זה היה בדיוק כשאת החיה הפזיזה, חתול חובקשיער, הופיע בחצר של הבניין ברחוב הרובע בתל אביב. אף אחד לא זוכר יותר מתי הוא נחת שם. הוא חיי בשקט כמעט בלתי נראית, כמו צל־מתכת יפה, אם כי מכוסה אפר ואלד. הזיכרון היחיד שהיה לנו ממנו היה שהוא צץ רק באביב.
נערה אחת, ששמה צלילה, מזדקפת מדי פעם, הזינה אותו כמיטב יכולתה ודאגה לו: כשקר היה פותחה לה דלת המרתף, אם היא נשארה פתוחה, היא הניחה תחתיה בגדים ישנים, ואפילו מרחה על רגלו צבע ירוק כשראתה פצע.
כך המשיך הוא לחיות שקט, זהיר, כמעט בלתי נראה
יום אחד ראיתי את צלילה, לבושה בבגדים לבנים, פרחי בר בקשתות שיערה, פורשת מהמדרגות אל חיקו של גבר לבוש חליפה חגיגית. סביבם צחוקים, רמזורים של קולות וצלילים, אנשים שנסעו ברכבי חופה וקשת וקיבלו דרכם. מאותו היום הפעם לא ראיתי עוד את הצעירה המתוקה.
החתול נותר לבד. מצמא ורעב הוא נזח אל פחי האשפה בלילה שם היה חשוך יותר, ושלווה, והיו סיכויים לתפוס משהו לפני שחתולי הרחוב יגיעו.
הדבר החשוב ביותר היה להימנע מהקבוצות הרעות. כך נשאר בחיים עד שהקפא הקשוח הגיע, והמנהל החדש של הבניין ניסה לבעור אותו מהמעלית, וסגר בקביעות את פתח המרתף.
הוא ניסה להיכנס למדרגות הקפואה, אך אף אחד לא רצה לפתוח לו את הדלת: חלקם דחפו אותו, אחרים קראו עליו ברעש, אף אחד לא רצה לקבל לתוך הבית את החיה המרעידה.
בסוף, באחת הלילות, חפר את דרכו אל המדרגות של הבניין השביעי בקומת העליונה. כבר לא היה לו כוח לפחד או לקוות, הוא רק רצה שלא יתנגש במוות על קרח הלילה הזה.
הראשונה שהבחינה בו הייתה גבירתנו תמר רוזי, שכונתה בטכניות “תמר נכדה”. היא גרה בקומה השנייה, הייתה עומדת לבד לפתוח את תיבת הדואר ולחכות לחשבון השכירות ב. היא הייתה אישה קפדנית, אך צודקת, והקול שלה היה תמיד משכנע עד שהקהילה המתיישבת סביב הבניין התחשבה בדעתה.
החתול שנכנס יחד עם מישהו אחר למדרגות נחת על הקרן של הרדיאטור בפינה, נשמו קשה, פרוותו הייתה קפואה, ועיניו השתקפו ברעד ובתשוקה.
אני רואה אותך, אל תברח. למה אתה כאן? קפאת, רעב, נכון? אמרה תמר בקול חודר.
החיה הרימה מעט את מבטה, רפקה ברגליים הקפואות, והקרח סביב קפא בעקביות.
מה לעשות איתך חכו רגע
היא ידעה מהו רעב. הרגליים שלו, שכאילו נלחמו בבקעת קרח, נגעו בתקרת הדירה, ואז היא חזרה עם קערת אוכל, כוס מים, ופילה לחם ישן שהייתה שומרת במגירת האפייה.
תזיז, תאכל. יצור קטן, אל תדאג, אני לא אחזיק אותך נשפה, בזמן שהיא צפתה בחתול שמגרגר על חיטה ופלחי כבד.
היא הניחה את האוכל, חזרה למחשב, שכחה לגמרי מהחשבון.
החתול, שבעבר היה רודף אחרי שפע, החליט שמקום זה הוא ביתו, ושמריה היא תמר אישה קשוחה אך לבבבית.
כדי שלא יגרשו, הוא שמר על שקט ועל משמעת, כמו שהיה לפני כן כשהיה חיית מחמד. תמר קראה לו בשם מַשָּׂה המסע.
לא כל השוכרים אהבו את השכן החדש. מצד שלישי הגיעו משפחת קפלן עדיאל ואלינור. עדיאל, בחליפת עור, נעמד לפני תמר והביט בחתול במבט מזיז.
מה זה? שמורת חיות כאן בבלוק שלנו?
אלינור, עטופה בפרווה נוצצת, הצביעה באף חצי מחויכת.
עדיאל, לחיית הזאת יש פשע!
תוציאו אותה מיד! קרא עדיאל.
תמר נעמדה בנחישות:
למה? אף אחד לא ניזק. היא נשארת כאן.
טוב, אפנה עכשיו למשרד הבריאות, לשירות ההיגיינה, שיקחו אותה ויקנסו אותי. זה מקום משותף!
מצוין. אני אפנה למשטרת הקטנה, כדי שיבדקו איך אפשר לחיות כעדרן של בעל בית. השכנים מאשרים. רק תנסו לפגוע בחיה ותתלוננו עליכם.
מאז השאירו את מַשָּׂה לבד. אפילו גוגו, השכן הקטן שתמיד היה מאיים, עבר בצד בלי להסתכל עליו.
לאחר כמה שבועות כולם הרגישו בטוחים. תמר ידעה שהחתול עדיין אינו בטוח: הוא מתקרב אליה, אך נשאר חורש. היא קיבלה אותו, אך מַשָּׂה נמנע מלהיכנס לחדרים, כאילו חשש משורשיו.
תמר קיוותה שיום אחד הוא יפנה אליה לבדו.
ולא עיכב, במועדקתו של פברואר, בערב של שלג כבד, תמר קמה נבוכה היא לא יכלה לנשום, כאב חצץ את גופה, ואין לה כוח לצעוק. כל סביבתה היה כמו ערפל.
הקולות של מַשָּׂה ניבו במו עיניה, השמעו במגרסה של הדלת, קפצו עם ציפורניים על המנעול.
השכנים רצו, דפקו, אך לא קיבלו תשובה. אז נחתה אליה ננה, שהייתה בת של השכנים השניים:
יש לי מפתח, תמר, כך נסכם
הם פתחו, קראו למד”א. מַשָּׂה לא רצה לקפוץ הוא ישב תחת המיטה, מיילל בעצב.
לתמר לא היו קרובי משפחה; כולם נעלמו בעקבות החסימה של המגדלים. היא נותרה לבד
אבל השכנים ביקרו אותה בבית החולים, הביאו לה מתנות קטנות, והיא חזרה על משפט אחד:
שמרו על מַשָּׂה, האכילו אותו, החזירו אותו. הוא הציל לי את חיי
שלושה שבועות לאחר מכן, בבוקר של מרץ, חזרה תמר הביתה. מַשָּׂה כבר המתין בפתח הדלת, כאילו ידע שהיא חוזרת.
היא שלפה את ידה:
בואי הביתה, מַשָּׂה.
והם נכנסו יחד. בערב, תמר חיבקה את החתול למראשונה, והוא התחיל לחרשר, נדבק אליה בחום.
שום בעיה, מַשָּׂה אנחנו עוד נמשיך לחיות כמה זמן שנוכל.
