הייתי מקשיב לבקעת הקפה של אֲבִישׁג כששמת לב שהיא לבשה את החולצה הטובה ביותר שלה החולצה הקרמית שהקנו יחד לפני שנה, ליום הולדתו, וגם נעליים חדשות. אפילו חגורה עם פסים לבןשחור עלה על גופו, למרות שלרוב בימי ראשון הוא היה לבוש בבגדים ביתיים.
אֲבִישׁג, צריך שתדעי, אמרתי, עומד ליד החלון ופונה אליה בגב.
היא שמעה את הקול שלי, הניחה לאט את הספל על השולחן. הלב דפיק במקצת, אבל לא מרגיש פחד סקרנות בלבד.
הייתי מתכנן את השיחה הזאת כמו אירוע חשוב. פתאום הבנתי שהוא מצפה לבכי, תחנונים, אפילו תקריות קיצוניות, והיא פתאום חשה שלווה מוזרה.
אני חושב שהכי נכון שנפרד, המשכתי, מבלי להסתובב. נקרבתי, מבטא את המילים בקול רדוד. שנינו מבינים זאת.
מבינים? היא חזרה בקול שקט, כמעט סקרני.
הסתובבתי אליה, על פניי נרשמה הפתעה היא הגיבה אחרת ממה שהכנתי במוחי.
טוב, אנחנו כבר מבוגרים. הרגשות עברו, למה להעמיד פנים?
אֲבִישׁג נחתה על גב הכיסא. עשרים ושתיים שנים של נישואין, ילד אחד נוֹר, שעבר את תקופת ההתבגרות, והזדקנותה של אֲבִישׁג לפני ארבעים. עכשיו, כנראה, התחילה חמשים האמיתיות.
ולָאֵן אלך? שאלה בפשטות.
אפשר לשכון אצל תִזְפִּי, האחות שלי, או לחפש דירה אחרת. אני אתן לך כסף בְּהַתחָלָה.
תִזְפִּי, האחות שהייתה בטוחה שאֲבִישׁג בָּזָב את חייה למען המשפחה, תמיד חשבה שהיא שותפה בטעות.
אתן לך כסף. כמה נדיב.
ומה אתה מתכנן?
אין לי תוכניות מיוחדות. אולי אבכור את הדירה, אחפש משהו קטן יותר.
דירה? היא הטתה את ראשה, מביטה בי. איזו?
זֹאת, כמובן.
היא קמה, הלכה לחלון. ברגע שהסתכלתי למטה, ראיתי תלמידים עם תיקים, תחילת שנת הלימודים. החיים ממשיכים.
היי, אתה זוכר למי הרשמת את הדירה?
לעצמי, כמובן. מה?
לעצמך? הקול שלה הראה הפתעה אמיתית. בטוח?
בפעם הראשונה בשיחה נראיתי מבולבל.
בוודאות. קנינו אותה לפני שנים, בכסף שאמא שלי נתנה לי לפני החתונה. זוכר?
היא מכרה חדר במגרש הקומונלי וקיבלה זה לך לעתיד. ובעצם, לעתיד שלנו.
התבוננתי בשקט.
הרשמת על שמי, מאחר שהייתי חסר עבודה אז, חיפשתי ייעוד. והבנק דרש תלושי שכר כדי לאשר משכנתא.
האם אתה נזכר?
אבל היינו…
סיכמנו שהדירה תהיה שלנו במשותף, וזה היה ככה. עד שהחלטת לחלק הכל.
אֲבִישׁג חזרה לכיסא, שתתה קפה שכבר קר.
אתה צודק, חשבתי שאנחנו צריכים להיפרד.
באמת? קפצתי בחיוך, אך הלב רעד.
כן. אם אתה רוצה חיים חדשים, נעשה זאת ביושר.
אני אשאר בדירה היא שלי. אתה תחפש מקום חדש על חשבונך.
אֲבִישׁג, אפשר להגיע להסדר ידידותי?
האם זה לא ידידותי? חייכתי. אתה רוצה חופש קבל אותו במלואו.
הוא ישב מולי. החולצה הטובה פתאום נראתה מיותרת.
אין לי כסף לדירה
ואין לי רצון לתמוך בך. אמרת שאנחנו מבוגרים.
חשבתי שהדברים ייפתרו בשלום
שלום וכך ייפתרו. בלי קריאות, בלי תביעות. כל אחד מקבל מה שרצה. אתה רצית שאני אפרד, ובסוף אתה זה שצריך לעזוב. האם זה לא צודק?
אֲבִישׁג קמה, לקחה את הספל והלכה לכיור.
הטלפון הציג הודעה על משלוח קניות הזמנתי אתמול למחר.
אני צריך לחשוב, אמרתי בקול נבוך.
כמובן, בתשובה, רק אל תמתין יותר מדי. היום באות חברותי, ולא הייתי רוצה שהן יראו את הפרק המשפחתי שלנו.
הוא הלך לחדר השינה, שומע שיחה בטלפון, קול רך אך מרגש. אני שלפתי את הירקות והחלה לחתוך במקצב רגוע, כמעט מדיטטיבי. חצי שעה אחרי הוא חזר למטבח.
אֲבִישׁג, אולי חיפשנו מהירות? נדון שוב.
מה לדון? לא הרמתי את מבטיי מהקרש. כבר החלטת, אני מסכימה. הכל הוגן.
הדירה… השקענו יחד. שיפוצים, ריהוט
שיפוץ? הסתכלתי עליו. אותו שבאבא שלי עשה? בעבודה חופשית?
או הרהיטים שקנו משכרי בעודך מחפש את מקומך בחיים?
תמיד עבדתי!
עבדת, אבל המשכורת הלכת לבזבז על עצמך, והמשפחה היתה על גבאי. זוכר את האמירה: לזוג צריך להיות כסף אישי לשם כבוד עצמי?
השתק.
וגם זוכרת איך אמרת שאינך מוכן לילדים, ואז כשנולד נוֹר, אתה מתבהר? היום אתה מתפאר כאב טוב.
למה זה חשוב?
כי אני מבינה: החלטת ללכת רק השבוע שעבר ולא לפני כן.
הצגתי סכין, פניתי אליו.
תגיד, איך מתגלה לדירה של לִיאוֹרָה? אתה מתכנן לקנות אחרת?
פניו הלכו חיוורים.
איזו לִיאוֹרָה?
אותה שעמה אתה מתכתב חצי שנה. עובדת בחברה שלך כבר שמונה שנים, אין לה ילדים, אבל רוצה מאוד. זוכרת?
ראתה אותי?
למה לראות? סיפרת הכל. זוכר את הערב לפני שלושה שבועות? חזרת הביתה שמח, סיפרת על העובדת המומלצת, נבון ועתידני. למחרת קנית חולצה חדשה.
קחתי מגבת וניגבתי ידיים.
וגם פנית למקלחת לפני העבודה, קנית בושם, נרשמת למכון כושר הפעם הראשונה בעשר שנים.
אֲבִישׁג
עכשיו אפילו בטלפון אתה נוהג לקחת איתו למקלחת. לפני היה משאיר אותו באין מקום. והחיוך על הפנים כשאתה מביט במסך.
שעון החכם שלו הציג הודעה. הוא לבט למבט מהיר והסתר את השעון.
לִיאוֹרָה כתבה? שאלתי בכנות.
הוא נחת על הכיסא.
לא תכננתי
לא תכננת מה? להתאהב? להיתפס?
זה קרה במקרה. שוחחנו במשרד, ואז…
ואז החלטת שאני אלך בעצמי. נוח לי, הדירה נשארת לך, והמוניטין לא נפגע.
האישה יצאה, אז היא אשמה. עם לִיאוֹרָה אפשר להתחיל קשר נקי.
ישבתי מולה.
יודע מה משונה? אני בכלל לא כועסת. אפילו מודה לך. עזרת לי להבין שאני חזקה יותר ממה שחשבתי.
מה אתה מתכנן לעשות?
לחיות כאן, בדירתי. אולי אתחלף לבצוע את החלומות שהיו לי, אבל עד לא נועזתי. כעת יהיו לי זמן בשבילי.
ומה עם נוֹר?
הוא בן עשרים ואחד. הוא מבוגר, ייטול עצמו בידי.
הוא קם והלך במטבח.
אולי נוכל להגיע להסכם? אני מוכן לשלם פיצוי…
על מה? היא הופתעה בכנות.
על הדירה. על השנים המשותפות.
אתה רוצה לקנות את דירתי בשביל להביא שם את החברה שלך?
לא כך נחרז…
אתה מציע לי כסף כדי שאהפך ללא בית?
צחקתי בקול רם, בלי כעס.
לפני הייתי מוכן להסכים, מרחם עליך, חשבתי: החמאות, הוא רק אהב.
הייתי הולך אל האחות, מתנצל שלא הצלחת לשמור אותו.
קיימתי: אתה חשבת שאני טיפשה, שכל דבר אחזיק. טעית.
אז לא תלך?
לא, אתה הולך היום, וקח רק את הדברים שלך.
אם אסרב?
היא נגעה בעיניה, והשתקפה שלווה של אדם שמצא את כוחו האמיתי.
אז מחר לִיאוֹרָה תגלה שהגבר שלה אינו חופשי, אלא נשוי. ותראה איך הוא מתכנן לטפל בבעיית המגורים. תחשוב שהיא תאהב זאת?
הוא נשתק.
יש לך שעה, הוספתי. חברותיי מגיעות בחמש. אני לא רוצה שהן יהיו עד לדרמה המשפחתית.
לקחתי מבית המרפסת תרסיס והשקתי את הצמחייה.
הבית נרגע רק צליל המים והקול של רוכבי רצפת העץ שהרבה חפץ.
חייכתי לפורצלן הפיול שלי. החיים האמיתיים רק מתחילים.
