אין במעלה במעלית, והוא יישאר ברכב נכים עוד זמן רב.
אחרי ארוחת הצהריים, הגיע הרופא רון אלפרדו, מומחה לשברים.
יובל, שמחה לבשר לך שהשברים מתחילים להחליף, ובקצת שבועות תוכל לעמוד על מקלות. אין טעם להישאר כאן. היום ייעודנו לפנות אותך. מישהו אותך יקבל?
יובל הנהן בשקט.
מצוין. אז אני מזמין את ליאורה לעזור לאסוף את החפצים. אל תשכח לשמור על בריאותך, ואל תחזור לבית חולים.
אקח זאת בחשבון.
הרופא חייך ויצא, ויובל החל לחשוב איך ימשיך הלאה. ליאורה הפריעה לו.
למה אתה יושב? הם כבר יוצרים אותך, היא אמרה והגישה לו תיק שנמצא תחת המיטה תארגן את החפצים, נינה פטרוונה תחליף מצעים.
יובל ארז את הדברים וחש את מבטה של האחות.
למה שקרת לרופא? היא שאלה, מתכופפת מעט.
על מה? יובל תפס פניו.
אל תתעסק, יובל. אני יודעת שאף אחד לא יגיע אלייך. איך תגיע הביתה?
איכשהו, הוא חייך במרצף.
עדיין חצי חודש עד שתלך ללא תמיכה. איך תשרוד?
אדאג לעצמי, אני לא ילד.
פתאום היא ישבה על המיטה לידו, חיפתה בעיניה.
יובל, אולי זה לא תפקידי, אבל עם הפציעות האלה אתה צריך עזרה. לא תוכל לבד. אל תיקח את זה באופן אישי.
אני אטפל בעצמי.
לא תוכל. אני עובדת פה כבר שבע שנים. למה אתה מתנגד?
למה אתה אומר לי את זה?
כי אני מציעה לך מקום פנוי. אני גרה קצת מחוץ לעיר, רק כמה מדרגות מהחניה. הבית שלי פנוי, אני לבד, נישא כבר שנים, אין לי ילדים.
יובל תוהה, האם הוא יוכל לגור אצל מישהי שזרה לו? הוא כבר הפסיק לקוות לעזרה, חוץ ממנו עצמו.
למה אתה שותק? היא שאלה בחצי כעס.
זה קצת לא נוח, ובכלל… הוא מתלבט.
תפסיק להתבלבל, יובל. זה לא נוח לחיות בכיסא נכים בבית בלי מעלית, היא המשיכה בקול חזק, אז מה, תבוא אליי?
הוא מהסס. מצד אחד, לשהות עם זר היה לא נוח, אבל מצד שני, הוא עדיין לא יוכל ללכת באופן עצמאי, וליאורה לא נראתה רחוקה כל כך.
בכל שבוע היא דאגה לו: היום בבוקר, סגור את החלון, חשבת על טמפרטורה?, אכלת גבינה? יש בסביבה סידן שמועיל. היא הייתה היחידה שמביטה עליו באכפתיות.
אני מסכים, הוא אמר סוף סוף, רק שאין לי כסף… המלגה תגיע בעוד זמן.
ליאורה חייכה בחצי מרירות, אך בחומרה:
יובל, אתה בטוח שאתה מבין? חושב שאני מזמינה אותך רק בשביל הכסף? חבל עליך, זה הכל.
רק חשבתי… ניסה לומר יובל, אך נקטע, מתנצל שלא פגע בה.
לא נעלם ממני, נלך לאזור ההמתנה, היא קראה, המשמרת שלי תסתיים בקרוב ונצא משם.
בבית הקטן שלה, עם חלונות צרים, שני חדרים נוחים, הוא ניסה לא לצאת מהחדר ולא להטריד את האישה. היא הובילה אותו בחריפות:
תפסיק להתבייש, תבקש מה שאתה צריך, אתה כאן לא כאורח.
הוא הרגיש בבית: שלג חוץ, קולות האחווה של מדורה, ריח של אוכל ביתי. הזיכרונות של ביתו הקודם נראו בחזית.
הימים עברו. הוא השתמש בכיסא נכים, ולאחר זמן קצר הפך למקל. הגיע הזמן לשוב לעיר.
בביקור הבא במרפאה, הוא הלך לצד ליאורה ושתף בתכניותיו:
צריך להגיש מבחנים, קורסים, יש לי הרבה זמן שלא קיבלתי, זה נוראי… אבל בלי תואר אין לי מה לעשות.
קח את זה, היא חייכה, תכנית הלימודים לא תעוף. הרופא אמר להוריד עומס על הרגליים.
במהלך השבועות האחרונים הם התקרבו זה לזה. הוא לא רצה לעזוב את הבית החמים ואת האישה האדיבה.
היא הייתה כמו אם שנייה עבורו, אבל הוא עדיין לא רצה להודות לעצמו.
יום אחד, הוא חיפש מטען לטלפון, והסתכל סביב, וראה את ליאורה עומדת בפתח החדר ובוכה. הוא הלך אליה וחיבק חזק.
אולי תישארי איתי, יובלי? לחשה היא בין דמעות, איך ארגיש בלעדיך…
והוא נשאר. כמה שנים אחרי זה, ליאורה הייתה על כיסא האורחים בחתונתו של יובל, וכעבור שנה קיבלה בת נצרה שנקראה על שם האמא שלה, ליאורה.
אוזן קשבת, חיבוק חם, והחיים ממשיכים.
