חנה רוזנבלום, אני לא הולכת להישאר עם הבן שלך, תגיד לו את זה אמרה שירה. עם מי את מתכוונת לחיות? למי את צריכה עם הילדה? אני לא רואה כאן שום תור של נסיכים מאחורי הגדר חייכה החמות.
שירה התחילה לארוז את חפציה של הילדה. היא כבר שמעה כמה דברים בתיק רק את המצרכים החשובים. את השאר נסדרה למחר.
הנועלים שלה היו רגועים ושיטתיים שמעה את המעילים החמים של סופיה, סימנה במחשבה רישום של הושלם. ארזה גם נעליים זוג נוסף.
היא כבר לא בכה, לא דאגה לילה אחד של חוסר שינה היה מספיק כדי לקבל החלטה היא וקובי צריכים להתגרש.
היא שמעה כשהוא חזר הביתה, הסתכלה בחדר השינה ולא מצאה שם את אשתו, ואז פתח את דלת חדר הילדים. שירה העבירה שמיטה שמחה.
בבוקר, כשקובי רץ לעבודה, הוא גם הגיע לדלת חדר סופיה. עמד, חיבב, אבל לא העז להיכנס לדחות את השיחה עם האישה לערב.
אבל השיחה כבר לא תהיה, כי אחרי חצי שעה שירה תקרא למונית ותיסע עם סופיה בת שנתיים לביתה של ההורים.
לאחר מה שקרה אתמול, היא לא רוצה לא רק לדבר עם קובי, אלא אפילו לראות אותו.
היא כבר הסתגלה למה שהוא מגיע בזמנים מוזרים כל שישי, אבל אתמול היה יום רביעי. בנוסף, בבוקר שירה ביקשה מבעלה להגיע מוקדם ולשבת עם הילדה עד שתפגוש בחברה אורית הבטיחה למצוא לה עבודה מרוחקת.
היא לא הרימה את הילדה לשומר על הקול של בעלה במצב הזה, ולכן התקשרה לאורית בבקשה לדחות את הפגישה. קובי לא שמח:
למי את מתקשרת? איזו פגישה כזאת? קראק על שירה.
מדברת עם ברכה. קבענו להיפגש, אבל אני לא יכולה להשאיר את סופיה לבד.
למה לא?
תסתכל במראה, למי את דומה. לך תישן, מחר ליום עבודה, ענתה שירה והלכה למטבח.
אל תזוז! קרא קובי ותפוס אותה בזרוע. מה לא אהבת במצב שלי? תנוחי רגע, היום הולדת של ויטק, תחשבי על זה כמו נסיכה! אני מחליט מתי ואיך אני חוזר הביתה. ברור?
שירה ניסה לשחרר את ידה:
שחרור! זה כאב! אתה כבר משוגע!
היא משכה את ידו, קובי רעד כמעט ונפל.
אח! צעק, ואז אגרופו בפנים.
שירה הכניסה יד על פניה. קובי, שנראה שלא ציפה לכך, שחרר אותה וניסה לומר משהו, אבל היא הסתובבה והלכה אל סופיה.
נסיכה? קרא קובי שוב ויצא מהדירה.
החמות קראה לשירה נסיכה. הילדה לא חימתה את חנה רוזנבלום.
21, והיא עדיין גרה אצל ההורים. אני כבר הייתי עם ילד אחד והשני על הפרק.
בעל, בית, גינה, חקלאות! והיא לומדת! נסיכה! תיסבול איתה, קובי. הייתי בוחרת בחורה פשוטה יותר!
הוריו של שירה גם לא היו מרוצים מבחירת החתן.
שירה, למה את ממהרת? קובי לא הגבר האחרון על פני כדור הארץ! התאהבת? פגשי, אפילו תחיה יחד, למרות שאני רואה בזה בעיה.
אל תתחתני מיד! תחשבי אם את מוכנה לחיות איתו כל החיים. תסתכלי על המשפחה שלו, ולבסוף תחליטי.
שירה קיבלה החלטה. חצי שנה אחרי היא הבינה שההחלטה הייתה שגויה. אפשר היה ללכת, אבל זה היה מביך להודות שההורים צדקו. ובנוסף, היא כבר הייתה בתקווה.
הקיום של סופיה לא שינה את קובי. הוא עדיין חשב שכל המשימות הביתיות והטיפול בילד הן אחריות האישה.
המחלות של הילדה, כל האירועים האחרים לא היו תירוץ אם לא היה ארוחה מוכנה או אם הבית היה מבולגן.
לא ניתן להתמודד עם ילד אחד! איך נשים אחרות מצליחות? כנראה כשאני הולך לעבודה, את ישנה!
אי אפשר שלא למצוא זמן ביום כדי לקנות במכולת ולהכין ארוחת ערב, קרא קובי לשירה.
אצל סופיה נובעים שיניים, היא מתעלמת, ובידיים שלי לא אוכל לבשל. הזמנתי משלוח. אתה יכול לבשל קיבוצים? או לשמור על הילדה, אני אכין לך ארוחה.
העיניים כבר לא היו צבעי ורוד. לשירה קיבל יותר ויותר את ההרגשה שאמא הייתה צודקת כשאמרה שלא למהר בנישואין ולבדוק את משפחת קובי.
היא כמה פעמים רצתה ללכת, קובי הבטיח שישתנה והכל יהיה טוב. היא האמינה לו וקיווייה נשארה.
אבל אחרי אתמול, כשקובי הושיט לה יד בפעם הראשונה, היא הבינה שלא תסבול יותר.
כן, זה מביך לפני ההורים, אבל לחיות עם גבר שלא מתבייש להרים יד, זה לא היה בשבילי. והיא לא רצתה שסופיה תגדל ככה.
אמא של שירה ראתה מהחלון שמונית חנה ליד הבית, ומצאה שם את סופיה בזרועותיה.
אלי, תראה, שירה חזרה עם חפצים. תעזור לי לשאת את התיק, אמרה לאביה.
כשהיא נכנסה לבית והסירה משקפיים כהים, הוריה הבחינו: העין השמאלית שלה נפוחה, מתחתיה חבורת כחול.
זה קובי?! נדהמה האמא.
שירה הנהנה בראשה.
טוב, אני אחזיר אותו, רץ האב אל הדלת.
אבא, לא, אל תבוא, הפרידה של הילדה. אני אעניש אותו אחרת. תעזור לי לאסוף את החפצים מהדירה שלו ואת המיטה של סופיה.
האב והאח הגדול דוד של שירה הלכו לאסוף את הדברים, ואז לקחו אותה למרפאת חירום.
אם אתם רוצים להגיש תביעה נגד קובי, תעודה ממרפאה לא תספיק, צריך ללכת למעבדה משפטית, הסביר דוד.
מחר נלך, אמר האב, צריך לקבוע פגישה.
קובי הגיע מהעבודה עם זר פרחים לילדה ומשחק. אבל הבית היה ריק. לא היה שום חפץ, ולא המיטה של סופיה.
הוא חייג לפלאפון של שירה, אבל הוא כובה. אז הוא חייג לחמות. היא ענתה:
כן, שירה וסופיה כאן. אל תבוא, עדיין יש כאב בידי האב. היא תגיש תביעה עצמאית.
קובי ניסה לחייג לשירה. אפילו רדף אותה ליד הבית של החותן, אך היא לא ענתה, ואם יצאה לטייל עם סופיה, רק בחצר.
בשבוע קיבל קובי את המסמכים על גירושין. אז התרחשה הפצצה: החמות נראתה בחזית הבית נטלי רוזנבלום.
אמא, אני לא רוצה לדבר איתה, אמרה שירה.
אני חושבת שכדאי לדבר, לפחות לכל הנקודות יהיו מסודרות, ענתה האמא. נלך, לא מזמינים אותה שלנו, ובינתיים סופיה ישנה, נדבר בחוץ.
מתכננת להגיש גירושין? חדה החמות מיד. אם זה לא אצלך, תכתוב תביעה?
קובי הרגע חנה אותי, אמרה שירה.
אז הוכחת את זה! באת הביתה בשעת קפה, אל תדאג, תמתיני עד שתשן.
ואתה חקרת את הקשר, והגעת לזרוע? אז למה את מתגרשת? משאירה את הילד יתום?
חנה רוזנבלום, אני לא אמשיך לחיות עם הבן שלך, תגיד לו את זה, חזרה שירה.
עם מי את מתכננת לחיות? למי את צריכה? אני לא רואה כאן תור של נסיכים מאחורי הגדר, חייכה החמות.
אין בעיה, אני אדאג לבד.
טוב, אז אל דירת קובי, ואל תציפי למזונות, חייכה החמות.
דירתו של קובי לא צריכה לי. אבל את אבקת המזונות אגשת, והמשפט יהיה לצידי.
כך זה קרה: הם התגרשו מייד, והעדים על פציעות הגוף שיחקו תפקיד. קבעו מזונות, ועוד ארבעת אלף שקלים בחודש עד שסופיה תגיע לגיל שלוש.
חמש שנים עברו. ב-1 בספטמבר, מול בית הספר נערה טקס פתיחה: שורות רועשות של תיכוניים ובעלי כיתות ראשונות עם זר פרחים ענק. סופיה נשלחה לבית הספר על ידי סבתא וסב, וגם על ידי אמא.
אבא יבוא? שאל הילדה שפנתה אל האמא.
הוא בטח יבוא. הוא כבר התקשר שמגיע, ענתה שירה. והנה הוא!
שירה נגעה בידה של גבר גבוה שמחפש אותה בעיניים בקהל הצבעוני.
אבל הוא לא היה קובי. שלוש שנים לפני, שירה נישאה לאלכסנדר, הקולגה שלה, והיום הם מצפים לתינוק נוסף.
קובי עדיין לבד. היו לה חביבות, היו לו חביבות, אבל ברגע שהקשר הפך רציני, מישהו תמיד גילה את הסיבה שגרמה לנסיכה הראשונית לעזוב.
העיר הקטנה, כולם מכירים זה את זה. וקובי קיבל שם חיבה המתאבק מהספה.
אולי יום אחד תמצא אישה שלא תתייחס לזה, אבל עד אז חוק הבומרנג קיים, גם אם חלק מהאנשים לא מאמינים בו.
מה דעתך? כתוב בתגובות, תן לייק אם אהבת. חברים, אם תרצו עוד סיפורים, השאירו תגובות ולייק זה נותן לנו השראה להמשיך לכתוב!
