אלונה לוי עמדה בחצר עם כמה מרפסות קטנות בידיה, והקצף שבקצות האצבעות נפתח באדממה. המחרשת העץ הקטנה נפלה ברעש קל על אדמת החול היבשה, השברה שכבות של קרקע פגומה. היא לא הספיקה אפילו להתפלא קול חד וצלול נשמע מאחורי גביה. צלילים כמו שריקה של דלת ישנה, אך מלאים בביטחון בלתי מתפשר, שלחו בריקוד קרח על עורה.
באדמתך שום פרח לא מתפתח, יקירה, כי רוח רפאים מסתובבת כאן. אינך רואה אותה? תביטי היטב, בתי, קחי לך זמן מלוה את האישה המבוגרת, קולה חמור אך מלא ברוך, מביטה באלונה בעיניים פקוחות, כאילו נשארו שם שנים של אבק וזיכרונות.
אלונה הסתובבה לאט, כמעט כמו מכונה, ונשקפה לראשונה על החלק שבו נבנה ביתה החדש, שחלמה עליו כל חייה. לבה נצמד לשתיקה של געגוע בלתי מוסבר. היא ראתה זאת כל יום, אבל רק עכשיו חשה את האימה המוחלטת של מה שקרה. מול גדר העץ המחוספסת, שהייתה לה גאווה, שכבה פיסת אדמה מתה, שרופה, ללא כל סימן לחיים.
אין שם עשב, אין שום נצנוץ של ירק. מאחורי הבית, בגינות שהיא טיפלה בהם במרץ, פרחו ורדים, פקעות הקסמים נמתחו לשמש ושיחי תות שחורים ירוקו. הניגוד היה מזעזע, לא טבעי. היא ניסתה להחיות את האדמה דשנה, ערמה, השקה בּבכי כמעט ייאוש, אך ללא הועיל.
באותו רגע, כאשר היא הייתה שקועה במאבקה בגינון, לא שמעה איך אל פתח שערי הגן פתחה אישה זקנה, כרועה של זמן, גמישה רק בגוף, אך חזקה ברוח.
אם רק תלבשי שמלה של ערב, כדי לחפור באדמה השחורה באלגנטיות, חייכה האישה בקול רך, מביטה בבגד של אלונה: חצאית ורודה יוקרתית וחולצת טקסטיל מודרני.
אלונה נגעה בראשונה בשיער הכתום שהחליק משלה, והרגישה מבוכה קלה.
זו זו בגדי עבודה, סבתא. הואוודא נשימה, ניסתה היא להסביר בקול חלש. וגם השכנים השכונה החדשה שלנו כאן, כולם נראים מוסריים ויפים אין כאן עוד דיירים, הכל התחיל מאפס
אך האישה כבר לא הקשיבה. היא הסתובבה, תומכת במקל ארוך בעץ, ונסעה לאבדה באבק הקיץ הרך מעבר לפינה של הדרך. אלונה נשארה לבד, והקול השקט של הלב שלה התנגש עם הרעש של הדממה, נשבר רק על ידי דפיקות הלב הפועמות.
איך זה קרה? חשבה היא בחום, מסירה את כפפות הגינה, בודקת את הציפורון המושלם של המניקюр. למה מגיע אלי רפא? מי הוא? מה הוא רוצה?
לפני המעבר, לפני שהבריחה משדה הקול של תל אביב אל השקט של השפלה, היא השלימה קורס מניקור. עכשיו הידיים תמיד יהיו מסודרות, חשבה ברישוק מריר, אולי גם הגינה תתפקד באותה נוחות, בלי רוחות רפאים.
בעלה, דניאל כהן, תיאבון לעבודה ולא קשור לעולם הזה, היא לא סיפרה לו על האורחת המסתורית. פחדה מצחוקו הרציונלי. המחשבה חזרה שוב ושוב לשיחה, והפכה למחשבה חודרנית. גם השקלים היקרים ביותר של דשן, גם עצות האינטרנט, גם חוכמת השכנים הוותיקים לא השפיעו. החלק המושחת של האדמה נותר קהה, כמו מצבה מעל קבר.
אלונה חזרה לשגרה: קורסי גינון באינטרנט, אלפי מגזינים יפים, השראה ללא גבול. היא אהבה את הפעולה להרגיש את האדמה, לשאוף את ניחוחה, לדאוג לנקודות הפוטרות. היא הצליחה! הצמחים הראשונים פרחו, אך הפינה המושחתת לפני הכניסה לבית נותרה כצורת קבר.
אולי אצטרך לשכור מומחה יקר לעיצוב נוף, לחשבה עצובה בהסתכלות על הפס שחור של חוסר ההצלחה. אם באמת מגיע אלינו אורח אפור, אולי אפילו המומחים לא יוכלו לעזור.
ימים עברו. אלונה צפתה בסרטון של גנן מקצועי, הציגה את הטלפון, ולילה בחוץ היה אפל וללא כוכבים. דניאל נרדם, חולם על עסקיו, והיא נותרה ערה, אך השינה ברחה ממנה.
החום נורא, לחשה, הורידה שמיכה משי, והלכה לדלת הזכוכית המובילה למרפסת. היא פקחה את הדלת באיטיות, יצאה אל תחת שמי הלילה הקריר. האוויר היה רענן ומתוק. מהקומה השנייה, ההצלה הקטנה של האדמה היתה כמעט בלתי נראית, מוסתרת על ידי קורת גג וצל אלון גבוה. היא התכופפה על המעקה הקפואה כדי להביט בחושך, שם נמתחה הקרקע העזובה.
היא ראתה.
בזוהר ירח מעוקל, דמות בלתי מוכרת חצתה את האדמה המתה. הוא עמד עם גבו אליה, צעדיו איטיים, כאילו נע במים כבדים. הוא נגע באדמה בנעל ישנה, קידם אצבעות חיוורות, חיפש במחשבה. לבה של אלונה קפץ, קפיצה של צליל, וחרדה כיסתה אותה.
הדמות הייתה חבויה, חצי שקופה, כקירור של אור ירח שמחולש דרך גוף חלש, חליפה ישנה משנות השבעים. תנועותיו לא היו של אדם חי חסרות משקל, כאילו אין כוח משיכה.
אלונה חשה רגליה מתמוטטות, גל של פאניקה שחור חרסן תפס אותה. היא כמעט נפלה מהמרפסת אל האבנים החדות של השביל, אך ברגע ההוא הוא הסתובב.
עיניו נגעו ישירות אליה. פניו חסרות הבעה, כקבר מרצף, שפציפיים, זקן ומבוסס על שפם רחב, שיער מסודר בקו ישר. העיניים תהומות חשוכות.
ואז הוא שלף ידו, משיך אותה כלפי מעלה, כאילו רצה לתפוס אותה, להקפיד על קרירות אצבעותיו על גרונה. הפנים ההשחורות של הרפא התקרבו, התקרבו, עד שהפכו לכל החלל סביב.
אלונה נשפה קול חטוף, דחופה, והזיזה את עצמה מהמעקה, נופלת חזרה לחדר, לקרקע הקרירה של חדר השינה.
מציאת האישה הזקנה הייתה פשוטה למדי. אלונה חשבה: זו לא יכולה להיות כאן, במושב החדש שלנו. היא חיפשה בחלק של הכפר הקטן שליד הגשר, בעיירה ישנה, והשאילה מהזקנות השוכבות על הספסל ליד הבור.
היא חנתה את המכונית הישנה לפני בית מתפורר עם חלונות חצויים ופסי צבע מתקלפים. שערון קטן מתוח על ברגים חלודים, היא חישבה אם תדפוק.
סבתא! קראה בקול רועד, מביטה דרך הפתחים של הלוח. סבתא שרה? שמי אלונה! את אמרת לי לפני שבוע על האדמה על האורח
הדלת נפתחה בחורשה, ומבחינת הסף יצאה האישה הזקנה. היא קרצה, הסתכלת על אלונה.
יה אלוהים שוב מתלבשת כאילו בחתונה, לחשבה, מביטה בבגד השיפון ובנעלי העקב של אלונה. ואז חייכה: בואי פנימה. רק תזכרי לא לשבור את העקב על רצפיי! מה רצית לשאול?
אלונה חצתה במעגל, מרגישה גזע על גרונה.
הוא הוא באמת בא. הלך שם, בדיוק במקום שציינת. ראיתי אותו בלילה… קולה רעד. חשבתי שאם את רואה כאלה ואינך מפחדת אולי יש לך דרך לשגר אותו? היא חיברה ידיה, המניקור נוצץ בחושך.
חשבת נכון, יקירה, הנהן האישה, בעיניה התגלו מחשבות לא נראות. רוצה שאשגר אותו?
אלונה הנהנה בחוסר כוח, ופתחה את תיק העור שלה, שלפה כמה שטרות גדולים ב.
אין לי מושג כמה זה עולה. לא חפצתי להיות צרכנית, באמת! אם צריך עוד, ארד לבנק, אביא! כמה תגיד?!
שרה רוזן הביטה בכסף, ואז בעיניה של אלונה. מבטה הרך היה כמשזז.
די, לחשה ברוך, כמעט בקלילות. אסע לעזור. שבי, שבתי… היא נקטעה, מביטה בטוב לב. מצטערת, אין לי קפה להציע, הכל נגמר אתמול. החנות של שלושה קילומטרים רחוקה, והעצמות הישנות כבר אינן נושמות.
אלונה ישבה על כיסא קטן צבעוני, ובחנה את הבית. וילון רך, אך ישן, תלוי בחלון יחיד. על השולחן אין מפה, והאדמה מזדקרת בשבירות. המגירות פתוחות, קופסה ריקה, סוכרייה שקופה ריקה כמו הלב שלה.
תביאי לי בקבוק שמיר, שקוף, קראה שרה מרחוק. יש לי תמצית צמחים, מרפא טעים. תנסי אותו, תתן לי גם, הוא מריר מעט, אבל מחזק.
אלונה נפתחה את המקרר הישן והקולף בקבוק של חצי ליטר עם נוזל מודגש, שלוש ביצים, צנצנת של כרוב כבוש וכפית ריקה.
אלוהים שלי, לחשבה, כאב חודר אל הלב. היא חיה בעוני, ואני כאן במכונית יקרה ובשמלה משי.
מצאת? נשמעה קולה של האישה.
כן, סבתא שרה, מיד!
שרה רוזן חיברה חבילה קטנה של נייר, קשורה בחוט.
קבורי כאן בפרק של השדה, לא עמוק, על קצה המגרפה. אחרי שלושה ימים הרפא יעזוב. זו רק עשב, ענפים יבשים, פירות יער כישוף לטובתך. איך הטעם?
אלונה השתתה את הנוזל המריר, אך ריחו היה מתוק.
טעים מאוד, חייכה בכנות, קיבלה את החבילה. תודה ענקית. אפשר גם אתכם להציע משהו? אני קניתי במכולת לפני שנסעתי, מבצע, קניתי שניים. אולי תצטרך משהו? אני חוזרת!
היא רצה החוצה, חזרה אחרי כמה דקות עם שקית נייר כבדה, פרשה על השולחן והחלה לספר:
שמן קנולה למה קניתי שניים? תמיד מבשלים לשניים, לדניאל, לבטן שלו תה שחור אה, קפה? ממתקים אני רוצה לרזות, אבל יש הרבה שוקולד בבית קופסאות ביסקוטים, חטיפים בשר כמה קונים? המקפיא כבר מתפוצץ! אפשר להשאיר לכם? קמח אורז חום, קמח כחול אחרי שפתי של דניאל, קניתי מזון בריא
היא סידרה את המוצרים בפינה, ולא האמירה בעיניה של שרה. היא חשה מבוכה עמוקה, פחדה שהזדקנות תראה זאת כנתינה של עוני לבניין עשיר. אך אז היא ראתה את דמעותיה של האישה הזקנה, טיפות לבנות, מתגלגלות על הלחייה. שרה ניגעה במגבת.
תודה לך, ילדה, לחשה בשקט כמו רשרוש עלים בחלון.
תודה גם לך, נשפה אלונה, פיתתה את כתפיה, מביטה באור המרחיב. אשוב לטפל בגינה! אם אפשר, אבקר אותך שוב. אני רוצה להכיר אותך.
היא קיבלה את החבילה במיקום שמורה, ואין עוד ראה את האדון עם השפם. בדיוק שבוע לאחר שהייתה בקשה של שרה, פרחו נבטים ראשונים על האדמה המיתתית עשב שוטה, חיטה רחלונית. אלונה בכתה משמחה, כי המשמעות הייתה שהאדמה חזרה לחיים.
באותו היום, שרה הלכה לאתר קבר ישן, מתכופפת עם מקל, נזרה אל עץ קודש, קיבלה ברכתו של פטרו סטפאנוויץ, אדם עם שפם מרוחב, שלפניו היה קבר ריק. היא קיבלה את תבונתו באדמה, קיבלה את העזרה, והכירה במוות של עברה.
אלונה חזרה לשבת במרפסת של שרה אחרי שבועיים. היא נלחמה על הדלת המוכרת, שמעת קריאת בואי פנימה!, הכניסה את תכולת השקית הכבדה.
סבתא שרה, זה אלונה! שלום! באתי לבקר, כמו שהבטחתי.
שלום, שלום, קיבלה באור מחודש. איך האורח הלילה? נעלם?
תודה רבה! הכל פורח! התחילה אלונה בהתלהבות, ולאחר מכן הציגה את השקית: וילונות, מגבות, מצעים, כלי אוכל, קערות וכד. רציתה להציע את כל הדברים למען הבית הכפרי.
היא פתחה את השקית, הציגה כל פרט, והסבירה איך כל דבר יתאים לקירות המרוהטים. אך שרה הסתכלה עליה בעיניים שליויות, הולכת והפכה להיות יותר רצינית, עד שכיסתה את ידיה הקשוחות, המלאות באורתיטיס, על המושב.
תניחי, ילדה, זה די, לחשה ברגישות. את ילדה טובה, לב חם, פתוחה. אבל אני טעיתי איתך.
אלונה נחרדה, החזיקה שמיכה צבעונית, קיבלה מבט מבולבל.
מה? היום בבריכה שחיתי אולי זה רק האזנה רעועה, היא לחשה, משיכה בעורף.
אמרתי, טעיתי עםך, חיזקה שרה, קולה רועד. הבאת את הרפא אל החלק שלך בכוונה. ביקשתי מאחד, פטרו סטפאנוויץ, לבקר אותו, לשבת על קעם לב פתוח ושלווה חדשים, אלונה חיבקה את שרה בפידוש עמוק, והרגישה שהרפא נעלם לנצח, משאיר רק ריח של אדמה מתחדשת ותקווה של שלום נצחי.
