14 במרץ 2026
היום היה אחד מהימים שהשאיר בי חום בלב, ואני מרגיש צורך לכתוב על כך בדפי היומן.
בגינת הבניין שלנו, בחצר הקטנה של קומת הקרקע, הציצה לראשונה ציפורה, ילדה בת ארבע, אל הדד החדש שהופיע. זהו היה גר משקיע מבוגר, יושב על ספסל עם קשת עץ בחיקו, תורן מקל שהשתמש בו כמו שרדף קוסם מסיפור.
״סבא, אתה קוסם?״ שאלה הצעירה בעיניים גדולות.
קיבלתי תשובה שלילית, והיא נראתה מעט מאוכזבת.
״אז למה אתה מחזיק במקל?״ המשיכה ציפורה.
״זה בשביל הליכה, מרגיש לי יותר נוח עם הקשת הזאת״, השיב, והציג את עצמו: «אברהם כהן, בן שבעים וארבע».
״זה אומר שאתה זקן מאוד?״ שאלה שוב הילדה הסקרנית.
״לפי המדד שלך אולי זקן, אבל מבחינתי עדיין צעיר. הרגל שלי כאובה, נשברה לפני זמן קצר ונפלתי לא ברכות, ולכן אני תלוי במקל״ הסביר הוא.
באותו רגע יצאה סבתה של ציפורה, שרה לוי, ותפשה בידה של נכדתה והכוינה אל הפארק. שרה ברכה את השכן החדש, הוא חייך, אך הקשר שבין גבר בן שמונים לשניים סבא וילדה התהווה במהירות. לפני שהסבתא הגיעה, ציפורה הייתה יוצאת לחצר מוקדם, ומעדכנת את החבר המבוגר במזג האוויר, מה שהסבתא בישלה היום, ומה שחלה על חברת שלה לפני שבוע.
אברהם היה תמיד אומר לבת השכנה הצעירה: קח לי חטיף שוקולד״, והפתיע מדי פעם הילדה הייתה חותכת חצי מהשוקולד, מגולה את החצי השני בקפידה ומכניסה לכיס המעיל.
״למה לא אכלת את הכל?״ שאל אברהם.
״טעים מאוד, אבל אני רוצה לשתף גם את הסבתא״ השיבה ציפורה.
הוא נגע ללב, ובפעם הבאה הביא שני חטיפים, שוב חצי מהאחד נעלם לתוך הכיס.
״אז למי אתה שומר את השאר?״ תהה הוא, מתפעל מצניעותה של הילדה.
״אפשר לתת גם להורים, הם גם שמחים לקבל, אפילו אם קונים לעצמם״ הסבירה ציפורה.
אברהם חייך וענה: זה נראה שיש לכם משפחה חמה ומלוכדת, ושהילדה לבנה לב.
הסבתא הוסיפה: היא אוהבת את כולם, לפני שהיא קיבלה את יד הנכדה ויצאה מהדירה.
לפתע ניגשה סבתא והודתה לאברהם על החטיפים: תודה, אבל אנחנו לא צריכים ממתקים, סליחה.
אברהם שאל: אז מה אוכל להציע?״
״אין צורך, יש לנו הכל בבית״, חייכה סבתא.
לשינוי האווירה, הוא הציע: אשמח להציע משהו, אני מנסה לבנות שכנות טובה, הוא חייך.
סבתא השיבה: בואו נעבור לאגוזים, נאכל אותם רק בבית, בעזרת ידיים נקיות.
כך, בפעם הבאה, מצאה שרה כמה אגוזי לוז וכמה אגוזי מלך בכיסי ציפורה.
״אחי הקטן, האגוזים יקרים היום, והסבא צריך תרופות הוא הולך ברגליים חבולות״, חייכה סבתא.
ציפורה נגדה: הסבא לא זקן ולא חבול, הרגל שלו מתרפאה, וכשיבוא החורף הוא רוצה לחזור על הסקי.
״סקי?״ שאלה סבתא בתלבטות ״כל הכבוד לו״.
״קנו לי סקי, בבקשה?״ ביקשה ציפורה, ואנחנו נחליק יחד, הוא ילמד אותי.
בפעם הבאה שראיתי את אברהם מתהלך באוליה בלי קלה, סבתא קראה: סבא, גם אני איתך!״
היא רצה אחרי הילדה והלכו בשלשלים יחד, צעד אחר צעד, וביחד שלושתם הלכו ברחבי הפארק. ציפורה קראה בקול רם: אחד, שניים, שלושה, ארבע! צעד חזר, תסתכל קדימה!״
לאחר ההליכה, ישבו על הספסל בחצר, והילדה שיחקה עם חברותיה, וקיבלה שוב אגוזים קטנים מאברהם לפני הפרידה.
״אתם פוחטים אותה״, ליינה סבתא, בואו נחלק את המסורת למועדים מיוחדים בלבד.
אברהם סיפר לשרה שהוא אלמן כבר חמש שנים, ובזמנו החליט למכור דירתו בת שלושה חדרים, לחלק אותה לשתי דירות אחת קטנה שבה הוא גר עכשיו, ושנייה של שני חדרים לבנו.
״זה טוב, אף על פי שאני איני מחפש תדמית חברתית, אבל חברים חשובים, במיוחד כשמדובר בשכנים״, אמר הוא.
בימים הבאים, קיבלתי במפתחה של דלת ציפורה ושרה עם תבנית פאי חם.
״האם יש לכם קנקן תה?״ שאלה ציפורה.
״כמובן, בואו תתפנקו״, פתחתי את הדלת בזריזות.
התה חימם את כולנו, והילדה התבוננה בקפיטריה ובציורים של השכן, ושרה חוותה את שמחת הנכדה והסבריו של אברהם על כל יצירה.
״הנכדים שלי רחוקים, כבר סטודנטים, מתגעגעת אליהם״, אמר אברהם, ותשאל על סבתא צועקת ש״את עדיין צעירה!״
הוא נגע בכתפיה של ציפורה, ונתן לה עיפרון ונייר לציור.
״רק שנתיים אני בפנסיה, ואין זמן לשעמום, חייכה סבתא, ״וילדתי מצפה לתינוק שני, ברכות על כך שאנחנו גרים זה לצד זה״.
בקיץ שלם שכנים חיברו, ובחורף סבתא, כפי שהבטיחה, קנתה לקטנטנה זוג סקי והחלו תרגול על מסלול הסקי שבפארק, תמיד מסומן היטב בחורף.
הקשר התחזק עד שנפגשנו כולנו רק יחד, והילדה, שלא הלכה לגן, הייתה כמעט תמיד עם סבתה. יום אחד, אברהם נאלץ לנסוע לביקור בקריית שמונה, בבירת המדינה תל אביב.
ציפורה תמהרה לשאול מתי יחזור, והסבתא השיבה: הוא נשאר שם כשבוע, והחברים משגיחים על הדירה שלו בשבילנו.
שרה הרגישה שמחה מהתמיכה של השכן, והייתה מוקסמת מברכתו, החיוך והמעשים הקטנים החל מהצמדת שקעים לקירות ועד החלפת מנורות בחללים.
אחרי שבוע בלבד, שניים שליש של היום ריקים, והיינו מתגעגעים לחברנו. ביום השמיני, כששרה יצאה לדלת, מצאה את אברהם יושב במקומו המוכר על הספסל.
״היי, שכן יקר!״ נדהמה היא, לא ציפיתי שתחזור כך מוקדם!״
הוא חייך: העיר רועשת, כולם בעבודה, לא היה לי סיבה לחכות שם, חשבתי עליכם, והגעתי בזריזות.
ציפורה שאלה: האם קנית לחברים שלך ממתקים?״
הבוגרים צחקו, לא, ממתקים רעים להם. נתתי להם כסף, טוב יותר ללמוד ולצבור חכמה.
היום היה מלא פנקייקים במילויים שונים, והצעה לשתות תה ולשמוע על תל אביב עיר הגדולה.
הגענו לבית, והגשם הראשון של האביב הגיע פתאום, חם ופתאומי.
״למה היום חם כל כך?״ שאלתי, מביט בשרה.
״זה כי האביב קרוב!״ היא השיבה, ״ובקרוב יום האישה, סבתא תכין שולחן, ותזמין גם אותך, סבא״.
הקפדתי להרים את המדרגות בעדינות, ולפני שנפרדנו, קיבלתי מתנה: לפוני בובה עץ צבעונית, ולשרה צמיד כסף נוצץ.
יצאנו יחד אל הפארק, על המסלול המוכר, והשלג הפך למים, והדרכים נחשפו. ציפורה קפצה על הלוחות המתייבשים, וקראה בקול: סבתא, סבא, תפסו אותי! אחד, שניים, שלושה, ארבע! צעד חזק, תסתכלו לפני!
היום למדתי שהקשר האנושי הוא ערך יקר הוא נבנה מהמעשים הקטנים, מהשיתוף והכרת הטוב. אין דבר יותר משמעותי מאשר לשמור על שכנות של אמת ולתת מעצמנו למען אחרים. זהו לקח של היום שלי.
