נטע קפיאה, מריתיים דקות ונחמדות בידה, ואצבעותיה נפתחו מבפנים בתגובת הפתעה. כלי העץ, עם קליק רך, נפלה על האדמה היבשה והסדוקה. היא לא הספיקה אפילו להוציא נִשְׁמָה קול חד וקורן נשמע מאחוריה, קול שדומה לחריקת עץ מזקנה, אך בּוֹ ניכרת בטחון בלתי מעורער, שהקפיא את נרתיקיה בקור מתקרר.
לך בגינה שלך שום דבר לא יגדל, מותק, כי רוח רפאים מבקרת אותך. אינך רואה אותה? הסתכלי היטב, בניי, ואל תזניחי אמרה האישה הקשישה, מביטה בנטע בעיניים שהיו כאילו שחוקות מזמן, אך עדיין חדות וחדורניות.
נטע הסתובבה באיטיות, כמעט כמכונה, והביטה בפעם הראשונה באופן מוחלט בחלקת האדמה שלפני הבית החדש והנחשק. לבה נלחץ בתחושת עצב עמומה שלא יכלה להסביר. היא ראתה זאת כל יום, אך רק עכשיו הבינה את האימה שבמקרה. ממש לפני גדר העץ המצופה שעליו הייתה גאה, נחת קטע אדמה מת שלמה, שרופה ויבשה עד תום.
אין דשא, אין פרחים, ואין רמז לחיים. בעוד מאחורי הבית, במשתלות שבחרה בקפידה ובפרחים, פרחו וורדים, פעמוני ברקציית השמש ירקדו, ושיחי החמוציות ירקו. הניגוד היה חריף ולא טבעי. היא ניסתה להחיות את האדמה דשנה, רסה, השקה בִּדְמָעוֹת שֶׁכְּאִילוּ בִּתְשׁוּקָה, אך ללא הועיל.
באותו רגע, עמוקה במאבקיה כגנן, היא לא הכירה כי האישה הקשישה והמתכופפת, שדווקא לא הוחזקה ברוח, מתקרבת לשער הפתוח.
אם תלבשי שמלת ערב, תעשי חפירות באדמה השחורה באופן כה אלגנטי אמרה האישה בקול מרומז, מביטה בחוסר רשע בבגדי נטע: חולצה ורודה צמודה, ומכנסיים קצרים מבד טכנולוגי.
נטע הסתכלה על עצמה, גררה קו אדום שחור מציק על מצחייה, והרגישה מבוכה קלה.
זה זו תלבושת מיוחדת, סבתא, לגינון. בַּדָּק, נושמת ניסה היא להסביר בקול חלש. והשכנים כאן בפרוור החדש, כולם נעים בתלבושות יפות, מסודרים, קפדניים אף אחד לא גר כאן לפני, הכל חדש
אך האישה כבר לא שמעה. היא הסתבבה על מקל שדומה למקל קוצני, נעה באיטיות אל עבר אבק הקיץ מאחורי הפנייה של הדרך. נטע נותרה לבדה, והקול שלה הרעיד במרחק, רק פעימות הלב הפועמות הפריעו לשקט האחד.
«איך זה ייתכן? חישבה היא בקצב חום, מסירה כפפות הגינון ובודקת את הציפורן המושלמת. למה רוחה של רפאים בַּבַּיִת החדש שלי? מי הוא? מה הוא רוצה?»
בשעה שלפני המעבר, כמעט בריחה מרעש העיר הגדולה אל השקט של הפרוור, היא סיימה קורס טיפוח ציפורניים. «עכשיו הידיים תמיד בטוב, חייכה בחמלה מרושלת, אם רק גם הגינה הייתה כזאת, עם צמחים פורחים ובלי רוחות רפאים.»
בעלה, דוד, תמיד עסוק, לא סיפרה לו על האישה המוזרה. היא חיפצה לחיוכו ההגיוני. אך המחשבות חזרו על השיחה פעם אחר פעם, הפכו לרעיון חודר. אף דשן יקר, אף עצה מהרשת, אף שיחה עם שכני הגינה המנוסים לא שיפרו. החלקה שלפני הבית נשארה מדברית, יבשה ומת במראה של מצבה משולחן קבר.
נטע אהבה את הגינון בתשוקה שלמה. היא עשתה קורסים באינטרנט, קנתה אלפי מגזינים, מצאה השראה. החלקה הייתה מתחדשת, היא חשה בשורש האדמה, נושמת ריחו, מטפלת בנקודות עדינות. התקדמותה הייתה ברורה, אך הפיסת האדמה המפוחדת שלפני הכניסה לא קיבלה שינוי, כאילו קיר בלתי נראה חוסם את החיים.
כנראה שאצטרך לשכור יועץ נופי יקר, היא חקרה בחשש, מביטה בחלון על הכתם השחור של המבוכה. אם באמת יש רפאים, אפילו המומחים לא יוכלו לעזור.
מספר ימים עברו. נטע, אחרי צפייה בסרטון של גנן מוכר, השאירה את הטלפון. הלילה בחוץ היה שקט וללא כוכבים. דוד נרדם, משכיב בחלומות העסקיים שלו, והיא גם הייתה אמורה לישון, אך השינה ברחה.
חם מדי אין אוויר לנשום, לחשה, והורידה שמלת משי, פשטה אל הדלת הזכוכית שמובילה למרפסת.
היא פתחה במחשבה, יצאה אל השמיים הליליים הקררים. האוויר היה רענן ומתוק. מהקומה השנייה, החלקה המושחתת כמעט נעלמה מאחורי קורת גג וצל אלון גדול, ולכן נטע, מונעת בדחף פתאומי, נאלצה לתהות על פני השביל ולחכות לתצפית על האדמה העגומה.
היא ראתה אותו.
בזוהרו של ירח מתון ומזוין, מעל ענני לילה קרועים, דמות זרה חצאה את האדמה המוצלת. גבר. עומד גבו אליה. תנועותיו איטיות, משקולות, כאילו הוא נלחם במרחב בלתי נראה. הוא לא הלך הוא התנודד, התכופף, קם מחדש, דחף נעל ישן, נגע באדמה בקצות אצבעותיו הארוכים והחיוורים, מחפש, חופר.
לבו של נטע עצר, ואז דפק בחוזק שגרם לה לרעוד. היא הסתכלה בחושך, מנסה להבחין בפרטים. ככל שהביטה, כך הבינה שמשהו שגוי. הוא היה חצי שקוף, אור הירח חודר דרכו, הלבוש ז’קט ישן. תנועותיו לא היו אנושיות; הוא נפל למתכת, חסר גרביטציה, לא היה אדם.
הקפיצות ברגליהן של נטע נחלצו, גלגול של פאניקה שחורה, כבדת ראש, כמעט איבדה מודעות. רגע לפני נפילה מהמרפסת לשבר חדים, הוא הסתובב.
פניו חרות, ריקות מחיוך, מרוקנות כמו קמרון לבן. שפם עבה, תסרוקת מסודרת בקו ישר. עיניים חשוכות, אין בהן עומק.
פתאום, הוא ניגן ידיים אליה, משוך אותן קפדנית כאילו מנסה לתפוס אותה, לשובש את גרונו באצבעות קרח. נטע הרגישה אותו מתקרב, פניו המסתיימות מתמלאות במרחב, עד שכמעט נבלטה. היא נשתפה, נחתה בחזרה למיטה, על הרצפה הקרירה.
החיפוש אחר האישה הקשישה היה פשוט למדי. נטע ידעה שאינה שייכת לשכונה היפה והחדשה, ולכן הכיפה בירתה במורד הגשר לכפר ישן, ישן וישן. לשאול את סבתות בקורת המים היה מספיקהן ידעו היכן האישה שמקבלת רוחות.
היא עצרה את רכב המיני המודרני על שער משושג של בית עץ עם קירות מבתים ישנים וכתר חרס. השער היה מתוח על בריח מתוק ולחזק, ולכן לא פעלה לשאול.
סבתא! קראה בעסקים לתוך הפתח שבין הלוחות. סבתא שרה? שמי נטע! את דיברת אלי בשבוע שעבר על האדמה שלי על האורח
הדלת נפתחה בחלקות, והאישה הקשישה יצאה. היא קרצה, בוחנת את האורחת.
אלוהים, שוב מתלבשת כבלבול, לחשה, מביטה בבגד החולצה ורגליים על עקב. אחרי שהזיזה ידה, היא קראה: תבואי פנימה, רק תזכי לא לפגוע ברצפות שלי. מה הרצון שלך?
נטע, עוברת מהדלת, הרגישה קיבולת שחלפה בגרונה.
הוא הוא באמת בא. משוטט שם, כמו שציינת. ראיתי אותו אתמול בלילה קולו רעד. חשבתי שאם את רואה כאלה ולא מפחדת, אולי הכרת אותו לפני כן. אולי תדעי איך לגרש אותו? היא חיבלה, הציפורן המושלמת בוהקת בחושך.
חשבת כך נכון, ילדה, הנהנתה האישה, ועיניה נראו מלאות משקלים שאין לנטע להבין. רוצה שאגרש אותו?
נטע הנהנה במבוכה, פקחה תיק עור אלגנטי והוציאה כמה שקלים גדולים.
אינני יודעת כמה זה עולה. אני לא חמדנית, באמת! אם צריך יותר אחזור לבנק, אביא! כמה תרצו?
שרה, שנקראה סבתא שרה, קראה לבטחתה, ואז הביטה בעיניה של נטע בעדינות.
מספיק, היא לחשה ברוך. אסע לעזור. שבי, שבו, אל תדאגי. אין לי תה להגיש, נגמר היום, ולחנות של שלושה קילומטרים מהקפיטריה, הכף שלי כבר לא שורפת.
נטע ישבה על כיסא קטן מצופה צבע, והביטה במבנה. וילון תחרה ישן על החלון, ללא שמיכות, שולחן ללא מפה, מדף עם דלת שבורה, קופסת סוכר ריקה, סל לחם ריק. הכל היה קמצן, ריק, בודד.
תביאי לי בקבוק שקוף מהמקרר, קראה שרה מחדר סמוך. יש לי מרק צמחים משלי. טעים, מרפא, קצת מר. תנסי ותיהני.
נטע פקדה למקרר מפורק, נפתחה במבט של לבה. חצי ליטר של נוזל עמום, שלושה ביצים, צנצנת קלה של כרוב כבוש, וכף ריקה שבורה.
«אלוהים… חשבה, כאב חד בלבה. היא גרה בעוני כזה, ואני באה ברכב יקר ובשמלה משי.»
מצאת? קראה שרה.
כן, סבתא שרה, מיד!
שרה הציגה לנטע חבילה מצומצמת של עיתון קשור בחוט.
זה. קברי את זה בחלקת האדמה שלך, לא עמוק, על מצפה המגרפה. שלושה ימים והאורח יעזוב. אל תפחדי. זה רק עשבים, גבעולים יבשים, פירות יער מקוללים ברוח טובה. איך הטעם?
נטע שתתה את המשקה המר, הרגישה טעם מר וארומה.
טעים מאוד, חייכה בכנות, קיבלה את החבילה. תודה ענקית. אפשר להביא לך משהו בתמורה? היא חיפצה, עיניה קורצות. לפני שהגעתי לקנות, ראיתי מבצע, קניתי שניים, לא יודע מה לעשות איתם. אולי משהו תצטרכי?
בלי לחכות לתשובה, נטע רצה החוצה, חזרה אחרי דקה עם שקית נייר גדולה, ופרקה את תוכנה על השולחן, מדברת ללא הפסקה:
שמן זית למה קניתי שניים? תמיד מבשלים באותו זמן, לדוד, לבעל, בעיות קיבה תה אוי, שחור, אבל אנחנו שותים ירוק ממתקים אני אוהבת, אבל צריך לרדת במשקל, ויש כבר שוקולדים בבית קוראת לכם עוגיות? עם תה מושלם! פסטיל לא ממש בשר וואו, כמה קניתי? המקרר מלא! לא תתאמנה אם אשאיר לך? אפשר? קמח אורז חום, קוסקוס ירוק. אחרי שהבעל חלה, הלכתי לקורס תזונה, רק קניות בריאות
היא סידרה את המוצרים, מונחת על השולחן, ולא יכלה לראות את שרה. חשה מבוכה נוראה, פחדה שהאישה תראה במעשה זה כמנת חסד, תתאכזב, תזעיף.
אך כאשר לבסה לבסת, שרה חייכה בדמעות לבנות, נשטפה בעדינות במגבת קטנה.
תודה לך, יקירה, לחשה בקול רך כמו רשרוש עלים בחוץ.
תודה לך, נטע נשמה הקלה, וכתנה כתפיה, מנסה להתעלם מהדמעות. אלך להציל את האדמה! אבל אם זה נוח לך, אבוא לבקר שוב? אני מתעניינת בך.
היא קברה את החבילה במיקום ששרה ציינה. לא ראתה עוד את הגבר עם השפם. שבוע אחרי, כפי ששרה קבעה, נבראו נבטים ראשונים על האדמה המוכתמת עשב בר, נפיצת בר, כמה עלים. נטע בכתה משמחה, כי האדמה חזרה לחיים.
באותו היום, שרה, תומכת במקל, הלכה באיטיות אל קבר ישן ביער. היא הלכה בשביל צר, מנענעת לראשים בלתי נראים, מברכת על הכירותן הישנות. היא נעצעה לפני קבר חסר שם, אך על אבנים שחורות ניתן היה לראות תמונה ישנה. על האבן היה גבר עם שפם רחב.
תודה, פטריוס, לחשה היא, מתכופפת, קוצפת דשא יבש סביבו. עזרת לי, ואני מחזירה לך. קח מנוחה, תשתקם. תודה.
חודשיים אחרי, נטע נגעה בדלת המוכרת, קראה בקול חנוני: סבתא שרה, זאת נטע! שלום! באתי לבקר, כמו שהבטחתי.
שלום, שלום, קמה האישה, נראתה מעט רעננה יותר. איך האורח הלילה, הלך?
כן, תודה! הכל פורח! מאז, נטע חוותה שלוה בכל בוקר כששמש עולה על הגינה המשגשגת, והזיכרון של פניו של פטריוס נמסר לרוח בלבד.
