היום שבו חייתתהזאב הפרוותית הופיעה לפתע בחצר של בית קיים בתלאביב, כל העולם שכח את דרכה. היא חיה בשקט, כמעט בלתי נראית חתול רזה, מלוכלך, אבל עדיין בעל מראה מרהיב. רק זיכרון אחד נשאר: באביב היא נראתה לראשונה.
נערה בשם נועה שם נדיר שמקבל רק היום האכלה אותה מדי פעם, דאגה לה ככל שביכולתה: בקור הפתאומי היא פקחה את דלת המרתף, אם נפתחה, הפריכה שמיכות ישנות מתחתיו, ולפעם אחת אפילו צבעה ירוק את כף רגלו כשהיא ראתה פצע. כך חיי החתול בשקט, ברגישות, כמעט ללא עקבות.
יום אחד נועה, לבושה לבן עם פרחים בשערה, יצאה במדרגות עם גבר לבוש לבוש חגיגי, סביבם צחוק, הרפאות, ריעושים. אנשים ניבו לתוך מכוניות מקושטות ברצועות והחלו לנסוע. מאותו רגע נועה נעלמה.
החתול נותר לבד. בלילות הוא נודד אל פחי האשפה, שם בחושך, לפני שהכלבים המשוטטים חוזרים, הוא מצליח למצוא משהו לנשום. המשימה החשובה ביותר להימלט מהכלבים האכזריים. הוא שרד עד שמגיע החורף הקשה ולבעל הבית החדש שהחליף את הדיירים, סוגר את דלת המרתף ונעול אותו לצמיתות.
הוא ניסה לעלות למדרגות, אך הדלתות נבקו חלק מהדיירים סגרו בחוזקה, אחרים קראו וצרחו, ולא רצו לשחרר יצור עייף. בלילה קר, הוא נכנס לבסוף למדרגות של הקומה העליונה, אין לו עוד כוח להילחם או לקוות, רק להימנע מהקפאה מוות.
הראשונה שראתה אותו הייתה גב’ רונית (רונית חן), דיירת הקומה השנייה, ידועה בשל קפדנותה ובצדקתה. היא הייתה בודקת את תיבת הדואר חשבונית שכר דירה במטבע החדש, , מחיכתה. רונית הייתה אישה נחרצת, מכובדת על ידי כל השכנים, שלא חשה מוּנָה לבטא את האמת באף ויכוח.
החתול, שמחבק את הרדיאטור בפינה של כניסה למדרגות, קפא, עיניו מלאות תחנונים.
אני רואה אותך, אל תתחבא. מה הביא אותך לכאן? קפאת, רעב, נכון? נאנחה רונית.
החתול הרים את מבטו באשמתו, כף רגלו הקפואה מתחילה להתרכך קמעה.
מה אעשה איתך חכי רגע
רונית ידעה מה זה רעב. היא שם לו קערת חלב, קמח, ושטיח ישן של צמר.
תנוח, תאכל. יצור חמוד, אל תדאגי, אני לא אשאיר אותך בלי מזון היא לוחשת, מביטה באיך הוא מתגמד על חיטה משובצת במנות קטנות של גרגרי חיטה.
היא מניחה לו את השטיח וצרחה חזרה למשרד, משוכחת מכתב השכרדירה.
החתול, שכעת מצא מחסה, החליט שהבית הזה הוא ביתו, והאישה הקפדנית בעלתו. כדי שלא יגרשו כמו לפני כמה חודשים, הוא נשאר שקט ומתנהג כאילו היה פעם חיית מחמד ביתית. רונית קראה לו “מסע”.
לא כל השכנים אהבו את השכן החדש. בקומה השלישית, משפחת פשטו חיו, והבעל, אדוארד אלברטוביץ’, נעמד מול רונית בהתנגדות.
מה זה הפארק החיות שלנו כאן? שאל בקול עז.
אשתו, עטופה בפרווה מבריקה, הכתיבה את האף בתוקף.
אדוארד, החתול הזה מזיק!
תוציאו אותו מיד! קרא.
רונית נעמדה זקופה:
למה? אף אחד לא מתלונן. הוא לא הולך לשום מקום הוא שוהה כאן.
טוב, אני מזמין את משטרת העיר, את שירותי הבריאות, הם ייקחו אותו ויגרמו לו קנס. זה מרחב משותף!
מצוין. אני אפנה למשרד הבריאות כדי שיבדקו איך אדם כמו רשם מחסן יכול לחיות כאדון של ארץ. השכנים מאשרים אם תנסו לפגוע בחתול, תתחרטו.
מאותו רגע השאירו אותו לבדו. אפילו גבר בשם גבי, שהיה נודד ומאיים, עבר לידו כאילו לא ראה דבר.
לאורך כמה שבועות קראו לו “מסע” ונתנו לו מקום בטוח, אך רונית ידעה שעדיין אין בטחון מוחלט. החתול עדיין נבהל מהדלתות, כאילו משהו נורא קרה לו בעבר. היא שקלה לאמץ אותו, אך “מסע” נימץ מכל הדירות כאילו הוא מפחד.
רונית קיוותה שהחתול יחזור לביתה של עצמו בעצמו.
בפברואר, בזמן סופת שלג בחורף החורפי, קמה רונית בתרגזות היא לא יכלה לנשום, כאב חודר לגופה, כאילו ערפל שרר סביב.
קולות הצעקות של “מסע” המיואש השמיעו את השכנים, שפרצו את הדלת בכפפות, שברים. הם קראו למדא”ש, והחתול נסתתר מתחת למיטה, מתבקש בכאב.
לרונית לא היו קרובי משפחה כל המשפחה נאלצה לעזוב עקב המצור. היא נותרה לבד, אך השכנים הגיעו לביקור, הביאו לה מתנות קטנות, והיא אמרה לכל אחד:
שמרו על “מסע”. האכילו אותו, החזירו לו את הבית. הוא הציל לי את החיים.
שלושה שבועות עברו, ובבוקר של מרץ, רונית חזרה הביתה. “מסע” כבר חיכה בפתח, כאילו ידע שהיום הוא יושב.
היא הושטה את ידיה:
בואי הביתה, מסע.
והם נכנסו יחד. בערב, רונית אחזה אותו במרפסת, הוא התחיל להגרגר, נודד אליה, וחיבק אותה במרופם.
אין שום בעיה, מסעי אנחנו עדיין חיים כמה רגעים יותר.
