בדיוק כשכזה גור חתול משוטט חפר בחצר ביתינו, כבר אף אחד לא זוכר מתי הוא הגיע. הוא חיי בדממה, כמעט בלתי נראה, כמו צל חתול יפה, אם כי מלוכלך ועצמם. רק זכרו שהופיע באביב.
נערה בשם תמר מזמינה אותו באומץ, כל מה שהיא יכולה, ומטפלת בו: בחורף פותחת עבורו את דלת המרתף אם היא נשארת פתוחה, משטחת עליו בגדים ישנים, והפעם אפילו צבעה את רגליו בירוק כשראתה פצע.
כך עבר החתול בשקט, בזהירות, כמעט בלתי נראה
יום אחד היא יצאה לבושה לבן, פרחים בקשתות שערה, מתוך המדרגות אל חיקו של גבר לבוש בחגיגות. סביבם צחוק, ריעושים. כולם נסעו ברכבי חגורה וקישטו ברצועות. מאותו היום, תמר נעלמה.
החתול נשאר לבד. רעב גרם לו ללכת לבקירות הלילה בחושך היה שקט יותר, והיה סיכוי לתפוס משהו לפני שיכנסו כלבי הרחוב.
הדבר החשוב היה להימנע מהכלבים האכזריים. כך נשרד עד שהקפאים הקיצוניים החלו, והבעלים החדש של הבית דרש ממנו לצאת מהמרתף ולסגור את הכניסה.
הוא ניסה להיכנס למדרגות הקפואות, אך אף אחד לא קיבל אותו: חלקם סגרו את הדלת, אחרים התנפצו וקשקשו. אף אחד לא רצה לפתוח לחיה הרעבה.
בייאוש, בערב, נזקק אל הקומה העליונה של הבית הישן, ללא כוח לפחד או לתקווה. כל מה שרצה היה שלא יתקפא למוות באותה לילה.
ראשונה שמצאה אותו הייתה יזל, שכונתה “ליזה”, שגרה בקומה השנייה. היא הייתה עומדת לבדוק את תיבת הדואר חשבונית השכירות. יזל הייתה אישה קפדנית, אך הוגנת, וכולם בכיכר הכירו בכנותה. היה לה כוח לומר אמת במריבות, ולכן גם מועצת השכונה נחשבה לה.
החתול, שהגיע עם מישהו למדרגות, נרפד בפינה של המדרגות ליד המחמם, נושם בחשש. פרוותו הייתה קפואה, ומבעיו נראו תחנונים ועייפות.
אני רואה אותך, אל תסתתר. מה הוביל אותך לכאן? קפאת, רעב, נכון? קראה יזל בחמלה.
החיה הרימה את מבטה בתשובה, מזיזת את כפות רגליה הקפאות שעשויות להינמס באטיות.
מה אעשה איתך חכי רגע
היא ידעה את הטעם של הרעב. רגליו שמותקנות בחסמים הזזים, אך עדיין עלה עד הדירה והביאה קערת אוכל, מים וקצת לחם מושחר משאריות תורן.
קחי, תאכלי. יצור קטן, אל תפחדי, אני לא אקח ממך לחשה יזל, מביטה איך החתול מתרוצץ על קמח ושברי קוואקר.
היא הניחה לו את הקערה, חזרה בלי לחשוב על חשבון השכירות
החתול, שבתחילה חיי חופשי, החליט שזה ביתו, ויזל היא הבעלים הטובה והקפדנית שלו.
כדי שלא יזרוק אותו, כמו בעבר, הוא התנהג בשקט ובסדר, כמו שהיה בחיים הישנים כשהיה חיית מחמד. יזל נתנה לו שם מהזה.
לא כל הדיירים אהבו את השכן החדש. הקומה השלישית נזכרה בחתוליים של המשפחה פשתובה. אדוארד אלברטוביץ’ נעצר מול יזל, מביט בחוסר נוחות בחתול.
מה זה, שמורת חיות שלנו כאן?
אשתו, עטופה בפרווה זוהרת, חזה את האף במראה.
אדואו, לחתול הזה יש ריח רע!
תוציא אותו מכאן! ציווה האיש.
יזל עמדה ישר:
למה? אף אחד לא מוטרד. הוא נשאר כאן.
טוב, אתקשר למג”ב, לשירות ההיגיינה, ייקחו אותו, ויענישו אותו. זה מקום משותף!
מצוין. אני אפנה למשרד הבריאות הציבורית. בואו יבדקו איך יכול לנהל חיי אריסטוקרטית מנהל מחסן פשוט שמביא הביתה מחסור. השכנים מאשרים. רק ינסו לפגוע בחתול והם ישלמו.
מאז השאירו לו שקט. אפילו גוגו, החתול השכונתי שהיה מזיק, עבר בחוץ מבלי להסתכל עליו.
כמה שבועות עברו והכל נסתדר. יזל ידעה שמזה עדיין לא בטוח. אפילו כשהחתול התקרב, הוא נותר רחוב.
היא חשבה לאמץ אותו, אך מהזה נמנע מהדירות כאילו פחד מהן. היה ברור שמשהו נורא התרחש לו.
יזל לא הלחיצה, קיוותה שמזה יחזור לבדיו.
ואכן, כל פעם שהדלת ננעלה, החתול עקב מאחור, שקט, מביט, אך לא הולך רחוק
בפברואר, בזמן סופת שלג, יזל קמה במבהלה לא יכלה לנשום. הכאב חרג משלה, ולא היה לה כוח לצעוק. סביבתה נדמה כערפל.
השכנים ערו על רעש נעימתו של מהזה. הוא דחף את הדלת בציפורניים, משוך את המגוון המלאכותי.
האנשים ברחו, דופקו, אך אין תשובה. אז נחתה נינה סלנטייבנה מהקומה השלישית:
יש לי מפתח. אנו מתאמים עם יזל
פתחו. קראו למד”א. מהזה ישב מתחת למיטה, מחרק מבכי.
יזל לא היו קרובי משפחה. כולם נעלו בתים. היא נשארה לבד
אבל השכנים ביקרו בביה”ח, הביאו לה מתנות קטנות. היא אמרה בכל ביקור:
שמרו על מהזה. האכילו אותו, תחזירו אותו. הוא הציל לי את החיים
שלושה שבועות לאחר מכן, בבוקר מרץ, חזרו לבית. מהזה כבר חיכה בפתח, כאילו ידע.
יזל שלפה את ידה:
בואי הביתה, מהזה.
והם נכנסו יחד. בערב יזל לקחה אותו לזרועותיה לראשונה. החתול ניב, נרפה והצמיד לעצמה.
אין דבר, מהזה אנחנו עדיין בחיים, עוד קצת.
