יום חמישי,12ביולי2023
יוסי, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. והנה
יוסי, תסתכל! קפצתי אל שער הכניסה של הקיבוץ, כמעט לא מאמינה למה שעיניי רואות.
גבר ניסה לשאת דלי מלא בקלפי דגים, מתכופף תחת המשקל. הקור של הקיץ הליט את עצמותי, אבל מה ששמעתי על הספסל גרם לי לשכוח את כל הקור.
מה כאן? שם יוסי את הדלי והתקרב אליי.
על ספסל ישן על שפת הגדר עמדה סל מצופה במבצע. בפנים, עטופה במפית מרופטת, שכבה תינוק.
עיניו החומות הגדולות הביטו ישר אליי בלי פחד, בלי סקרנות, רק מביטות.
אלוהים, נשף יוסי, מאיפה הוא הגיע?
משכתי את אצבעי בעדינות על שערו השחור. הילד לא זז, לא בכה רק הרמז קפץ.
בכף שלו היה קובץ נייר קטן. פתחתי בזהירות וקראתי את ההודעה:
«אנא עזרו לו. אני לא יכולה. סליחה».
צריך להתקשר למשטרה, אמר יוסי במבט חשוד, ולדווח למועצה המקומית.
אבל כבר חיבקתי את התינוק על חכי, ניחוח של כביש אפר והגייה בלתי נשטפת עלו לי לנשימה. החולצה היתה חולקנית, אך נקייה.
רוני, קרא יוסי בחשש, אנחנו לא יכולים לקחת אותו כך.
אפשר, חייכתי אליו, מבטתי נתקעה בתינוק. יוסי, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. והנה
אבל החוק, המסמכים ההורים יכולים לחזור, טען הוא.
הנהנתי את ראשה: לא יחזרו. הרגשתי זאת במוחי.
פתאום הילד חייך אלי ברוחב, כאילו הבין את שיחתנו. והיה זה מספיק. דרך ידידים סידרנו אימוץ והגשת המסמכים. 1993 היה שנה קשה.
בשבוע הראשון שמנו לב לשינויים מוזרים. הילד, שקראתי לו אלון, לא הגיב לקולות. בתחילה חשבנו שהוא רק שקוע במחשבות.
אבל כשטראקטור של השכן רנסס מתחת לחלון, ואלון לא זז, הלב נצטמצם.
יוסי, הוא לא שומע, לחשתי בערב כששכבתי אותו במיטת העץ הישנה שהייתה של אחי.
יוסי הביט באש שבתנור, נאנח ואז אמר: נלך לד”ר רוזלין בצפת.
הרופא בחן את אלון והרים ידיו: חוסר שמיעה מולדת, מלאה. לא קיימת אפשרות לניתוח זה לא המקרה.
בכאב לב, חזרתי הביתה. יוסי שתק, לוחץ על ההיגוי עד שהידיים שלו הלבנות. בערב, כשאלון נרדם, הוא הוציא מבקבוק.
אולי לא כדאי פתח.
לא, הוא שמפך חצי כוס ושתה בבת אחת. לא נוותר.
מי?
הוא. לא נמסור למישהו אחר, הוא הכריז בחוזק. ננהל זאת בעצמנו.
איך? איך נלמד אותו? איך
יוסי קטע את דבריי במחווה: אם צריך את תלמדי. את מורה, את תמצא פתרון.
הלילה לא סגרתי עיניים. נשארתי מביטה בתקרה וחשבתי: «איך ללמד ילד שלא שומע? איך לתת לו את כל מה שהוא צריך?».
בבוקר קיבלתי תובנה: לו יש עיניים, ידיים ולב. אם יש את שלושת אלה, יש גם את כל הצרכים.
למחרת פתחתי מחברת והתחלתי להכין תכנית. חפשו ספרות, המצאו שיטות ללימוד ללא צלילים. מרגע זה חיינו לא היו זהים.
סתיו, אלון חגג עשר שנים. ישב ליד החלון וצייר חמניות. באלבומו הן לא רק פרחים הן רוקדות, מתגלגלות בריקוד משלהן.
יוסי, תסתכל, נגעתי בכתף שלו כשנסעתי לחדר.
הזהוב שוב. היום הוא שמח.
במהלך השנים למדנו להבין אחד את השני. ראשית למדתי את דקדוק האצבעות אלפבית לפי אצבעות, אחר כך שפת ההבעות.
יוסי לקח את הלמידה לאט יותר, אך קלט את המילים החשובות בן, אוהב, גאווה כבר מזמן.
לא הייתה לנו בית ספר לילדים כמוהו, ולכן לימדתי אותו בעצמי. הוא קריאה מהר: אלפבית, הברות, מילים. והחישוב? אף יותר מהר.
אבל העיקר הוא צייר. כל מקום, כל משטח. תחילה על זכוכית מזוגגת, אחר כך על הלוח שיוסי הרכיב במיוחד עבורו, לבסוף צבעים על נייר ובד.
הזמנתי צבעים מעיר תל אביב דרך הדואר, חיסכון קטן כדי שיהיו לו חומרים טובים.
הוא שוב מצייר משהו משוגע? קרא השכן שלומי, מבטו בודק דרך הגדר. מה הוא עושה?
ואתה, שלומי, מה אתה עושה אם לא לשוטט עם לשון? השיב יוסי מתעלף.
הקשרים בכפר לא היו קלים. החקלאים לא הבינו אותנו, הלעו אלון, קראו לו כינויים. הילדים במיוחד.
פעם אחת חזר אלון הביתה עם חולצה קרועה ופצע על הלחיים. הוא הצביע בחשש על הילד שעשה זאת קולה, בנו של ראש הכפר.
בכי על הפצע, אלון מנגב את דמעותיי באצבעותיו ומחייך כאילו אמר: אל תדאגי, הכול יהיה בסדר.
בערב יוסי חזר מאוחר, ללא מילים, ועיני הוא נחשפו בכהה. מאז, אף אחד לא ניחש אלון יותר.
בגיל ההתבגרות סגנון הציור השתנה, נוצר סגנון ייחודי שנראה כאילו הגיע מעולם אחר. הוא צייר עולם ללא צלילים, אך בעומק של הציורים היה משהו שגרם לכל מתבונן לעצור בנשימה.
קירות הבית שלנו הפכו לתערוכת האמנות של אלון.
יום אחד נחתה עלינו ביקרת מהמחוז לבדוק את הלימודים הביתיים. האישה הקשוחה, מבטה קפאון, נעמדה, חצתה את החדר, ראתה את הציורים ונשארה עומדת בתדהמה.
מי צייר את זה? שאלתה בקול הלחוש.
בן שלי, עניתי בגאווה.
עליכם להציג זאת למומחים, משכה משקפיה. הילד שלכם יש לו מתנה אמיתית.
היינו מסוכנים, העולם הגדול מעבר לכפר נראה רחב ומאיים על אלון. כיצד יוכל הוא להתקיים שם בלי האותות והמחוות שלנו?
נלך, הכרזתי, אורזת את חפציו. זה יריד האמנים במחוז. הוא צריך להציג את יצירותיו.
אלון היה בן שבעה-עשר. גבוה, רזה, עם אצבעות ארוכות ומבט חד שראה הכל. הוא הניד בראשו בהתנגדות רכה.
ביריד הציבו את יצירותיו בפינה המרוחקת חמש ציורים קטנים: שדות, ציפורים, ידיים אוחזות שמש. אנשים עברו, הביטו, אבל לא נעצרו.
לאחר מכן הגיעה אישה זקנה, גב זקוף ועיניים חדות. היא עמדה מול הציורים זמן רב, לבדה. ואז פנתה אליי:
האם אלו יצירותיכם?
של בני, הינצתי אל אלון שעומד בצד, כורח את ידיו על חזהו.
האם הוא לא שומע? שאלה, כשראתה שאנחנו מדברים במחוות.
כן, מאז הלידה.
היא הנהנה:
קוראים לי וירה סרגייבנה, אני מייצגת גלריית אמנות בתל אביב. הציור הזה עצרה לרגע, מביטה בציור של שקיעה על שדה בו יש משהו שרבים מנסים למצוא שנים. אני רוצה לקנות אותו.
אלון קפץ, מביט בעיני, בעוד שהמחוות שלי תרגמו את מיליה. האצבעות רעדו, והספק נצץ בעיניו.
אתם רציניים? השמיע קולה נואם של מקצוענית.
אף פעם לא ניתקתי, דם אדום על לחייך, אין לנו מחשבה למכור. זה רק נשמתו על הבד.
היא שלפה ארנק עור, סיפרה סכום בדיוק הסכום שבו יוסי חוסך חצי שנה במלאכת נגרותו.
בשבוע הבא חזרה, לקחה את היצירה השנייה הידיים שמחזיקות שמש בוקר.
באמצע סתו קיבלנו מכתב:
«בציורי בנכם יש חיסכון נדיר. תחושת עומק ללא מילים. זה מה שמעריצים האמנות מבקשים היום».
הבירה קיבלה אותנו ברחובות אפורים ומבטים קרים. הגלריה הייתה חדר קטן בבניין ישן בפריפריה, אך כל יום באו אנשים עם מבטים קפדניים. הם בחנו, דיברו על הקומפוזיציה, הצבעים. אלון היה בצד, צופה בתנועת השפתיים, בגששים.
למרות שלא שמע קולות, הבעות הפנים דיברו בעבירות: משהו מיוחד היה קורה.
לאחר מכן הגיעו מענקים, התמחות, פרסומים במגזינים. קראו לו האמן של השקט. ציוריו צעקות ללא קול של הנשמה נגעו בלב של כל מי שראה אותם.
שלוש שנותיו עברו. יוסי לבו דמעות בזמן שהייתי נפרד ממנו בתערוכה האישית שלו. ניסיתי להחזיק מעמד, אבל בפנים הכל רועד.
הבן שלנו גדל, בלי שנינו. אך הוא חזר. ביום שמשי הוא הגיע בדלת עם ערמת פרחי בר. חיבק אותנו, לקח אותנו יד ביד, עבר איתנו דרך כל הכפר, אל השדה הרחב.
שם עמד בית לבן, חדש, עם מרפסת וחלונות גדולים. הכפר התלהב, חיפש מי הבעלים העשיר שבנה אותו, אך אף אחד לא ידע.
מה זה? לחשתי, לא מאמינה למראה.
אלון חייך, שלף מפתחות. בפנים חדרים מרווחים, סדנה, מדפי ספרים, רהיטים חדשים.
בן, יוסי הסתכל סביב, מבולבל, זה הבית שלך?
אלון הנהן והראה במחוות: שלנו. שלכם. שלי.
אחר כך הוביל אותנו לחצר, שם על קיר הבית תלוייה ציור ענק: סל ליד השער, אישה עם פנים קורנות שמחזיקה תינוק, והכתב במחוות למעלה: «תודה, אמא». נותרתי קפואה, לא יכולה לזוז. דמעות גולשות על לחיי, אך איני מנגב.
יוסי, תמיד חסר המילים, קפץ לפתע ונתן זרוע חזקה סביב בנו, עד שהבן כמעט לא יכל לנשום.
אלון חיבק אותו באותה הדרך, ואז שלח את ידו אליי. שלושתנו עמדנו במרכז השדה, ליד הבית החדש.
היום, ציורי אלון ממקמים בתערוכות הראשיות בעולם. הוא הקים בית ספר לשמיעה בעיר הגדולה, מממן תוכניות תמיכה. הכפר גאה בו אלון שלנו, שהקשיב בלב.
אנו עם יוסי גרים באותו הבית הלבן. בבוקר אני יוצאת למרפסת עם כוס תה, מביטה בציור על הקיר.
לפעמים תוהה: מה היה קורה אם באותו בוקר של יולי לא יצאנו? אם לא ראיתי אותו? אם פחדתי?
אלון גר היום במגדל בתל אביב, בדירתו הגדולה, אך כל סוף שבוע חוזר הביתה. הוא חובק אותי וכל הספקות נעלמים.
הוא לעולם לא ישמע את קולי, אך הוא יודע כל מילה. הוא לא ישמע מוזיקה, אבל יוצר אחת משלו בצבעים וקווים. כשאני רואה את החיוך המלא שלו, מבין שהרגעים החשובים בחיים קורים בעוד השקט המלא.
הלקח שלי: גם כאשר העולם דומם סביבנו, הלב שלנו יודע לשמוע.
