הקול של בתי, רועמת כמו רעם בחלום, חודר לי אל האוזן: «היא לא שייכת כאן, היא איום, צריך לגרש אותה מהבית שבו אני גרה כבר חמש עשרה שנה».
«חכי, אורית», קרא לי יובל, בנאי של אחי, תמיד הרגשתי שהוא יותר לבבי וישר משתי האחיות שלו. «איפה תלך עכשיו דודה תמר?».
בחלום שלי נעלם בעלי פתאום, ובקרוב הגיעו הילדים מהנישואין הקדומים שלו, ופתחו מיד לחלק את הירושה: בית בקיבוץ, גינה, מחסן, רכב.
מעולם לא חשתי שאני מתחרה במשהו, אבל האמת היא שלא חשבתי שהוציאו אותי מהבית במרוץ.
פגשתי את יואב בגיל מבוגר, אחרי שכל אחד מאיתנו עבר נישואין נכזבים וגרש ילדים. היה לי שני בנות, וליו בת ובן.
חגגתי זה עתה יובל של 50 שנה, והוצאתי את בתי הגדולה לאורחת נישואין. היא הביאה איתה את גברתה, והייתה איתה גם הבת הצעירה הרווקה. הבית הקטן שלנו היה מלא באור, אך לא היה לי מושג איך אפשר לנהל את כל זה יחד.
כמעט מיד אחרי כן פגשתי את יואב, שנולד לפניי בחמש שנים, והוא גר לבד בתרבות של קיבוץ רחב ידיים. ילדיו כבר בוגרים, נשואים, והוא כבר דאג למגורים לבת ולבנו בזכות תפקידו ההנהלי והשכר הטוב שהרוויח.
במשב רוח של חלום, יואב הציע לי לחיות איתו במבנה קיבוצי שבשולי תל אביב. חשבתי, למה לא? הוא היה אדם טוב, בעל חום, והתייחס אלי בתשומת לב.
עברתי אליו, לביתי החדשה גלריה של חדרים פתוחים, גינה פורחת, עופות שרים, תרנגולות שמפצימות באביזרים, ארנבות קופצות, ובפעם אחת אפילו שמרינו והחזירו לנו חלב משור.
הילדים שלי ושלו באו לביקור תדיר, היו תמיד ברזים של מתנות, ולא שלחו אף אחד עם ידיים ריקות, אלא חזרו עם שקיות מלאות במאכלי בית.
אף על פי שלא חתמנו נישואין רשמיים, ראשית דיברנו על כך, אך לבסוף החלטנו שהחתימה על תעודת זהות אחרי גיל 60 איננה חשובה מאוד.
חמישה עשר שנה חלפו, ועברו עלינו שנים של שמחה ותקווה, ואין לי שום צער.
באותו זמן, בתי הצעירה גם היא נישאת, והן נלחמו על שייכות הדירה: הבת הבוגרת שכבר גרה שם, לא רצתה לחלוק עם בתה או עם בעלה, והיא שילמה לבעלה הבכור פיצוי כספי, וכך נראו הדברים כאילו נפתרו.
אך לפני שנה, בתי הצעירה התגרשה והגיעה חזרה עם בתה הקטנה, ואל תוך הבית חזרו ריבים ושערוריות על רכוש ויחסים. ציפיתי שתשוב האהבה וההסכמה, אך עד כה זה לא קרה.
עכשיו, עם מות בעלי, אני נאלצת לשוב לדירה המקורית, למרות שהקיבוץ הצפוף כבר מרגיש צפוף בלי.
«דודה תמר, אם תרצי, תישארי כאן עד שנמצא קונה», הציע לי יובל בבוקר הבא, והפנים של החלום נצנצו משקט.
ג’ודית, בתו של יובל, הגיעה ואמרה: «את חייבת להמשיך לנהל את המשק, אבל עכשיו לבד».
זה אומר שהפכתי לעובדת חינמית, כשמתגמלת לא לשלם שכר שכירות?
אין לי תחושת נוחות עם הרעיון, כי בכפר צריך לעבוד עם האדמה והחיות, ואני כבר לא צעירה אני בגיל 65.
היום אני עומדת בצומת של חלום ומציאות, ולא יודעת מה לעשות. האם להישאר כאן, לשמש כשפחה לילדים של אחרים שייצאו אם רק ימצא קונה, או לחזור לדירה של הילדים, שעדיין רשומה על שמי, למרות שאני מרגישה מיותרת גם שם?
איך? אולי מצאתם תשובה במרחק של נשימה?
חברים, אם תרצו לשמוע עוד סיפורים משונים כתבו בתגובה, ואל תשכחו ללחוץ על הלייק. זה מוסיף לנו אור לכתוב עוד.
