מיכה, חמש שנים חיכינו. חמש. הרופאים אומרים שלא יהיו לנו ילדים. והנה
מיכה, תסתכל! עצרתי ליד השער, לא מאמינה למראה העיניים שלי.
הבעל שלי פסע בחוסר נוחות פנימה, משתרע מתחת משקולת של דלי דגים. הקרירות של בוקר יולי חדדה לעצמות, אבל מה שפגשתי על הספסל גרם לי לשכוח את הקור.
מה זה? שמר, שם את הדלי והלך אליי.
על ספסל ישן ליד הגדר היה סל קש קפוא. בפנים, עטופה בבד שמפו, הייתה תינוקת.
עיניה החומות הגדולות הביטו ישירות אליי בלי פחד, בלי סקרנות, רק מביטות.
אלוהים, נאנח שמר, מאיפה זה בא?
געתי ברכות ברכה ברכה על שערותיה השחורות. היא לא זזה, לא בכה רק קירצה.
בכף היד הקטנה שלה היה דפוס של פתק מצורף. פתחתי בעדינות וקראתי:
«בבקשה, תעזרו לו. אני לא יכולה. סלחו».
צריך להתקשר למשטרה, כתב שמר במבט מצומצם, ולדווח למועצה.
אבל כבר הרמתי אותה לחיקי, חיבקתי אותה קרוב. מריח ממנה אבק דרכים ושיער שלא נשטף. חצאית הייתה קרועה, אבל נקייה.
ג’ולה, מיכה הביט בי בחשש, אי אפשר לקחת אותה ככה.
אפשר, חייכתי בחזרה. מיכה, חמש שנים חיכינו. חמש. הרופאים אומרים שאין לנו ילדים. והנה
אבל החוק, ניירות ההורים אולי יופיעו, קרא.
נענעתי בראש: לא יופיעו. מרגישה שזה לא יקרה.
התינוק, שכיניתי אותו איתי, פתאום חייך לי רחב, כאילו הבין את השיחה שלנו. וזה היה מספיק. דרך מכרים סידרנו אפוטרופסות וניירות. 1993 הייתה שנה קשה.
בשבוע הראשון שמנו לב למקרים מוזרים. הילד, שקראתי לו איתן, לא הגיב לצלילים. במידה ראשונה חשבנו שהוא רק שקוע במחשבות.
אבל כשטראקטור שכני רימח מחוץ לחלון, ואיתן אפילו לא זז, הלב נלחץ.
מיכה, הוא לא שומע, לחשתי בערב כששכבתי אותו במערה ישנה של עריסה שהתקבלה מנחלי.
הבעל הביט באש במזנון, אז נשף: נלך לרופא בקיבוץ רמת ישי, לד”ר נפתלי.
הרופא בדק את איתן והרים ידיים: חירשות מולדת, מלאה. אין ניתוח זה לא המקרה.
בכיתי כל הדרך הביתה. שמר שקט, לוחץ על ההגה עד שהאצבעות לבנות. בערב, כשאיתן ישן, הוא לקח מבקשת בקבוק.
מיכה, אולי לא כדאי
לא, הוא מזג כוס חצי ושתה בקפיצה. לא נוותר.
מי?
שלו. לא נמסור לשום מקום, אמר בחוזק. נסתדר לבד.
אבל איך? איך נלמד אותו? איך
שמר קטע אותי בתנועה:
אם צריך, תלמדי. את מורה. תמצאי משהו.
בלילה ההוא לא נרדמתי. הסתכלתי בתקרה וחשבתי:
איך לחנך ילד שלא שומע? איך לתת לו כל מה שצריך?
בבוקר קיבלתי תובנה: יש לו עיניים, ידיים, לב. אם יש את כל אלה, יש לו את כל מה שצריך.
מחרת בוקר לקחתי פנקס והתחלתי לכתוב תוכנית. חיפשתי ספרות, המצאתי דרכים ללמד בלי קולות. מרגע זה החיים שלנו השתנו לנצח.
בסתיו עשרתם של איתן, הוא ישב ליד החלון וצייר חמניות. באלבומו הן לא רק פרחים הן רוקדות, מתפתלות בריקוד משלהן.
מיכה, תסתכלי, נגעתי בו כשהגעתי לחדר.
שוב צהוב. היום הוא שמח.
במהלך השנים למדנו איתן להבין אחד את השני. תחילה שלמתי אותיות באצבע, לאחר כך שפת מחוות.
שמר למד לאט, אבל המילים החשובות בן, אוהב, גאה כבר לפני זמן רב ידעו.
לא היה לנו בית ספר לילדים כאלו, הייתי עםו בעצמי. הוא למד לקרוא מהר: אלפבית, תבניות, מילים. ולטפל בחישובים אפילו מהר יותר.
אבל העיקר הוא צייר. כל יום על כל משטח שהיה בידי. תחילה על זכוכית מזוגגת, אחר כך על לוח שהכין שמר במיוחד עבורו, ואז עם צבעים על נייר ובד.
צבעים הזמנתי מהעיר דרך הדואר, חיסכתי לעצמי כדי שיהיו לו חומרים טובים.
שוב הוא מגרד משהו? קרא השכן שמעון, מביט דרך הגדר. מה הוא עושה?
ואתה, שמעון, מה עושה? חוץ מלרקוד עם לשונך? חייך שמר.
הקשר עם הכפריים היה קשה. הם לא הבינו אותנו. הציקו לאיתן, קראו לו שמות קשים, במיוחד הילדים.
בפעם אחת הוא חזר הביתה עם חולצה קרועה ופצע על הלחיים. הוא הצביע לי בחשאי מי עשה זאת קולד, בנו של ראש הכפר.
בכיתי, מרפאת את הפצע. איתן נגב בקוראו את דמעותיי וחייך, כאילו אומר שאין צורך לדאוג.
בערב שמר הלך, חזר מאוחר בלי לומר מילה, ועכשיו תחת העין שלו היה כחול. אחרי המקרה הזה אף אחד לא נגע באיתן יותר.
בגיל הנעורים ציוריו השתנו. הוא פיתח סגנון מיוחד, כאילו הגיע מעולם אחר. הוא צייר עולם ללא קולות, אבל העומק ביצירותיו היה מדהים. כל הקירות בבית מתוחזים בציוריו.
פעם באה לנו ועדת מחוז לבחון את ההוראה הביתית. קשישה במזוגה, מבט חמור, נכנסה לבית, ראתה את הציורים והקפיצה.
מי צייר את זה? שאלה בלחש.
הבן שלי, עניתי בגאווה.
צריך להראות זאת למומחים, היא הורידה משקפיים. הילד שלכם יש לו מתנה אמיתית.
אבל חששנו. העולם מחוץ לכפר היה גדול ומסוכן לאיתן. איך הוא יתמודד בלי אותנו, בלי הסימנים והמחוות המוכרות?
נלך, חיזקתי, אורזת את חפציו. יש תערוכת אמנות במחוז. הוא צריך להראות את עבודותיו.
איתן היה בן שבעה עשר, גבוה, רזה, עם אצבעות ארוכות ומבט חד שמזהה כל דבר. הוא הנהן בחוסר רצון להתווכח איתי היה מיותר.
במבצע הציבו את יצירותיו בפינה הרחוקה ביותר. חמש ציורים קטנים שדות, ציפורים, ידיים שמחזיקות שמש. אנשים עברו, הביטו, אבל לא עצרו.
לאחר מכן הגיעה אישה זקנה, גב ישר ועיניים חדות. הייתה עומדת הרבה זמן לפני שהיא פנתה אליי:
אלה העבודות שלכם?
של הבן שלי, הצבעתי על איתן שעומד ליד, ידיו חוצות על החזה.
הוא לא שומע? שאלה, ראתה איך מדברים במחת.
כן, מלידה.
היא הנהנה:
קוראים לי חנה רוזן, אני מגלריית אמנות בתל אביב. היצירה הזאת חייכה, מביטה בציור הקטן של שקיעה על שדה. יש בה משהו שרבים מנסים לשנות במשך שנים. אני רוצה לקנות אותה.
איתן קפא, מביט בפנים שלי, בעוד שאני מתרגמת את מילותיה במחוותיי הלא מדויקות. אצבעותיו רעדו, והססנות נראתה בעיניו.
אתם רציניים שלא מוכרים? קולה של חנה הייתה החלטית, כמו של מקצוען שמכיר ערך אמנות.
אנחנו אף פעם נקטתי, תחושת אדום בזרועותיי. לא חשבנו על מכירה. זה רק נשמתו על הקנבס.
היא שלפה ארנק עור וספגה סכום אותו שהייתי משלם על העבודה במקצוע נגרות של שמר חצי שנה.
בשבוע הבא חזרה, לקחה את הציור השני הידיים שמחזיקות שמש בוקר.
בסוף הסתיו הגיע שליח עם מעטפה.
בציורים של בנכם יש יושר נדיר. הבנת עומק ללא מילים. זה מה שהאמנים האמיתיים מחפשים היום.
הבירה פנתה אלינו ברחובות אפוריים ובמבט קפדני. הגלריה הייתה חדר קטן בבניין ישן בפריפריה, אבל יומיום באו אנשים עם מבטים סקרנים. הם בחנו את הציורים, דיברו על קומפוזיציה וצבעים. איתן עמד מרחוק, מתבונן בתנועת השפתיים ובמחוות.
למרות שלא שומע מילים, הפנים מדברות בעבורו משהו מיוחד קורה.
החל מסלולי מענקים, התמחות, פרסומות במגזינים. קראו לו האמן של השקט. עבודותיו צעקות ללא קול של הנשמה נגעו בלב כל מי שהביט בהם.
חלפו שלוש שנים. שמר בכה כשאמר להודיע לבנו על תערוכה אישית. ניסיתי להישאר חזקה, אבל בפנים הכל רועש.
הבן שלנו כבר בוגר. בלי нас. אבל הוא חזר. באחד הימים השמשיים הוא הגיע לשער עם זר פרחי שדה. חיבק אותנו, לקח אותנו ליד השדה הרחב.
שם עמד בית חדש, לבן, עם מרפסת וחלונות גדולים. הכפר חיפש זמן רב מי המשקיע שם, אבל אף אחד לא ידע.
מה זה? לחשתי, לא מאמינה למראה.
איתן חייך והוציא מפתחות. בפנים חדרים מרווחים, סדנה, מדפי ספרים, רהיטים חדשים.
בנו, שמר הביט סביב, נדהם, זה שלך?
איתן נענע בראשו, והראה מחוות: שלנו. שלכם ושליי.
אחר כך הראה לנו חצר, שם על קיר הבית תלוייה יצירה ענקית: סל ליד השער, אישה עם פנים מוארות מחזיקה תינוק, ומעליהם כתוב במחוות: תודה, אמא. נדהמתי, לא יכלתי לזוז. דמעות זלגו על הלחי, ולא נגבתי אותן.
שמר, ששמר תמיד רגוע, קפץ קדימה וחיבק את בנו כך שלא יוכל לנשום.
איתן חיבק אותו בחזרה, ואז שלח ידו אליי. שלושה מאתנו עמדנו במרכז השדה, ליד הבית החדש.
היום ציוריו של איתן מקשטים גלריות מובילות בעולם. הוא פתח בית ספר לילדים חירשים במרכז האזור ומימון תוכניות תמיכה.
הכפר גאה בו איתן שלנו, שמקשיב בלב. אנחנו עם שמר גרים באותו הבית הלבן. כל בוקר אני יוצאת למרפסת עם ספל תה, מביטה בציור על הקיר.
לפעמים תוהה מה היה קורה אם לא הלכנו באותו בוקר של יולי? אם לא ראיתי אותו? אם הייתי מפחדת?
איתן גר בעיר, בדירתו הגדולה, אבל בכל סוף שבוע חוזר הביתה. הוא מחבק אותי וכל הספקות נעלמים. הוא לא ישמע את קולי, אבל יודע כל מילה.
הוא לא ישמע מוזיקה, אבל יוצר אחת משלו מצבעים וקווים. ובצחוקו המאושר, אני מבינה לפעמים הרגעים החשובים בחיים קורים בשקט מוחלט.
