אנחנו שנינו, אני בן תשע והאח הקטן שלי, נועם, בן שבע, ישבנו במרתף של ביתנו ברחוב קפלן, רמת גן, והצפנו למראה הראשונה של לירז כשהיא חצתה את הסף. היא הייתה גבוהה, רזה, שיער גלים שמסתלסלים למעלה, ועיניים שהפכו כל מבט למורכב. החולצה שלה הייתה פשוטה, אבל הידיים אלו של אמא נראו שונות: האצבעות קוצרות ועבות יותר, והן היו מקופלות במצב קבוע. הרגליים היו רזות יותר מהשלוליים של אמא, והקצות הרגליים נמשכו ארוכות יותר.
אנחנו שלחנו אליה ברקים של ריבים. מיליוֹק (כמו מילי-קילומטר) היא לא הייתה “מילה”, היא קילומטר של חוסר סובלנות! אבא שם לב למבט המזדיין שלנו ונאנח בקול: התנהגו יפה! אתם מתנהגים כמו חסרי נימוסים!
היא תישאר איתנו לתקופה ארוכה? שאל נועם, מבקשי תשובה. הוא היה עדיין ילד קטן, ולכן שאלות כאלו נראות לו נורמליות.
לנצח, ענה אבא ברצינות.
היה ברור שמישהו מתעכב. אם אבא יתפרע, העניינים בעייתיים, ולכן עדיף שלא להקפיץ אותו. אחרי שעה לירז ארגנה את עצמה לצאת הביתה, חיבשה נעליים חדשות, וכשיצאה לדלת נועם ניסה לזרוק לה רגלון. היא כמעט נקרעה לתוך מדרגות הקומה הראשונה. אבא קרא בקול רם: מה קרה?
נתקעתי בנעל אחרת, לירז הגיבה מבלי להביט לנועם.
הכל בטח, אני אסדר! הבטיח הוא מיד.
באותו רגע הבנתי שהוא חיב לבה. לא הצלחנו להוציא אותה מהחיים שלנו, כמה שניסינו.
יום אחד, כאשר לירז הייתה לבד איתנו בבית, היא, במצב של רגישות קיצונית, דיברה בקול שקט:
אימא שלכם נפטרה. זה קורה לפעמים. היא עכשיו יושבת על גג העולם וצופה בכולנו. נראה שהיא לא מרוצה מהתנהגותכם. היא מבינה שאתם מתנהגים כך רק כדי לפגוע. אתם משמרים את זכרונה ברשעות.
הקפצנו חזק.
נועם, רוֹן, אתם ילדים טובים! האם באמת צריך לשמר את זכרון האמא במעשים רעים? רק דרך מעשים טובים ניתן להוקיר אדם טוב. אני לא יכולה להאמין שאתם ממש מתרצים כמו קוצים!
במילים אלו היא שמרה עלינו משאירה את הנטייה לרע.
פעם אחת עזרתי לה לסדר את המוצרים שהבאתי מהשוק. לירז חיבקה אותי, נגעה בגבי, אמרה: תודה. כן, האצבעות שלה אינן של אמא, אבל זה היה נחמד. נועם חזרק קנאה באוויר.
היא סדרה גם את הכוסות על המדף, ושבחתי אותה יחד איתו. בערב היא סיפרה לאבא בקול רם ובשמחה כמה אנחנו עוזרים, והוא חייך. חוסר ההתאמה שלה לא היה מאפשר לנו להירגע. רצינו להכניס אותה ללבנו, אך זה היה קודא.
שנה אחרי השנה שכחנו איך זה היה לחיות בלעדיה. אחרי מקרה אחד נפלנו לתשוקתה של לירז בלי שום שליטה, בדיוק כמו אבא שלנו.
הייתה תקופה קשה לנועם בכיתה ז’. הילד הרועץ שלו, יואב הראמנט, הטריד אותו כל יום, בוזז אותו כמו חיה בבר. יואב היה באותו גובה, רק גס יותר. משפחת הראמנט הייתה שלמה, ויואב הרגיש שמגנתו של אביו מותרת לו לומר: אתה גבר, אל תתן להם לשבור אותך. הוא בחר בנועם כקורבן נוח.
הוא חזר הביתה ולא סיפר לי, אחותו הבכורה, שום דבר. הוא חיכה שהדברים יחלפו מעצמם, למרות שהדברים האלה אינם נפתרים לבד. התעללויות נמשכות מהעובדה שהקורבן איננו נידון.
יואב כבר הפך לפתוח נועם במקומות ציבוריים, פגע בו ברגלו כל פעם שהוא עבר. הצלחתי לאסוף את כל הפרטים מהאחים אחרי שראיתי חוויות כחולות על כתפיו. הוא האמין שגברים לא צריכים להאשים נשים, אפילו אם הן מבוגרות יותר. לא ידענו שלירז עומדת מאחורי הדלת ומקשיבה לשיחה.
נועם ביקש ממני לא לספר לאבא, מפחד שהמצב יחמר. הוא גם ביקש שלא אלך עכשיו לתקוף את יואב! הרצון היה נמרץ אעשה הכל בשביל אחי!. לחשוף את המצב לאבא היה מסוכן הוא יכול היה להתגבר על אביו של יואב ולגרור אותנו עד למעצר.
מחר היה שישי.
לירז השתמשה בטקס של הליכה לקניות כדי להוביל אותנו לבית הספר ולבקש בחשאי ממני להראות לה את יואב. הראיתי לו, ואמרתי: תדעי, חמור!. ומה שקרה אחרי זה היה מרהיב.
היום של שיעור עברית החל. לירז נכנסה לכיתה בחיוך, תספורת חדשה, ציפורניים צבעוניות וקול מתוק, וביקשה מיואב הראמנט לצאת מהחדר כי יש לה משימה איתו.
המורה הסכימה בלי לחשוב פעמיים. יואב יצא בנוחות, חושב שמצא מנהל חדש. לירז צעדה אליו, הרימה אותו מהקרקע ופקדה עליו בקול חמור:
מה אתה רוצה מביני?
מאיזה בן? קיבל הפתעה.
מבּנו של נועם ריבינסקי!!
שום דבר
ואני רוצה שתשאר במקום! אם תיגע בביני שוב, אם תביט אליי בעין אחרת, אסיים אותך!
אמא, תשחררני! קרא יואב בקול מתוח.
צא מכאן! קראה היא בחוזק, ואם תדבר עלי, אשבר אותך, אבא של יואב ייכנס לכלא על טיפול בילד פוגעני! תניח את השטיח, תבקש סליחה מנעו.
הוא רץ לחדרו, מתקן את המדים שלו, מתנצל בקול נבוך. מאז הוא לא מביט בנועם יותר, כי הוא מנסה להימנע ממנו. הוא התנצל באותו היום, בקצרה ובפשטנות, וכולם הרגישו הקלה.
לירז ביקשה שלא נספר לאבא, אבל לא יכולנו לשמור סוד הוא נדהם.
באותו רגע היא הובילה אותי לדרך הישר. בגיל שש עשרה, נפגשתי עם אהבה מסוכנת, שבה הורמונים גולשים על ההיגיון ובקשת האסור מתחדשת.
זה מביך לספר, אבל נגעתי במוזיקאי חסר עבודה, שתמיד היה שיכור, ולא שמתי לב לתמרור האזהרה. הוא לחש לי על עצמו כמוזה שלי, ואני נמסתי בזרועותיו כמו נר נמס. זה היה הפעם הראשונה שהייתי עם גבר.
אמא שלו הלכה אליו ושאלה שתי שאלות: האם הוא מתאושש מעתים? ומה נוכל לעשות כדי להסתדר כלכלית? עם תוכנית חיים ברורה, היא הבטיחה לשקול את האופציה של אהבה מתמשכת, בתנאי שהוא ייקח על עצמו את ההוצאות. דיור אחד קטן לא היה מספיק לאישור כוונות רציניות.
הוא היה חמש שנים צעיר מלירז, ואני הייתי גדולה ב25 שנה. היא לא נרתעה ממנו. אני לא אתן תשובות של המוזיקאי כאן, אבל אף פעם לא הרגשתי בושה מול אמא יותר מכשורה, במיוחד כשאמא אמרה: חשבתי שאת יותר חכמה.
כך הסתיימה הסיפור האהבה שלי באופן מלוכלך ולא יפה, אך בלי להגיע למאסר, כי לירז התערבה במועד הנכון.
מאז עברו שנים רבות. לנו, נועם ולי, יש משפחה שמבוססת על ערכים: אהבה, כבוד, עזרה, ואם מישהו קרוב עושה טעות, נתקן אותו. כל הערכים האלו נרקקו על ידי לירז.
אין אישה שיכולה לעשות יותר בשבילי ובשביל אחי. אבא מאושר איתה, מטופח ואוהב. לפני זמן מה היא חוותה טרגדיה משפחתית שאנו, נועם ואני, לא ידענו עליה דבר.
לירז התאהבה באבא שלנו ועזבה את בעלה. היו לה קודם ילד, אבל הוא מת באשמת בעלו. היא לא יכלה לשכוח זאת.
אנחנו מרגישים שהקצנו לה מעט משעמום הכאב שלה. תפקידה בחינוך שלנו לא נקטן לעולם. תמיד סביבנו מתכנסת המשפחה כולה. איננו יודעים איך להיטיב איתה, איזה נעליים לשים על רגליה. אנחנו מעריכים ושומרנים עליה.
כי אמהות אמיתיות, אפילו כשמתמודדות עם מכשול של רגל רעה, אף פעם לא נופלות.
