ציפורה קפאה, מחזיקה במרקר קטן ואלגנטי, והאצבעות שלה נפתחות באופן אוטומטי מהפתעה. הכלי העץ, עם חיכוך עדין, פלט על האדמה היבשה והסדוקה. לפני שהייתה לה אפשרות לשאול, קול חד וחרישי נשמע מאחורי גבה קול שצפצף כמו קרקוע של עץ ישן, אך נושא בו בטחון בלתי מתפשר, והקפיא קצה של צמרור על עורפה.
בגינתך אין שום צמיחה, יקירתי, כי רוח רפואה מבקרת אותך. אינך רואה אותה? הסתכלי, בתי, בקפידה אמרה האישה הזקנה, בעיניים משוגרות, משחלות מזמן אך חדות כזיקיות של חוכמה.
ציפורה סובבה, כמעט כמפשע, והביטה בפעם הראשונה באמת על המגרש שלפני ביתה החדש, שבו היא חיה בחלום בית עם חזית לבנה, גג אדום, גדר מגולפת בגימור מרשים. הלב שלה יבש מנוכחות של תסכול בלתי מוסבר. היא ראתה זאת בכל יום, אך רק כעת תפוסה במלואו מהפחד המחריד. ממש לפני הגדר הקטנה והמקוששת, שהייתה לה כגאווה, שכב קטע אדמה צח וכאוב, שרוף בחום, ריק מהצמחייה וכשום ריח של חיים.
מאחורי הבית, בגינות שהקדישה להן ימים ולילות, פרחו ורדים אדומים, חבצילים בחום של שמש, ושיחי חבצלת ירוקים. הניגוד היה קודר ובלתי טבעי. היא ניסתה להחיות את האדמה דשנה, ערבה, השקה בדמעות של ייאוש, אך ללא הועיל.
באותו רגע, כשהיא שקועה במאמצי הגינון, לא שמעה את הצעד של האשה הקטנה, מגולמת, כפופה לשנים אך לא לרוח.
היה עלייך ללבוש שמלת ערב, כדי לחפור באדמה השחורה, לחשה האישה, מלאת הרמאה רכה, ושקעה במבט על קמיסו הורוד של ציפורה והמכנסיים הספורטיביים מבד טכנולוגי.
ציפורה ברחם קרקתה את שערה הכתום, חייכה מבוישת.
זה זה תלבושת מקצועית, סבתא. לגינון. נושמת, מתאימה ניסתה היא להסביר, אך קולה נשמע חלש. ושכן יש לנו שכונה חדשה, נקייה, כולם עוברים כאן בחליפות מרוהטות כולם מסודרים אף אחד לא חי כאן לפני שהכנסנו אותו מאפס
הזקנה כבר לא הקשיבה. היא הסתובבה, נענעה במקלון עץ שהכין בעצמה, והתרחקה בתנועה מתערפלת, נמסה בתריסת הקיץ שבפינת הדרך. ציפורה נותרה לבד, וקול הלב שלה רעם בתור דממה חזקה שכמעט לוקחת נשימה.
איך זה? הרגישה היא, מסירה כפפות גן ובודקת את המניקור המושלם שלה. למה רוח רפואה מגיעה אלי, אל ביתי החדש? מה הוא רוצה?
קודם העבר, היא סיימה קורסי מניקור, לפני המעבר מהשגרה הסואנת של תל אביב אל השקט של שכונת ראש פינה. עכשיו הידיים תמיד יפופות, חשבה במרירות, איך שהגן הזה יהיה כך שצומח, פורח, בלי רוחות רפואה.
בעלה, דוד, עסוק תמיד בעסקיו, לא סיפרה לו על האורחת המסתורית. פחדה מצחוקו הפרגמטי. אך המחשבות חזרו לשיחה בלי הפסקה, רעיון מתעתע. אף דשן יקר, אף ייעוץ ברשת, אף חוות דעת של שכנים וותיקים לא שינו דבר. המגרש נשאר מדבר, ריק, כמו מצבת קבר.
ציפורה אהבה את הגן. לקחה קורסים מקוונים, קנתה כתבי גידול, נחמה בחוש האדמה, בריחותיה, בתקוותה שכל נבט יגדל. היא הצליחה, כבר היו פירות קטנים וירוקים. רק הפיסת האדמה שבקירות כניסה נותרה כקפאון של זמן, כקיר בלתי נזיר מכולם.
אולי אצטרך מומחה נוף, לחשבה, מביטה בחלון על הפגם השחור. אם יש לנו אורח רפואה, אולי גם הוא יפול על כך.
מאחורי המסך, היא השהתה סרט וידאו של גנן מוביל, והציגה את הטלפון. הלילה היה חשוך ועקב, דוד ישן כבר, נאנח בקצב של מחשבות עסקיות, והיא לא יכלה להירדם.
מה חם לא נישמת, לחשה, הורידה שמיכת משי, ופתחה את הדלת הזכוכית שמובילה למרפסת.
בצד השני, מן הקומה השנייה, המגרש המפוחת היה מסתתר מאחורי גג הקלף וצל אלון גדול. היא התעקשה, חצתה המעקה הקפדני, והביטה אל האפלה.
בשביל הכוכב המואר, לבן ומקולקל, ראתה צללית של דמות זרה בחוץ. גבר, פונה אליה מאחור. תנועותיו איטיות, כאילו הוא משקיע מאמץ חזק לעבור דרך נוזל בלתי נראה. הוא הלך, נחת על ברכיו, קפץ, עקב בעקב של נעל ישנה, נגע באדמה באצבעותיו הרזות והבהירות, מחפש משהו שלא נצפה.
הלב של ציפורה עצר, ואז קפץ בעוצמה עד שהקפיצה הרגישה ברקוד. היא הביטה בחושך, ובכל שנייה יותר ברורה הוא היה חצי שקוף, אור ירח מציף דרך גופו הדק, חצובה של חליפה ישנה, תנועותיו לא אנושיות, כאילו אין לו משקל. זה היה רוח, לא אדם.
רגליה רטטו, גל של פאניקה שחור נשטף במוח, והיא הרגישה שזה יפול ממנה. היא כבר הייתה עומדת להישבר במרפסת, עד שהאדם הסתובב לפתע.
הוא הביט בה ישירות. פניה היו חסרות הבעה, חצובות מרצף לבן, שפם מרהיב וקו משולב של תספורת מדויקת. עיניו תהומות, שחורות ולא רגילות.
ואז, הוא שלף יד, ולא קיבל רק ידיים אלא זרועות נרחבות, כאילו מנסה לתפוס אותה מרחוק, להרים אותה לחזה קרח. פניו הקרות התקרבו, ממלאים את החלל סביב. ציפורה, משחררת קול מצורצף, דחפה חזק מהמעקה ונפלה חזרה לחדר, על רצפת חדר השינה הקפואה.
החיפוש אחרי האישה הזקנה היה פשוט. היא הייתה בטוחה שמישה לא תתאים לשכונה החדשה שלה, קיבוץ קונקרטי עם בתים בלבנים לבנות. היא חיפשה את הבית במרחק של גשר, בכפר ישן, ישן וישן יותר. לשאול את הזקנות על הדרך למקום של האורח הרפואה היה קלה קיבלו תשובה מדוייקת מידן, יושבות על ספסל ליד באר.
היא עצרה את הרכב הקטן שלה, “טויוטה קארו”, מול בית משומש, עם קיטור של חלונות מרופדים ופסקת דלת מתכתית שנראתה כמעט פתוחה. הדלת נפתחה בחומרה, והאישה הזקנה, שזוהה כ”רבקה”, נעמדה ברגיעה.
סבתא! קראה ציפורה, מציצה דרך חריץ הגדר. שמי ציפורה! את מדברת אלי על האורח על המקום?
הדלת נפתחה במרק, והזקנה הופיעה, מביטה בה במבט של עיניים קודמות.
יי קודש שוב מתהפפת כמו בפאר, לחשה, מציינת בגבורה על שמלת שיפון ועל נעלי עקב גבוהות. תיכנסי, רק תזהרי שלא תורידי את העקבים על הריצפה שלי! מה את מחפשת?
ציפורה נכנסה, והקול שלה הרגיש כאילו הוא נמשך משאיבה של פחם.
הוא באמת בא, הוא שם, על האדמה שם, ראיתי אותו אתמול בלילה קולה רעד. חשבתי שאם את רואה כאלה, אולי תדעי איך להרחיף אותו? ידיה רטובות במניקור המבריק בחצי אור.
נכון חשבת, ילדה, חייכה רבקה, ועיניה נצנצו במשהו עמוק שלא הצליחה לפענח ציפורה. רוצה שאוציא אותו?
ציפורה הרימה את ראשה, פקחה תיק עור קטן, ושלפה כמה שקלים () גדולים.
כמה זה עולה? ביקשה. אם צריך, ארד למכונה, אביא יותר!
רבקה הציצה בכסף, ואז חייכה בחמלה.
די, אמרה ברוך. אני אסייע. שבי, שבו, ובואי נשתה תה, לא נשאר לי עוד.
היא ישבה על כסא רך, והסתכלה על הבית הפשוט: וילון ישן על החלון, שולחן ללא מפה, מדף שבור, כוס סוכר ריקה, שאריות של מרק חם. האוורור היה קר, והכל היה ריק, כמעט נושם עצבות.
תביאי לי בקבוק מים שקוף מהמקפיא, צעקה רבקה מקול חדר אחר. יש לי תה צמחי מרפא, מריר וקצת מתוק.
ציפורה פקחה את המקפיא הישן, מצאה בקבוק חצי ליטר של נוזל עמום, שלוש ביצים, פחית של כרוב כבוש, וכוס ריקה.
אלוהי, לחשבה, כאילו היא נחתה באבן חורשת. היא גרה בעוני, ואני כאן ברכב יקר ושמלה משי.
מצאת? קראה רבקה.
כן, סבתא, כאן!
רבקה נגשה אליה והגישה חבילה קטנה מכוסמת נייר חוברת.
קברי כאן, קחי אותה, תחפרי במגרש על קו האש של המגרפה. שלוש ימים והאורח ירד ולא יחזור יותר. זה רק עשבים, ענפים יבשים ופירות יער, כולם ברי ברכה.
ציפורה שתתה את התה המריר, חייכה והודתה.
תודה ענקית, אפשר גם אני אותך לפנק במשהו? התלהבה, מביטה סביב. קניתי במבצע שניים וקונים שלושה, לא מצליחה להפסיק. אולי תצטרכי משהו?
היא רצפה את החבילה על השולחן, מדברת בקצב מהיר: שמן קנולה, תה ירוק, קפאין, פירות יבשים, קמח מלא, קוואקר, בשר, קפואים, קופסאות של אורז חום, קמח שיבולת שועל. היא עמדה לבכות, מכיוון שהיא חששה שנראה שזו ניחום.
רבקה חייכה בעדינות, דמעות לבנות נופלות על לחייה.
תודה לך, ילדה, לחשה כמעט כמו רשרוש עלים.
ציפורה נענה, נשפה אוויר, ובקשה לשוב לבנות את המגרש. היא קיבלה את החבילה, חפרה במיקום שרבקה הראתה, והשיחה עם הגבר הפלאי נעלמה. בדיוק שבוע לאחר מכן, נבטעו נבטים קטנים, עשב חורש, חרציות. ציפורה בכתה משמחה, כי האדמה קמה לחיים.
באותו היום, רבקה הלכה בעדינות עד קבר ישן ביער, קיבלה יד לתוך גרגרי דשא יבש, ובקשה לשקוע על האדמה. היא לחנה את פנסיה, קראה פטריק סטפנוביץ’, גבר עם שפם מרהיב, על מצבת אבן מתפוררת, והחזירה לו את השקט במרומו.
ציפורה חזרה לביקור שני שבועות אחר כך, הושיטה את תיק הנפח שלה מלא במוצרים, ואמרה:
הגעתי, יש לי מצעים, וילונות, מצעים עם חבצים כחולים, סכו”ם, שמיכות, שטיחים, הכל.
רבקה הביטה בו בעיניים עמוקות, והתכסה בגדר של עצב.
תניחי, ילדה. היא לחשה. את טובה, ציפורה.
פתאום, רבקה פתעה והכריזה:
שקרתי לך. אני אני קראתי לאותו רוח רפואה, הגעתי למקום שלך בכוונה.
היא הסתכלה על ציפורה, נראתה מודאגת, והרגישה אשמה כבדת לב.
סליחה, אני חכו, חזרה, וקולה רועד. אני טיפלתי במצבה של פטריק, הוא קבר של שכונה, ואני רק ניסיתי להחזיר אותו לחיים.
ציפורה הרגישה את זעקת הלב שלה מתפוגגת, ועיניים מלאות רחמים נצפו על האישה הזקנה שחפצה רק ברשום של קיום.
היא התקרבה, נשקה ידיה הקמריות של רבקה, והציעה:
אולי נצטרף, נתקן את הווילונות, נשתמש במפיות, נשמח יחד.
רבקה חייכה, דמעות רכות נופלות, והחדר התמלא בריח של תה ותקווה.
