בת, את מחפשת מישהי? שאלתי.
אני מחפשת את אמא, האם ראית אותה? בחומרה הסתכלה ילדה בת שש, שיער חום וקצת קמטים סביב העיניים.
הקפצתי למחשבה: גרתי רק לפני כמה חודשים בדירה הזאת, ובכל מה שידעתי, הדירה שלפניה הייתה ריקה.
אבל אף אחד לא גר כאן, השבתי.
היא פרצה בבעיטות, קפצה למדרגות ושבצרה את דמעה.
דודה, אנחנו ממש צריכים את אמא! רק היא תוכל לשנות הכול, האבא מתגעגע אליה עד ממות.
עמדתי שם מבולבלת, בלי לדעת איך לעזור למזכרת הקטנה הזאת. אין לי ילדים, אז לא ידעתי מאיזה צד להתחיל חיבוק? קפה? היא בטח לא תבוא אלי, זרה לי. בדיוק אז צלצל הטלפון, בקשתי מהילדה להמתין, רצתי לחזור ולתפוס אותה, אבל כשחזרתיהיא כבר הייתה קפואה.
כל הערב היא לא יצאה מהראש שלי. חקרתי, התקשרתי לבעלת הדירה לשאול על השכנים במדרגות.
כאן כבר כמה שנים אין מי שמתגורר, ענתה רונית כהן, ולמה אתה שואל?
היום ביקרה ילדה ויחסה לחפש את האמא
רונית השתהתה לרגע.
כנראה שזו בתו של קארין קארין כבר איננה בחיים. נשאר לבדן הבעל עם תינוק ביד. הם לא יכלו להמשיך לגור כאן, עזבו. מאז היא משוטטת ברחובות
תפסי אותה אם תחזר שוב, תביאי אותה הביתה, היא החיטה לי כתובת.
הסיפור נחלש עם הזמן, הייתי עובדת, חזרתי הביתה מאוחרת ולפעמים קמתי לפני השמש.
בקרבת חגי ראש השנה, שמעה שוב הקליקה הקטנה והזמן הקפץ. רץתי אל הדלתהייתה היא, הילדה האפורה והצעירה, בוכה.
מה קרה? איפה אבא?
הוא בבית, ואני מחפשת את האמא, לחשה בקול רך.
זכרתי שיש לי כתובת שמורה במחשב, רצתי לחפש, וביקשתי מהילדה להמתין לי. היא נכנסה, הסתכלה סביב, ישבה על פוד במרפסת.
כשהצלחתי למצוא את המכתב הקטןהיא כבר נרדמה, מתעקמת קטנה כמו כריכה. בזהירות העברתי אותה אל הספה במרפסת, חייגתי לבעלת הדירה.
רונית, סליחה על ההפרעה, אני מדברת על הילדה שהגיעה לדירה הריקה של מולנו?
היא כאן. רציתי להחזיר אותה הביתה, אבל בזמן שחיפשתי כתובת היא נרדמה. אני חוששת שהאב יחפש אותה
רונית, אני גרה קרוב, אלך לבדוק, תהיה איתי בקשר.
טוב, אמרתי, ותפסתי את הקול של הילדה, תיקנתי קו משוגע של שער, ליטפתי אותה על הכף.
חלמתי על הילדים שלי, אבל חלום זה לא היה אמור להתממש. עם בעלי היינו יחד, חשבנו על הקמת משפחה.
הייתי מלאה תקווה, אבל אחרי זמן מה איבדתי את הילד הראשון. העבודה הותירה אותי במצב של לחץ, חיכינו לבדיקות, עבדנו בלי הפסקה.
כששמעתי שיבוא שוב ילד, עזבתי את העבודה, אבל גורלי נראה שונהפעם שניה איבדתי אותו בגיל מוקדם. ובכל מקרה, לא הצלחתי לשאת את תפקיד האמא.
לבסוף, בעלי עבר לחיים אחרים, יש לו בת עם אשתי הקודמת, ואני ניתקתי מכל המגעים הרבים.
חייהי נמשכו יותר משבע שנים, בדירות שכר, לבד.
הקול הקטן של הקליקה נשמע שוב, פתחתי את הדלת ולא האמנתי לעינייםעמד שם בעלי לשעבר, יונתן.
יונתן? איך הגעת לכאן?
באתי אחרי בת חכי, ברחוב סגורה 5, נכון?
כן, בדיוק. זאת בתך? תיכנסי, היא ישנה, נלך למטבח, אביא קנקן תה. מי היה חושב שאפר על הדלת שלי יראה את זה? החיים לפעמים מכניסים הפתעות.
נפריע לך? אפשר להעיר את אנה ולקחת אותה הביתה.
תני לה לישון, מה קרה? היא כבר כמה פעמים באה למרפסת שלנו וקוראת בדלת של מולנו.
יונתן כיסה את עיניו במאמץ, ואז התחיל לספר:
לפני כמה שנים גרנו כאן עם קתרינה. היא קיבלה את הדירה בירושה מסבא. אחרי החתונה עברנו לכאן. קתרינה הייתה מלאת תקווה, ואני הייתי בעננים.
זוכרתי שהזמן קרב, לקחתי אותה לבית החולים. היא בכתה, הייתה מודאגת
היא קיבלה את ידי וביקשה לדאוג לילד אם יקרה משהו. המצב החמיר, לא הצלחנו להציל אותה.
מצטער, ממש מצטער, ליטפתי את כתפו של יונתן, ראיתי איך דמעותיו חזרו לזרום, כאילו הוא נשאר עם כל הכאב בפנים עד שהשתחרר.
פעם נמשכה קולות צעדיי ילדים במרפסת.
אבא?
יונתן רץ אל הילדה, חיבק אותה בחוזקה.
אנה, למה יצאת בלי רשות?
רק רוצה למצוא את אמא שלי.
אנחנו נמצא אותה, אבל קודם נלך הביתה.
תודה, אירו, קחי את המספר שלי, הושיט לי יונתן עסיסיכרטיס, תתקשרי אם אנה תחזור. אנחנו קרובים, היא כבר יודעת את הדרך.
איך היא מצאה את הכתובת?
היא ראתה תמונות על הקירות, מאז היא חולמת לפגוש את אמא. אמרתי שקתרינה רק עזבה, אבל תחזור.
הם הלכו, כמה ימים אחרי יונתן התקשר אליי. חזרנו לדבר, נפגשנו בסופי שבוע בפארק, בקפה, בקולנוע. אנה התקרבה אליי, אפילו קראה לי “אמא”.
אירו, אמר יונתן יום אחד, תבואי לגור איתנו, מספיק לך לחיות במקומות שכורים, אנה מתגעגעת אליך הרבה.
ואת?
גם אני הוא כינס את ראשו, תפס את ידי בחוזקה, מתגעגעת למון מאוד. סליחה על הכל.
מאותו רגע אנחנו יחד, מגדלים את האושר הקטן שלנושירה. כל בוקר מודה למזל על המתנה שאין לה מחיר, להיות אמא ובת זוג אהובה.
גם אם שירה היא רק אחת, היא מעניקה לי אהבה אם אינסופית.
