היום, אחרי שעה של חיכוך עם גלי הים התיכון, החלטתי לעצור את הסירה ול לתת לדיג מנוחה הצלת חיה קטנה דורשת תשומת לב מיידית.
הייתי במרכזה של מפרץ חולון, והנוסעים שלנו תיירים מתל אביב השיקו קינים אל המים. השמש זרחה בבירור, הרוח נעימה והדגים חטפו בקפידה.
פתאום, אחת המתעכבות קראה: «אורי, שם משהו מתגבר במרחק!» היא ציינה כיוון מסוים.
הסתכלתי לעבר האופק, וניסיתי להבחין במשהו: «נראה כמו ציפור אבל לא, משהו מוזר עולה למעלה».
כשהסירה התקרבה, כולנו התבוננו בתדהמה. במים, כמעט שקעתי, נלחם חתול אפור-חום, רטוב ונבול עד גרעין.
«מה זה קורה? הוא נמצא קילומטר של חצי מהחוף!», אמרתי, מורה על ההפתעה.
אחד המטיילים העיד: «אולי נפל מהסירה?» והאחר הוסיף: «או שמים זרמו אותו לקראתנו».
החתול ניב קצוץ וניסה לשחות לכיוון הסירה, אך הכוח שלו קצץ בכל רגע. החלטתי, כפי שהדייגים לפניי עושים, לקטוף רשת דייג ולתפוס אותו.
החילוץ היה קשה הוא נבהל, משחזר, מתהפך מצד לצד. לבסוף הצלחנו להוריד אותו בעדינות אל הרשת, ולשאת אותו אל הסיפון.
«זה נמאס לו מאד», נשפתי, ולבשתי עליו מעיל ישן. «כמה זמן הוא בחוץ במים?»
החתול הסתתר בפינה של הסיפון, מבטו מבולבל ושיער רטוב מתפזר לכל עבר.
אשתו של אחד הנוסעים, גלית, הצטיינה: «איזה יפהפייה הוא! ובכל זאת עדיין צעיר».
הייתי מודאג: «צריך לקחת אותו לווטרינר, לא נודע כמה מים ספג».
הווטרינר בחוף בדק את החתול והבטיח: «הוא בריא, רק מתיש, מיובש וקצת מפוחד אבל הוא יבריא אחרי שבועיים של מנוחה».
שאלתי: «אולי נוכל למצוא לבעליו?». הוא ייעץ לפרסם מודעה, אך הסתבר שהחתול נושא מראה של רחוב.
לקחתי אותו הביתה, ואשתי, אלונה, קיבלה אותו בחום: «הי, איזה רזה! נזין אותך בגדול».
בימים הראשונים הוא חמקמת מתחת לספה, יצא רק לאכול. בהמשך, הוא החל לחקור את הבית, ובסוף שבוע החל להממם כשאלונה נגעה לו בגב.
שוחחנו והצעתי: «אולי נשאיר אותו איתנו? הסיכוי שמישהו יחזיר אותו קטן».
אלונה חייכה והסכימה: «תמיד רציתי גור חתול. איך נקרא לו?».
עניתי מיד: «מאושר. לא כל אחד מצליח להינצל מהים הפתוח».
החתול, שומע את השם החדש, הרים ראשו וניב בחוזק כאילו מאשר את הבחירה.
חודש עבר והמאושר הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. הוא ממתין לי בפתח, מתחמם על ברכיי של אלונה, ומתחנן על דג במטבח. רק המים הוא עדיין מתחמק מהם אפילו כשקופה שלו קרובה.
אלונה סיפרה לשכנות: «אולי זה טראומה פסיכולוגית, זה מובן אחרי מה שקרה».
שכנתנו, תמר, הוסיפה: «אולי זה גורל, הוא הגיע אלינו בדיוק כאן».
געתי בחום באוזן של המאושר: «אולי זה גורל אמיתי. טוב שהחלטנו לצאת לדיג באותו יום, אחרת לא היה קורה דבר».
הוא גרש לי את ידו ברוך, והמרטיט במממליו, כאילו אומר: «הכל יהיה טוב, אני איתכם מעתה והלאה».
אנחנו, אלונה ואני, קיבלנו זאת בשתיקה.
הלקח של היום: עזרה שמגיעה ברגע הנכון יכולה להפוך למזל בלתי צפוי, והצלה של חיה קטנה יכולה לפתוח פתח לאהבה חדשה ומשמעותית בחיים. כשמקשיבים ללב ומקפידים על הרגע בו מישהו זקוק לנו, מוצאים את האושר במקומות שלא ציפינו.
