אמא, מתי זה ייגמר? האם אתה מתכוונת להקפיא אותי לתקופה שלמה? משיבה בפוזה מתגוננת 15שנתית אורלי.
לא לתקופה שלמה, רק עד שהסבתא שלנו תיהיה איתנו. אם היא תצא outside, היא תתבלבל ו
והיא תמות ליד הגדר, ואנחנו נישאר עם תחושת אשם אמא, אולי אפשר לתת לה ללכת? שואלת אורלי בפעם נוספת, בטון מאתגר.
למה לתת? שואלת האם מופתעת.
לתת לה ללכת ולהתבלבל. את אומרת שהייתה לך אינוחות עם הסבתא.
איך את יכולה? היא חמותי, אישה שלא קשורה לי ביולוגית, אבל בשבילך היא סבתא.
סבתא? חורחת אורלי את עיניה, כמו תמיד כשמתחילה לזעף. איפה הייתה היא כשהבן שלנו עזב? כשהיא סרבה לשבת איתי? עם נכדתה? היא לא חימדה אותך כשחפשת כל עבודה כדי להרוויח שקל נוסף היא אפילו האשימה אותך שהבעל הלך
די! מתפרצת האם. אני לא סיפרתי לך את כל זה לשווא. היא נושפת. חינכתי אותך כך שלא מרחפת רחמים על קרוביך. זה מפחיד אותי: כשאני אהיה מבוגרת, תתייחסי אלי כך גם? את תמיד הייתה ילדה טובה, לא יכלה לעבור על גורל של גורל של גורל של גורל של גורל של גורל של גורל של גורל של גורי חיות, הבאת לבית גורים. אבל סבתא אינה גורל האם מנידה בראש בתשישות. היא כבר נענשת מספיק. אביך לא רק עזב אותנו, הוא גם עזב אותה.
אמא, לך לעבודה, תתעכבי. אני מבטיחה שאסגור את הדלת. אומרת אורלי במבט מתבייש.
טוב, שלא נדבר יותר מדי אבל האם לא זזה.
סלחי, אבל לראות אותך כואב לי. עור וקול. את רק ארבעים, אבל הולכת כפייה עם גב כפוף, קושי במרקורים. תמיד עייפה. למה את מביטה בי? מי יספר לי את האמת, אם לא אני? אורלי מרימה את קולו מבלי לשים לב.
תודה. תוודאי שהיא לא תדליק את התנור ולא תפתח ברז במקלחת.
בדיוק, אנחנו יושבות איתה כמשולבות. אין לנו חיים. אמא, בואי נשלח אותה לבית אבות. שם היא תמתין תחת משגיח קבוע. היא לא מבינה שום דבר
עוד פעם? קוטעת האם את אורלי.
זה יהיה טוב לכולם, ובפרט לה, ממשיכה אורלי, לא מודעת לזעף המתגבר של האם.
לא רוצה לשמוע עוד. לא מתכוונת לשים אותה במוסד. כמה זמן לה נשארה? תישאר בבית
היא תשרוד אותנו. לך לעבודה. אני לא אלך לשום מקום, אסגור את הדלת, מבטיחה, חוזרת אורלי בזעם.
סלחי. אני פגעתי בך כולם יוצאים, ואת דואגת לסבתא.
הם משוחחים, תוך כדי שדלת חדר הסבתא פתוחה. היא שמעה את כולם, אך כנראה לא הבינה והחזירה למחשבותיה ברגע של שנייה.
אמא יוצאת לעבודה, ואורלי נכנסת לחדר שהייתה לה בעבר, שבו גרה עכשיו הסבתא.
מה רוצה, סבתא? שואלת אורלי.
הבעה של סבתא רחל אינה משדרת רצון כלשהו.
בואי, אני אתן לך ממתק, עוזרת אורלי לסבתא לקום ומובילה אותה למטבח.
מי את? מביטה סבתא רחל באורלי במבט ריק.
תשתה תה, אומרת אורלי ונשארת ממתק על השולחן.
סבתא רחל אוהבת ממתקים. הן עם אמא הם מחביאים ממתק, נותנות רק אחד עם הכוס. אורלי רואה איך סבתא פותחת עטיפה צבעונית, שערה השחור-כסוף משתקף דרך עור פקעי ראשה. אורלי פונה משם.
לפני כן סבתא הייתה צובעת ומשחירה את שערה, מסדרת אותו לתסרוקת יוקרתית, מרפדת שפתיה באדום בוהק, מיישמת גבות קבועות. אורלי נזכרת בריח המתוק של הבושם שלה. גברים היו מתבוננים בה עד שמאבדת את השכל.
אורלי לא יודעת מה היא מרגישה כלפי סבתא: חרטה, רחמים, או שנאה? צלצול דלת חדצעת מחשבותיה.
כנראה שאמא שכחת משהו, חושבת אורלי וקוראת לפתוח.
בפתח עומד חברו של אורלי, תלמיד תיכון בשם אורן. האם של אורלי לא מתירה את החברות, ולכן הוא מגיע רק כשאמא לא בבית.
היי, למה כל כך מוקדם? האמא רק יצאה, לוחשת אורלי.
יודע, היא לא ראתה אותי.
מילה! נשמע קול סבתא רחל מהמטבח.
מי זאת מילה? שואל אורן.
היא קוראת לאמא כך, ובתור בתה היא קוראת לי סבתא. אני אקח אותה לחדר. לך למקלחת ושב בשקט. היום יש לה הארה, דוחפת אורלי את אורן לעבר דלת המקלחת.
אין כאן אף אחד, אומר אורן.
אורלי נכנסת למטבח, רואה כוס ריקה ועיטור על השולחן.
אני רוצה תה, אומרת סבתא רחל.
אבל מבינה אורלי שמילים לא משיגות מטרה.
סבתא רחל שוכחת מהר מה שקרה הרגע, אך זוכרת היטב את עבר ארוך. היא מתבלבלת, לא מזהה את אורלי או את האמא, אך יש לה רגעי הארה קצרים ונדירים.
אורלי לא בטוחה אם סבתא מחפשת ממתק נוסף או שכחה שזה רק עכשיו שתתה תה. היא שואפת נשימה, מניחה שוב כוס תה ומניחה על השולחן ממתק נוסף.
סבתא רחל חותמת את הממתק באצבעותיה המתנגדות. כשהכוס ריקה, אורלי מובילה אותה למיטה, מניחה אותה, סוגרת את הדלת.
ממטבח נשמעת דפיקה של אורן.
אפשר לצאת?
כן, לכו למטבח, אומרת אורלי, מביטה אם הדלת נעולה, ומצטרפת לאורן.
הם יושבים קרוב אחד לשני, מאזינים למוזיקה בטלפון, לכל אחד אוזניות באוזן. אורלי סוגרת עיניים, מנענעת ראש בקצב. היא לא שמעה שסבתא רחל עוברת במעדר…
במעבר לחדר, היא רואה שהדלת פתוחה. רצה לחדר, אך סבתא איננה שם.
הדלת אני לא נעליתי. היא נעלמה. אמא תחשוב שזה בכוונה, מתבכית אורלי כמעט בוכה.
למה היא תחשוב כך? שואל אורן.
את לא מבינה. היום אמרתי שהיא צריכה ללכת לאיבוד. אמא תחשוב שהשארתי את הדלת פתוחה בכוונה.
טוב, תתלבשי, נלך לחפש. היא לא יכולה לדרך רחוקה, מציע אורן.
אורלי מביטה על המעיל הקפוא של סבתא, נעליה עדיין במקומן.
היא יצאה בחולצה ובפיג’מה? שואלת בתסכול.
אולי שכנה ראתה אותה? יצאה למדרגות ולא זיהתה את דירתה אני בחוץ ואתה תסתכל ברחובות, משיב אורן ורץ במדרגות.
בקומה, אף אחד לא פותח את פעמון הדלת. אורלי מוותרת ללכת לבתי השכנים, רצה לחוץ ברחוב. אורן רץ בחצר, בודק מתחת לשיחים ולמתקפת הילדים.
אין שום מקום, נבדוק גם בחצרות אחרות. אתה רץ ימינה, אני שמאלה. מי ימצא ראשונים, קורא לשני, נפגש כאן, מורה אורן ומריץ.
אורלי מגיעה גם לתחנת האוטובוס, אך סבתא איננה שם. כמה זמן עבר? חצי שעה? ארבעים דקות? לאן יכולה ללכת בחולצה ובפיג’מה?
צריך להתקשר למשטרה, אומרת אורלי.
חכי. תזכרי מה היא הכי אהבה לספר, היכן היא הייתה? שואל אורן, מחפיר.
אורלי נזכרת שלא מצליחה לזכור. היא משקפת כתף.
טוב, נרחיב את החיפוש. אתה רץ לכיוון בית הספר, ואני אל ההפך, הוא מזיע יד.
אורות הרחוב לא כולם דולקים. חלק מהשכבות חשוכים, היא מנסה לעבור מהר ככל האפשר. מרגישה שמישהו מסתתר מאחורי השיחים. כשמתקרבת לבית הספר, נזכרת סבתא סיפור על מחברת ששכחה בכיתה והייתה צריך לחזור, השומר נעל את הדלת, סבתא קפצה מהחלון בקומה הראשונה וכמעט נשברה הרגל.
היא לא למדה באותו בית ספר, אך תמיד ספרה את הסיפור. האורלי פותחת שער של גדר, שלא נסגר. הבניין של בית הספר בצורת P טיפוסית. היא מקיפה חיבור אחד ורואה קבוצה של נערים. הם צוחקים על מישהו.
סבתא! מבינה אורלי ורצה אליהם.
סבתא עומדת במרכז החצר בחולצה-כחולה-אפור. אחד מהנערים מנסה לתת לה עטיפת ממתק ריקה. כשהיא מושטת אליו, חושבת שזה ממתק, הוא מושך את היד והקבוצה צוחקת.
היא לא מבינה דבר. מאיזה מוסד בריחה? רוצה ממתק? מנסה שוב הנער להושיט ממתק.
תתרחקו ממנה! צועקת אורלי.
הנערים מסתכלים עלייה.
תראו, עוד אחד!
מי את? נכדה?
בריחה עם הסבתא מהקיבוץ?
נכדה? מה אתה אומר? ממתק? הנער עם הממתק ניגש אל אורלי.
הקבוצה מתקרבת, חוסמת את סבתא, מרימה קירות סביבם. הם כבר לא צוחקים, רק מביטים באימה ובכוח שלהם. אורלי נשענת על עמודי הגדר.
הנערים מתקרבים כמו פקודות, תופסים אותה. אחד תופס את ידה, שניים דוחפים אותה אל הקיר. הם מגלגלים אותה, מחפשים מי מהם יחליט ראשון.
כולם תזוזו ממנה! צועק אורן קרוב.
שניים נזזים, אך שלישי ממשיך להחזיק. עכשיו הנערים נלחמים באורן. אורלי קולטת ברגל את הנער שתופס אותה, הוא נוגס ומשחרר אותה. היא רואה קוביית לוח קרוע על הרצפה, מרימה אותו, רצה אל הלוחמים, מנסה להכות אחד, אך גובהה אינו מאפשר, ולכן הפגיעה משתרעת על הגב.
הנער מתרומם וקופץ אליה. היא רוצפת עד שערי הגדר.
בחורה, רוצו אלינו. קראנו למשטרה רואה אורלי גבר ואישה מעבר לגדר. היזהרו, חבורת פושעים אלה לא מרגישים חיים
הזכרת המשטרה גורמת לנערים לברוח. אורלי חוזרת לאורן.
עכשיו תעזור לי, בלי תודות, מגרש גבר אחר.
טוב שהכל הסתיים, אומרת האישה.
אורלי מעוזרת לאורן בקימה, ניגשים אל הסבתא המפוחדת, חושבת שמדובר בפשעים חדשים.
סבתא, זה אני, אורלי. בואי נלך הביתה, חובקת אורלי אותה.
איזו אורלי? אני מחכה לבורו, שיעורו נגמר
בורו סיים את הלימודים שנים עברו. בואי נלך.
אני שומעת, פתאום אומרת סבתא רחל.
מה שמעת? שואלת אורלי במתח, מתכוונת להבין.
אולי היא באמת מבינה יותר ממה שהם חושבים?
מילה רוצה להעביר אותי לבית אבות. אל תתנו לי, מתדלקת הסבתא.
טוב, נלך, קר לי ואת במלוא חולצה. תחלי, יכניסו אותך לבית חולים
אני לא רוצה בית חולים, משננת הסבתא.
אורלי ואורן מחזירים את הסבתא הביתה. אורלי מעדיקה אותה, נותנת לה תה חם עם ממתק, מניחה אותה לישון.
איך תחזרי הביתה? כולך מלוכלכת, בדם, עומדים אורלי ואורן בפתח הדירה.
הכל בסדר, מצאנו אותה. ואתה גיבור, לא נרתעת, מחייך אורן.
כמעט נרתעתי. אם לא היית כאן
הכל טוב. סליחה, אשמת אותי על שהדלת לא ננעלה
אורלי סוגרת את הדלת אחרי אורן, מתיישבת לשולחן במטבח. היא אינה רועדת יותר, אך עדיין לא יכולה להרגיע את עצמה. היא חושבת שאם לא הייתה מוצאת את הסבתא, היא הייתה חיה כל החיים עם תחושת האשם, כמו שאמא אמרה. למזלנו, הכל נגמר בשלום
היא מתביישת מהקונפליקט עם אמה. היא מרגישה קושי רב יותר, כי היא מלווה גם את האם וגם את הסבתא. האם חלתה בסרטן במשך שנתיים. עכשיו בעל האבא מבקש עזרה אורלי רק בת 15, חיים שלמים לפניה. כמה זמן נשארת הסבתא? שתהיה שמחה בזיכרון ילדותה.
היא לא יכולה לדמיין שאם אמא תזדקנה, היא כבר לא תזהה אותה. היא חשבה שמא עדיף לאבד בריאות פיזית מאשר שכלתיות. אולי היה עדיף שכל המחלות לא יהיו, אפילו הלא ניתנות לריפוי. שהחיים יסתיימו רק מזקנה.
אורלי מתבוננת בחוסר צדק של החיים. אולי הסבתא נענשה על משהו, אבל הן עם האמא סובלות, והסבתא לא מבינה. האם הם ראויים לכל זה? אולי זה נועד ללמד אותה רחמיםואז הבינה שאהבה היא האור שמחזיק את כולן יחד.
