אבא, מה, קחה חתול? נדהמה בתי תמר, שהגיעה לסוף שבוע לחופשה
יוסף חזר מביתה, מבטו קשוק אל החלון. שם שוב, החתול האדום, מתנוסס על ערוגותיי! שלושה ימים ברצף.
בימים הראשונים, נגנב העגבניות, אתמול היה במקלות המלפפון, והיום פשוט יושב על כרוב צעיר.
לך אל הבעלים שלך, רימז הזקן, דופק על הזכוכית.
החתול הרים את ראשו, הביט בעיניים צהובות ונשאר לשבת. חוצפן במלואו.
יוסף נגע במגפי גומי, יצא אל הגינה. החתול לא ברח; הוא עבר כמה צעדים וישב ליד הגדר. רזה, קוצני, אוזן קרועה, זנב קצוץ.
מה, רעב? קמל יוסף, מתקרב אל הכרוב, מסתכל על ההרס. בטח חיברו אותך למישהו, ולא משאירים אותך בבית?
החתול ניבק קמעה, שקטה. פתאום הבנתי שהחיה רעבה. עיניו נצצו.
איפה הבעלים שלך? שאלתי, מתיישב על הרגליים.
החתול נגש, משקיע ברגלי המגף. ממרמם ברכות, כאילו מודה שלא משאירים אותו.
סבא, למה יש לנו חתול בחצר? שאל יקיני, שהגיע לביקור בקיץ.
זה של השכן. אבד, או הושלך אני לא יודע.
של מי הוא היה?
יוסף נשף. הוא ידע. של סבתא, חנה סמינובה, משכן הקומה שלפני. היא הלכה לעולמה לפני חודש, והמשפחה הגיעה רק לשידה. הבית ננעל, הרהיטים הוציאו וכל זה. והחתול נשכח.
היה אצל סבתא ענת. היא כבר מעפרת.
והחתול נותר לבד?
נותר.
יוקי הסתכל בעצב על החתול האדום:
סבא, אפשר לקחת אותו אלינו?
מה אתה אומר! הזעיק יוסף. אין לי צורך בחתול נוסף. אין לי מזון לעצמי, ופתאום
אבל בערב, כשיהודי חזר לעיר, הזקן הציב לחתול קערת מרק נשאר. שם אותה ליד המרפסת, ואז הלך. החתול חתר בזהירות, התחיל לאכול בחמדנות ובחיפזון.
טוב, לחש יוסף, פעם אחת אפשר
פעם אחת הפכה ליום יום. בבוקר הזקן יוצא אל הגינה החתול כבר מחכה ליד השער. יושב בחיבוק, לא מיילל, לא מבקש. רק מחכה.
התחלתי לתת לו שאריות. אחר כך התחלתי לבשל קמח במיוחד, לקנות קופסאות משומרות זולות. חשבתי: רק זמנית, עד שמצא בעלים חדשים.
חתול אדום, תבוא לכאן, קראתי. איך קוראת לך חנה סמינובה?
החתול הגיב לכל שם. העיקר שיקראו לו.
לאט, החתול הסתגל. ביום הוא מתרחץ באור השמש בגינה, בערב מגיע למרפסת. נרדם בתיבה הישנה שהייתה לכלב.
זמנית, חזרתי עליי. ממש זמנית.
שבועות חלפו, והוא לא הלך לשום מקום. והזקן הבין שהתרגל למראה הפרצוף האדום ליד השער, למרמום השקט בערב, לחיבוק החם של היד כשמתיישב על המרפסת.
אבא, מה, קחת חתול? נדהמה תמר, שהגיעה לסוף שבוע.
לא קיבלתי אותו. הוא הגיע לבד. של שכן, הבעלים כבר לא.
אז למה אתה מזין אותו? תשאיר אותו למישהו אחר.
למי הוא צריך, חתול זקן? גירדתי את אוזנו של החתול. שאר לו לחיות.
אבא, זה יקר. מזון, וטרינר, אם משהו והפרישה שלך קטנה.
אסדר את עצמי, השיבתי בקצרה.
תמר נענעה בראש. השנים האחרונות הפכו את האבא למוזר מדבר עם הצמחים, ועכשיו מציל חתול
אולי תעבור לעיר? אלינו? הציעה שוב. למה אתה יושב כאן לבדו?
לא לבד. יש לי חתול אדום.
אבא, זה רציני
מאוד רציני. זה טוב לנו כאן. יש לנו גינה, ויש לנו חתול.
תמר השאירה נשימה עמוקה. עם אביה הפך לשיחה קשה. הוא נוקש, נסגר בעצמו. אחרי מות אמא, השתנה לחלוטין.
בסתיו, החתול האדום חלה. הפסיק לאכול, שכב בתיבה, לקשקשת בנשימה. יוסף היה מודאג כמו על ילד משלו.
מה קורה, ידידי? ישבתי לצדו. חלה?
החתול פקח את עיניו, ניבק חלש. יוסף ניסה לקח אותו לוטרינר במחוז. בילה כמעט את כל הפרישה בטיפול, אבל לא התחרט.
יש לכם חתול טוב, אמר הרופא הצעיר. חכם, עדין. רק גילו גבוה, וחיסון חלש.
הוא ישרוד?
אם תדאגו, יחיה עוד. רק לשמור על תרופות.
בבית יוסף הקים לחתול מרפאה קטנה במרפסת. פרש שמיכות ישנות, שם קערות מים ומזון. כל יום נתן גלולות, מדד חום.
תתאושש, אמרתי. בלי אותך השגרה משעממת.
וזה היה נכון. בחודשים האחרונים הפך החתול למתכת לחבר. היצור היחיד שמח לראות אותי, שמח להיות איתי.
סבא, חתולך חזר? שאל יוקי, שהגיע לחופשת חורף.
חזר. ראה, הוא ישן על המיטה.
החתול אכן ישן על מזרן חם, מקומט. הפרווה מבריקה, העיניים ברורות. בריא.
הוא יישאר כאן לנצח?
לאן הוא ילך? גירדתי את החתול. אנחנו יחד. הוא לי חברה, ואני לו בית.
סבא, לא היה לך לבד? עם החתול?
הזקן חשב. מאז שאיבד את האישה, הבית הרגיש ריק ושקט. בישל מרק לאף אחד. צפה בטלוויזיה שקט. נרדם בחדר ריק.
כן, הייתי לבד, נכדה. מאוד לבד.
ועכשיו?
עכשיו אינני לבד. החתול מקבל אותי כשחוזר מהגינה, מגרגר כשאני מבשל ארוחת ערב, ישן על הברכיים כשצופה בטלוויזיה. החיים השתנו לטובה.
יוקי הנהן. הוא גם אוהב חיות, מבין איך הן ממלאות חוסר.
סבא, מה אומרת האמא?
האמא הייתה נגדם. אמרה זה בזבוז, בעיה מיותרת.
ואתה?
אני חושב שזה לא בזבוז. החתול מביא שמחה. והחיים משמחה.
אביב הביא הפתעה. הגיע נכדת של חנה סמינובה בחורה צעירה עם ילד.
סבא, מצטערת על ההפרעה, אמרה. אני סבתא, בת של חנה סמינובה. שמעו שמולך החתול שלכם גר?
לבו של יוסף ניעץ. האם ייקחו את החתול?
הוא גר, ענה בזהירות. ומה?
רק רצינו לדעת אחרי ההלוויות עזבנו מהר ולא חשבנו על החתול. מזכירים אותו והרגשנו אשמה! רוצים לקחת אותו אלינו.
מובן, יוסף הרגיש כאילו משהו נלחץ בחזהו.
נמאס לכם ממנו? משקעים רבים
לא, לא נמאס. חתול יפה.
סבתא הסתכלה לחצר, שם החתול האדום מתרווח על השמש לצד הערוגות.
וואו, איך הוא השתנה! היה רזה וחלש, ועכשיו יפה!
טיפלתי בו. האכלתי אותו היטב.
תודה ענקית! הייתה אסירת תודה. נביא אותו, ונתקן את כל העלויות
יוסף שתק. הוא ידע מבחינה משפטית החתול לא שלו. חנה נפטרה, ולבני המשפחה יש זכות. אבל איך להסביר שהחתול הפך לחלק מחייו?
אפשר לראות אותו? שאלה סבתא.
התקרבו אל החתול. הוא הרים ראשו, הביט בזהירות באנשים זרים, ואז הלך אל יוסף ונשק ברגליו.
מוזר, אמרה סבתא. הוא לא מכיר אותי, למרות שהייתי קבועה אצל דודה ענת
עבר הזמן, הסביר יוסף. בטח שכח.
אבל הוא הבין לא שכחה, אלא בחירה. החתול בחר במי שמשקיע בו, מרפא אותו, אוהב אותו.
אולי הוא יישאר אצלכם? פתאום אמרה סבתא. הוא נראה רגיל אליכם, ואתם נוטשים אותו.
איך זה? תוהה יוסף.
זה פשוט. אנחנו גרים בדירה, יש לנו ילד קטן. והחתול כבר זקן והתרגל לחיות בחוץ. למה להעבירו למקום אחר?
אבל הוא שלכם
היה של דודה. עכשיו הוא שלכם. הצלתם אותו פעמיים מפני רעב, ואז ממחלה. הוא שלכם.
יוסף לא האמין למזלו:
ברצינות? אפשר להשאיר אותו?
בהחלט! רק אם תצטרכו משהו תרופות, מזון תתקשרו אלינו, ונעזור.
לאחר שנסעה סבתא, יוסף נשאר על המרפסת, מלטף את החתול.
שמע, חבר, תישאר איתי. לנצח.
החתול מגרגר, סוגר עיניים מרוצה.
בערב צלצלה תמר:
אבא, מה שלומך? החתול שלך חי?
חי. ויודע מה? הוא עכשיו רשמי שלי. הבעלים הגיעו, ונתנו לנו לשמור עליו.
טוב! אם הוא כבר רגיל
תמר, אתה מבין מה הבנתי?
מה?
אדם בודד וחתול בודד מצילים זה את זה. הצלתיו מרעב, והוא הציל אותי מהבידוד.
אבא, אל תתפזר
אני לא מתפזר, אני אומר אמת. עכשיו יש לי משמעות קם בבוקר, מכין אוכל, נותן תרופות. ויש שמחה מגרגר מישהו לצידי, מחכה לי בפתח.
תמר שתקה. אולי בפעם הראשונה היא ראתה כמה החתול באמת נדרש לאבא.
אבא, אתה לא תעבור אלינו?
בהחלט לא. יש לי כאן הכול הבית, הגינה, החתול האדום! למה ארוץ למטרף העיר?
בסדר, אז אתה נשאר.
נשאר. אנחנו נשארים.
שנה נוספת חלפה. יוסף והחתול האדום חיים קצב רגוע. בבוקר ארוחת בוקר והולכה בגינה. בצהריים משימות בבית, החתול ישן בצל. בערב ארוחה וטלוויזיה, החתול על הברכיים.
השכנים רגילים לראות אותם יחד:
יוסף, החתול שלך הפך לחביב של כולם!
הוא לא שלי. אנחנו אחד לשני.
וזה נכון. שניים הצילו זה את זה זקן בודד וחתול שאין לו בית. מצאו זה בזה את ההבנה, החום, משמעות החיים.
מה עוד צריך לאושר?
החתול מגרגר על הברכיים של אביו, ויוסף חושב: כמה טוב שלא הרכבתי על החתול הרעב הזה. כמה טוב שחיבקתי אותו
לפעמים ההחלטות החשובות בחיים אינן נלקחות במוח, אלא בלב. והן מצטרפות לתוצאות הטובות ביותרהבוקר הגיע עם ריח הלימון שהשתרע מהגינה, והחתול האדום נמתח באיטיות על חלון המדרון, מביט אל השביל שבו לפני שבועות ספורים הלך יוסף לבד, נושא איתו ריקנות שמיוחסת לשנים האחרונות. באותו רגע, נשמע דפיקת דלת פתוחה לא סבתא, אלא הודעה קטנה שהופיעה על השולחן: מכתב ישן, כתוב בכתב קוינט של חנה, בו היא חיברה שורות מעטות על “חתול שמצא לי אהבה כשאיבדתי את האור”. במכתב היא כתבה:
אם אי פעם מצאתם חיית מחמד בודדת, תזכרו היא נושאת בתוכה חוט של זיכרון, של משאלות שעדיין מתגלות.
יוסף קרא את המילים, והלב שלו רפד בחום שלא חווה ממחרת האובדן. הוא הביט בחברו הפרוותי, שהייתה זעירבה רכה, והבין שהקשר ביניהם הוא גשר של תקווה שמחזיק ביניהם עבר ועתיד.
באותו ערב, כששמש הקיץ נעלמה מאחורי ההרים והצבעים של השמיים הפכו לכתום עמוק, יוזם יוסף מסיבת חגיגה קטנה: קפה, לחם ביתי, וקצת טונה לשם הצחוק. כל השכנים, תמר, יוקי, והסבתא החדשה שהגיעה לביקור, התאספו סביב השולחן שבמרפסת. החתול האדום קפץ על הכיסא של יוסף, נחת על הכרית, והתחיל לנשוף בעדינות, כאילו מנגן מנון של רגש ושלום.
בזמן שהשירים המוכרים מילאו את האוויר, יוסף הרים את כוסו וגילה בקול מרגש:
לכל מי שמרגיש לבד קחו זמן להקשיב למי שמסתתר ברגעים השקטים. אולי זה רק חתול, אולי זה זיכרון, אולי זה משאלת לב. מה שחשוב הוא שלמרות שהחיים יכולים להיראות ריקים, תמיד יש מקום למפגש, לחיבוק, למגע של אהבה שלא נובע ממילים.
הקהל חייך, והחתול נעמד על השולחן, משקיף על כל האורחים בעיניים צהובות נוצצות, כאילו הוא מחזיר את האור עצמו אליהם.
כאשר הלילה הלך ונסגרו הרדודים, החתול נחת על הכרית של יוסף, קפץ אל חיקו, וגרגר קצף קל על גופו. יוסף חייך, הרגיש את הלב שלו נולד מחדש, כמו פרח פתוח אחרי סערה.
הוא חיבק את החתול, לוחש לו:
אתה לא רק הצלת אותי, אורי, אתה הפכת אותי לבית. ולכל מי שיבוא אחרי, זכרו החיים נבנים מאבנים קטנות של חסד, והחסד מתחיל ברגע שבו אנו נושמים עמוק ונפתחים למישהו שאין לו קול, אלא רק קירקר.”
הצחוק של הילדים מתפשט ברקע, והכוכבים מתחילים לנצנץ מעל, כשבכל אחד מהם משתקף קו של אור חום. במרפסת, בחצר, במרק, במכתב הישן נרקמה רשת של משמעות, שמחברת את העבר עם ההווה, ומסיימת את הסיפור במחשבה אחת ברורה:
**הקשר האמיתי הוא זה שמחזיר לנו את עצמנו, כאשר אנו נותנים חלק מעצמנו למי שצריך ולא רק למי שידוע לנו.**
