אורית שמתה שהיא קיבלה לראשונה את מראהו של איתן, כשהוא לבש את החולצה הקרמית האהובה אותה שעלייה קנו יחד לפני שנה ליום הולדתו וגם נעליים חדשות. אפילו חיגרים, למרות שבשבתות בבית הוא בדרך כלל מרקיע נעלי בית.
אורית, אנחנו צריכים לדבר, אמר הוא, עומד ליד החלון גבו אליה.
היא הניחה לאט את כוס הקפה על השולחן. הלב דפק בחוזקה, אבל לא מרעיד מפחד מרעיד מסקרנות.
איתן היה מוכן לשיחה הזאת כמו לאירוע חשוב. ואז הגיע הרגע: הוא ציפה בבכי, בבקשות ובזעקות, והיא פתאום חשה שלווה מוזרה.
אני חושבת שטוב שנפרד, הוסיף הוא, בלי להסתובב. שנינו מבינים זאת.
מבינים? שאלה היא בקול מופתע, שקט כמעט סקרני.
איתן לבסוף הסתובב. על פניו היה כתוב הפתעה היא לא הגיבה כפי שציפה.
טוב, אנחנו מבוגרים. הרגשות עברו, למה להתיימר?
אורית נענקה על גב הכיסא. עשרים ושתיים שנות נישואין, בן אחד, עברו יחד את תקופת ההתבגרות שלו, והיום היא חוגגת ארבעים. ועכשיו, כנראה, מתחילים חמשים אמיתיים שלה.
ולאן אני אלך? שאלתה בפשטות.
טוב איתן הסתבך. אפשר שתתארחי אצל רינה, האחות שלי, או לשכור דירה משלה. אני אתן לך כמה שקלים להתחלה.
רינה האחות שלו, שתמיד חשבה שאורית בזבזה את חייה בשבילו.
«אתן לך כסף». כמה נדיב.
ומה אתה מתכנן? היא לחצה.
אני? הוא לא ציפה לשאלות חוזרות. אין לי תכניות מיוחדות. אולי אמכור את הדירה, אפנה למקום יותר פשוט.
דירה? אורית הרימה גבה. את הזאת?
כן. מה? הוא חייך בחוסר בטחון.
היא קמה, הלכה אל החלון. איתן נעלב והזיז צעד אחורה.
מטה, תלמידים עם תיקים תחילת שנת הלימודים. החיים נמשכים.
איתן, אתה יודע על שם המורש של הדירה? שאלה היא.
על שמי, ברור. מה? הוא היסס.
על שמך? בקול מתפלאה, כמעט כנה. בטוח?
פעם ראשונה הוא נראה מבולבל.
בטוח. קנינו אותה לפני שנים… בכסף שאמא שלי נתנה לי לפני החתונה. זוכר?
היא מכרה חדר במרפאה והייתה אומרת: «זה בשבילך לעתיד». ובאמת לעתיד שלנו.
איתן השתתק.
והקנינו על שמי, כי אז לא היה לי עבודה, חיפשתי את הייעוד. והבנק דרש לי מסמכי הכנסה
האם אתה זוכר?
אבל… היינו מסכימים…
שסכמנו שזה שלנו ביחד. וכך היה, עד שפתחת שורה של פרטים.
אורית חזרה אל הכסא, תפסה את הכוס. הקפה התקרר, אבל היא לשגה.
אתה יודע, איתן, פתאום הבנתי שאתה צודק. אנחנו באמת צריכים להיפרד.
באמת? הוא נרמז, אבל בחשש.
כן. ואם אתה רוצה חיים חדשים, נעשה זאת ביושר.
אני אשאר בדירה היא שלי. ואתה תמצא דירה חדשה, על חשבונך.
אורית, אבל אפשר לדבר כמו בני אדם
זה לא יותר מנשכני? היא חייכה. רוצה חירות? קיבלת. מלאה.
איתן ישב מולה. החולצה המושלמת נראתה פתאום מיותרת.
אין לי כסף לדירה
ואני אינני רוצה לתמוך בך. אמרת שאנחנו בני בגרות.
חשבתי שנפתור הכל בשלום
כן, בשלום. אף אחד לא צועק, אף אחד לא מתווכח. כל אחד מקבל מה שהוא רצה. אתה רצית שאני אזלף, ובסוף אתה אתה עוזב. לא עוול?
אורית קמה, לקחה את הכוס והלכה לכיור.
הטלפון הציג הודעה על משלוח מצרכים הזמנה מהיום שלמחרת.
אני צריך זמן לחשוב, אמר איתן בחשק.
בוודאי, היא השיבה, מניקה את הכוס. רק אל תתארך. היום מגיעות חברותי, לא רוצה שהן יראו דרמה משפחתית.
איתן עבר לחדר השינה. אורית שמעה אותו מדבר בטלפוןשקט, אך נרגש. היא הוציאה מצרכים והחלה לחתוך ירקות.
תנועותיה היו שלוה, כמעט מדיטטיביות. חצי שעה לאחר מכן הוא חזר למטבח.
אורית, אולי למהרנו? נדבר שוב.
על מה נדבר? היא לא הרימה מבט מהקרש. החלטת הכול. אני מסכימה. הכל הוגן.
אבל הדירה השקענו ביחד. שיפצנו, קנינו רהיטים
שיפוץ? היא הסתכלה עליו. אותו ששדרג אבא שלי בידי? בחינם?
או הרהיטים שקניתי משכרי, בזמן שאתה מחפש את דרכך?
תמיד עבדתי!
עבדת. אבל משכורתך הלכה עליך, ומשפחה אתן אני החזקתי. זוכר? «לגבר צריך כסף אישי לכבוד עצמו».
איתן השתתק.
וזוכרת איך אמרת שלא רוצה ילדים, ואז כשדני נולד, פחדת? עכשיו משלים על עצמך כאב קשוב.
למה זה רלוונטי?
כי אני מבינה: החלטת לעזוב לא אתמול, ולא לפני שבוע.
אורית חיפשה מבט ישיר.
תגיד, איתן, האם לדירה של אוליה יש טעם? או מתכננים משהו אחר?
הוא הימן.
איזו אוליה?
אותה איתה אתה מתכתב חצי שנה. עובדת בחברתך, אין לה ילדים, אך רוצה מאוד. זוכרת?
עקבת אחרי?
למה לעקוב? אתה סיפרת הכול. זוכר את הלילה של שלושה שבועות קודמת? חזרת הביתה שמח, מדבר על העוזרת.
חכמה, מבטיחה. למחרת קנית חולצה חדשה.
אורית לקחה מגבת, ניגבה ידיים.
ובבוקר אתה מתקלח לפני העבודה, במקום בערב. קנית בושם, הצטרפת למכון כושר הפעם אחרי עשר שנים.
אוראולם, כשפתחתי את הדלת והצגתי את עצמי לשכן החדש, הוא רק חייך, אמר “ברוך הבא לבית החדש” והצלצל את הפעמון של האמת שחלפה.
