טזופיה, ילדת ארבע, הסתכלה על “החדש” שהופיע לאחרונה בחצר ביתם. זה היה זקן седой, יושב על ספסל. בידו קנה שתמך בו, כמו קוסם מסיפור ילדים.
טזופיה שאלה:
סבא, אתה קוסם?
לאחר תשובה שלילית היא קצת התאכזבה.
אז למה אתה צריך קֶלֶב? המשיכה הילדה.
הוא משמש אותי ללכת, להקל על ההליכה הוסיף איתן ברק, והציג עצמו לטזופיה.
אם כך אתה זקן מאוד? שאלה שוב הילדה הסקרנית.
לפי מדודיך כן, אבל מבחינתי לא בכזה. הרגל שלי כואבת, נשברה לפני זמן קצר בטעות נפלתי. ולכן אני משתמש בקנה.
באותו רגע יצאה סבתה של טזופיה, ותפסה אותה ביד והוליכה לפארק. חנה לויברכה את השכנה החדשה, הוא חייך. אך הקשר של האיש בן השמונים נבנה יותר עם טזופיה. הילדה, שממתינה לסבתה, יוצאת לחצר מוקדם ומעבירה לשכן הגדול את כל החדשות: על מזג האוויר, על מה שסבתה הכינה לארוחת הצהריים, ועל מה שחברת הילדות שלה חלתה לפני שבוע
איתן ברק תמיד חיבק את השכנה הצעירה עם שוקולד טוב. הוא נדהם: בכל פעם הילדה תודה, פותחת את השוקולד, לובגת חצי ומקפיאה את החצי השני במעטפה ומכניסה לכיס המעיל.
למה לא אכלת הכל? לא אהבת? שאל איתן ברק.
טעים מאוד. אבל צריך לשתף גם את סבתי השיבה טזופיה.
הזקן נגע, ובפעם הבאה הציע לשכנה שתי חבילות. שוב טזופיה לקחה חצי והחבילה בחזרה לכיס.
אז למי אתה שומר? שאל איתן, מתרשם מחסכנות הילדה.
אפשר לתת גם להורים. הם יכולים לקנות לעצמם, אבל שמחים כשמזינים אותם הבינה טזופיה את תוכניותיה.
ברור, משפחתכם נראית חמה מאוד, ניבא השכן. אתה בר מזל, ילדה. ולבך טוב.
וגם הלב של סבתי, כי היא אוהבת את כולם התחילה הילדה, אך סבתה כבר יצאה מהדירה והושטה את ידה אל הנכדה.
תודה, איתן ברק, על הממתקים. אבל אנחנו, גם אני וגם טזופיה, לא צריכים ממתקים. סליחה
איך אוכל לשרת אתכם? מה אפשר להביא? שאל.
יש לנו הכל בבית תודה, לא צריך, חייכה חנה.
לא, לא יכול כך. רוצה להציע לכם משהו, ובכן, אני בונה יחסי שכנות טובים, ואין לי בושה בזה חייך איתן.
נעבור לאגוזים. נאכל אותם רק בבית, בידיים נקיות. טוב? פנתה חנה אל השכן ולפני טזופיה.
טזופיה ואיתן הברישו ראש, ובפעם הבאה חנה מצאה בכיסי טזופיה מספר אגוזי מלך או לוז.
הוי, סקרטת שלי! אגוזים יקרים היום, והסבא צריך תרופות כי הוא כואב ברגליו.
הוא לא סבא זקן ולא מכוער. הרגל שלו מתרפא, התערבה טזופיה למען החבר, והוא רוצה לחזור לרכיבה על סקי בחורף.
סקי? נבדה חנה, אם כך הוא מצוין.
קנו לי סקי, בבקשה? ביקשה טזופיה, ונרכוב יחד עם איתן ברק. הוא מבטיח ללמד אותי
הוא ניגן בפארק עם סבתה, ובינתיים ראתה גם את השכן שהולך כבר בלי הקנה.
סבא, אני איתך! רדפה טזופיה אחרי איתן ברק והלכה לצידו בקצב נמרץ.
חכו לי גם, רדפה אחרי נכדתה חנה.
כך החלו ללכת שלושה יחד, והמשיכה חנה ליהנות מההליכה, ולטזופיה הפכה למשחק משעשע. היא הייתה מלאת אנרגיה: רצה, רקדה על השביל לפני המבוגרים, טיפסה על הספסל, נפגשה עם סבתה והשכן, ואז חזרה לצדם ופקדה:
אחד, שני, שלושארבע! צעד חזק, תסתכל קדימה!
לאחר ההליכה, חנה והשכן ישבו על ספסל בחצר, וטזופיה שיחקה עם חברותיה, ולקחה כמה אגוזים משני הידיים לפני הפרידה.
אתם ממתקים אותה הרבה, בלתה חנה, בואו נניח את המנהג לחגים רק.
איתן ברק סיפר לחנה שחר לפני חמש שנים איבד את אשתו, ועכשיו החליף את דירתו בת שלושה חדרים לשתי דירות: דירת חדר אחד שבה הוא גר, ודירת שני חדרים לבניו.
אהבתי את זה. למרות שאני לא מחפש חברה הרבה, אבל כשיש שכנים טובים, החיים נעשים קלים יותר.
יומיים אחרי, דפיקה בפתחו של איתן ברק. הוא פתח וראה את טזופיה וחנה עם תבנית של פטיפורים.
אנחנו רוצים להציע לכם משהו, אמרה חנה.
יש כאן קומקום? שאלה טזופיה.
כמובן, בואי נכנסי! פתח דלתו רחב.
בצד החם של תה, כולם הרגישו נעים. טזופיה חקרה את הספרייה הקטנה של השכן ואת האוסף של ציורים שהציג. חנה הסתכלה על שמחת נכדתה ועל הסבלנות שבה הוא הציג ופירש לכל ציור.
הנכדים שלי רחוקים, כבר סטודנטים, מתגעגעים, הוסיף איתן, אבל סבתך צעירה בלב!
הוא חיבק את טזופיה ונתן לה עיפרון ונייר.
אני בפנסיה מאז שנתיים, ואין זמן לשעמום, אמרה חנה, מציינת שהבת שלה מצפה לתינוק שני. מזל שיש לנו דירות סמוכות, כך אפשר לשתף.
הקיץ כולו השכנים נפגשו, ובסתיו חנה קנתה לטזופיה סקי, והשלושה התחילו לאמן בחורף על מסלול הסקי של הפארק.
איתן וחנה הפכו לחברים קרובים ולצאת רק יחד. טזופיה, שלא הולכת לגן, הייתה רוב הזמן עם סבתה, ולכן שלושתם נפגשו יומיומית. פתאום, איצ
הן ברק נאלץ לנסוע לביקור משפחה בירושלים.
טזופיה התגעגעה אליו ושאלה את סבתה מתי הוא יחזור.
הוא יצא לשבוע, רוצה לבקר בחבריו, אנחנו משגרים על הדירה שלו, הסבירה חנה. חנה והילדה שמחו בשובו של השכן, בחיוך, בעזרה בתיקון שקעים ומנורת תקרה.
אחרי שבוע, חנה וטזופיה הרגישו שהחסר. הם ראו את הספסל הריק שבו היה עומד, מחכים.
ביום השמיני חנה יצאה מהדירה במרץ, וראתה את איתן במקומו הרגיל.
שלום, שכן יקר, הפתיעה חנה, לא ציפינו שכבר חזרת! לא אמרת שתישאר יותר זמן?
אה, העייפה אותי העיר הגדולה, כל הילדים עסוקים, למה לחכות לבד? חזרתי, מתגעגעתי אליכם, אתם כמו משפחה בשבילי
סבא, מה נתת לנכדים שלך? ממתקים? שאלה טזופיה.
הבוגרים צחקו.
לא, מתוקים אינם בריאים. הם כבר בוגרים, צריך לתת כסף, כך ילמדו ויתפתחו, הודה איתן.
ואני שמחה שחזרת מהר, כמו נשמתך במקום, חייכה חנה.
טזופיה חיבקה את איתן והרגישה את הלב שלו נפתח.
היום יש לנו הרבה בלינצ’ס עם מילויים שונים, זה פחות מפטיפורים, רך וטעים. בואו נסוב ל ча, ותספרי לנו על ירושלים, קראה חנה.
מה יש ברפובליקה? שאל איתן, עיר יפה, אני מביא לכם מתנות, מה שלא תחשבו
הוא לקח בידו את חנה, את טזופיה, והם חזרו לבית כאשר גשם אביבי קל נפל. האקלים התמתח והיום התהפך לחם.
למה היום חם כל כך? שאל איתן, מביט בחנה.
כי האביב מתקרב! ענתה הילדה, חגיגת יום האישה מגיע, סבתא תכין שולחן לאורחים, וגם אותך, סבא.
אוהב אתכם, שכנות יקרות, אמר איתן ועולה במדרגות.
לאחר הבלינצ’ס ניתנו מזכרת: לטזופיה קיבלה בובת עץ צבעונית, לחנה קיבלה סיכה מכ silver. שלושתם יצאו לדרך הרגילה בפארק, המסלול שהיה “מתובל” כמו שאמרו, והשלג הפך למים שמכסים את השבילים. טזופיה קפצה על לבני השבילים היבשים, שמחה באוויר החם:
סבתא, סבא, תפגעו בי! אחד, שני, שלושארבע! צעד חזק, תסתכלו קדימה!
הסיפור מזכיר לנו: אף על פי שהחיים מביאים שינוי והזדמנויות חדשות, החברות הטובות והדאגה אחד לשני הן האוצר האמיתי שמחזיק אותנו חזק, גם כשעולם סביבנו משתנה.
