**יומן אישי 15 ביוני 2026**
היום אחרי האימון חזרתי לחוף בת ים ממהר למעלה, הבטחתי לבעלי אלון שאבשל מרק דג למחרת. כשדחקתי את דלת הדירה, מצאתי אותו יושב במטבח עם כוס יין אדום ביד.
«היי, אלון, מה קרה? חיכיתי לך באימונים, אפילו לא היה לי זמן למתנה קטנה» ניסיתי לחייך, אבל המבט שלו היה שקט וכבד.
«תשב, ציפורה, יש לי משהו לומר», הוא פתח ברצינות שלא הכירתי לפני.
הוא נשף, כאילו משחרר משקולת של אלף קילוגרמים.
«זה נשמע מוזר, אבל הקשירה שלי קיטל בהריון ממני. אני עוזב אותה», הוא הודיע בקול רועד.
הייתי חסרת מלים. «איך זה קרה? מתי זה התחיל?»
«זה לפני כמה שנים, כשקיטל הצטרפה למשרד. היא הייתה צעירה, יפה, מלאת חיים בדיוק כמו שהייתי ברמת הנעורים. היא חינקה אותי, והייתי נופל ברגל אחת. רציתי לספר לך, אבל פחדתי, חרטתי על כך שהפגעתי בך».
הוא המשיך, קולו מתמלא כאב: «תמיד רציתי ילדים משלי. יובל, הבן שלנו, הוא כמו בן שלי, רק שלא בדם. אבל אני צריך יורש שיקח את העסק שלי משהו שאני לא יכול להעביר לאף אחד אחר. אולי אולי זה משבר גיל חצי הדרך, שמעת על זה?»
«כן, אפשר לומר שהגעת למשבר של חצי הדרך», אמרתי, מנסה להחליק בין החמלה לשאלות שמתחזקות.
אלון המשיך: «אני יודע כמה אני משגע אותך. אבל אני בהחלט לא אשאיר אותך ויובל בלי תמיכה. הדירה, הרכב, הכל אשאר לשלם לכם, ואמשיך לממן את הלימודים של יובל, כמו שהבטחתי. קיבלתי כבר דירה חדשה על שם קיטל היא תהיה האם של הילד».
הוא ניסה להיראות כאילו קיבל את המצב בקלות, אבל באשמתו של המילים ניכרה תחושת אובדן.
«קיטל היא חמודה, קשה לעמוד בפניה», אמרתי בקול רך, «אבל להעז את המשפחה שלנו זה לא חכם. תודה על הפיננסיים, אבל אני רוצה להתחיל לחיות לעצמי, אולי אפילו לטייל קצת».
הוא שאל מתי אני מתכוונת לעזוב. הצעתי לעזור לארוז. הוא נדהם מהשקט שלי, כאילו הפתעה של חוסר סערה.
«להתראות, יקירי», אמרתי, «תודה על השנים, היה לי טוב להיות איתך. החיים הם סרט, ולפעמים אנחנו משנים תפקידים. אולי אהיה מאושרת עם מישהו אחר».
אלון קפץ אל המזוודות, חייך במבוכה והוריד את עצמו למעלית.
אחרי שנסגרה הדלת, הלכתי למטבח, הוצאתי מבית פחיית שמפניה מההמקרר, פתחתי אותה ומלאתי כוס עד העליונה. נשפתי בכוס והרגשתי משקה של חירות.
היום הזה לא היה מה שאני חשבתי שיקרה, אבל אני מבינה שהחיים רצופים הפתעות.
היום הראשון אחרי הפרידה היה מלא בריגושים חדשים. נרשמתי לשיעורי ריקוד במרכז קהילה בת ים, אחרי העבודה הלכתי לשעות אימון. בסופי שבוע חקרתי מוזיאונים בירושלים, הלכתי לקולנוע בפארק רמת-גן, ואפילו מצאתי חברה חדשה השכנה החדשה, עירית, אלמנה, שכחה לשתף אותי בטיול הפארק.
יובל הלמד באוניברסיטת תל אביב, ולכן הוא מגיע לעיתים קרובות רק בחגים. כך נותרתי לבדה, אך חופשית לבשל רק מה שאני אוהבת, בלי להתאים למישהו אחר.
החלטת הגירוש התקיימה בשקט, בבית משפט בירושלים. באותו רגע ראה אותי קיטל, מדהימה כמו תמיד, ברצפת האולם. אני חשבתי לעצמי שהטעם של אלון היה טוב אף על פי שהוא רצה להיות שייך לטעמה של קיטל.
אלון המשיך להעביר כל חודש 5,000 שקלים, כפי שהבטיח. אני מודה לו על ההצעה, כי העסק שלו מצליח, והוא יכול לתמוך בי וביובל. קיטל אולי לא ידעה על כך, ואני מניחה שהיא לא הייתה מסכימה.
חצי שנה חלפה, והכל נותר כמו לפני. ריקוד, אימון, כמה טיולים לחו”ל. המענק של אלון הפסק פתאום, והרגשתי מבוכה לשאול למה. כנראה קיטל ביקשה לעצור את זה, אבל אני משאירה זאת מאחורי הגב.
יובל מתגבר, עובד במקצועו, משלם לבדו על הלימודים, וההכנסה שלו מספיקה לצרכיי.
יום מנוחה, בלי לחצים, בישלתי מרק דג, וגיליתי שאין לי לחם. רצתי לחנות הלחם בשכונה ונפגשתי שם עם אלון.
«היי, אלון, מה מביא אותך לכאן?» שאלתי בחיוך.
«היי, ציפורה, אני גר קרוב מאוד קניתי דירת פנטהאוז במגדל בנווה בוגרי», הוא השיב.
«אמת? ומה קיטל? הילד? מי נולד?»
«בת סיפור מצחיק; קיטל נשלחה על ידי תחרות מול מתחרה, נכנעה לי, ואז ניסה לקחת את העסק. אחרי הלידה של הילדה, עזבתי את העסק ושילמתי סכום קטן לעצמי. היא סיימה את העסק עם המתחרה, ואני נפלתי במצב של חוסר שליטה».
הוא המשיך: «עכשיו יש לי דירה, עבודה, אבל לא אוכל לעזור לך יותר. סליחה, ציפורה, אולי תשכחי אותי».
הרגשתי תיסכול, אך גם צדק מהסיפור שלו.
סיימתי באומרו, «בואי הביתה, הכנתי מרק דג האהוב שלך».
דיברנו באותו מטבח ששימש אותנו במשך שנים, אבל הפעם כבר לא היה לנו תפקיד של בעל וארוס.
מאוחר יותר, התקשורת שלנו הייתה רק במכתבי טלפון. אף אחד מכם לא ביקש לחזור.
במהלך הקורס לריקוד פגשתי בחור נחמד בשם מירון, נישאנו והייתי מאושרת. הזמנתי אלון לחגוג איתנו, הוא הגיע ושמח בשמחה בשבילנו. שם פגשנו גם את אחותו של החתן. חצי שנה לאחר מכן, הוא היה באחת מהחתונות שלנו והיה חלק מהחגיגות.
לסיום, החיים הם קטע בלתי צפוי. אף פעם אל תתני לעצמך להישבר, אל תסגרי דרך אחת. תמיד יש עוד יום לשמוח ולחגוג, וצריך לחבק כל רגע.
ציפורה.
