אבא, למה אתה לוקח חתול? נדהמה הלימור, שהגיעה לסוף שבוע לבית ההורים.
דוד לוי יושב בחרום בחלון, מזיע קצת. שוב אותו חתול אדום מתיישב על ערגתו שלישי ברציפות.
פעם גרס את העגבניות, אתמול חבא בין המלפפונים, והיום, כמו שייך, מחוזק על הכרוב הצעיר.
לך חזור לבעלים שלך, חישש דוד, מצמד זגג לשמש.
החתול הרים את ראשו, הסתכל בעיניים צהובות ונשאר לשבת, חצוף במבט.
דוד חבש מגפיים גומי ויצא לחצר. החתול לא ברח, רק הלך כמה צעדים וישב ליד הגדר. חיוור, ריר על עורו, אוזן קרועה וזנב מבולגן.
אז מה, קוטן? קימץ דוד אל הכרוב, בוחן את הנזק. הסתובבת כאן, בטח לא חוזרים הביתה?
החתול ניד, כמעט לוחש. פתאום הבין דוד שהחיה רעבה, העיניים נדלקו.
איפה הבעלים שלך? שאל, יושב על ברכיו.
החתול התקרב, שפשף ברגליו על המגף. מיששתו בקול רך, כאילו מודה שלא מזים אותו.
סבא, למה יש לנו חתול בחצר? שאל יותם, שהגיע לביקור בקיץ.
זה של שכן. אבוד או נזרק לא יודע.
של מי היה?
דוד נאנח. הוא ידע. הייתה זו סבתו, חנה סמ’ מהבניין שליד. היא הלכה לפני כחודש, המשפחה הגיעה רק להלוויה. הבית ננעל, הרהיטים הוצאו והחתול נשכח.
היה אצל חנה. היא כבר לא כאן.
והחתול נשאר לבד?
כן.
יותם הסתכל בחשיבה על החתול האדום.
סבא, אפשר לקחת אותו איתנו?
אין סיכוי! השיב דוד. אין לי מספיק מקום. לא אוכל, ובכל זאת
אבל בערב, כשיותם חזר לעיר, דוד הניח לחתול קערת מרק שאריות על המרפסת. החתול נגש בזהירות, התחיל לאכול בחשק.
טוב, פעם אחת יכולה להיות מלמל דוד.
הפעם האחת הפכה לשגרה יומית. בבוקר דוד יצא לחלקה החתול כבר חיכה בפתח. לא ניב, לא בקש, רק עמד שם בסבלנות.
התחילה דוד מזין אותו משאריות, ולאט הפך לבשל קצף, לקנות קופסאות קונסервיות זולות. הוא אמר לעצמו: «זה זמני, עד שהחתול ימצא בית.»
רוזן, בוא לכאן, קרא. איך חנה קראה אותך?
החתול חיבר לכל שם. החשוב שיקראו אותו.
בהדרגה רוזן הסתדר. ביום הוא שוכב בשמש בחלקה, בערב מגיע למרפסת. הוא ישן בתיבה הישנה שהייתה לכלב.
זמני, חזר דוד. לגמרי זמני.
שבועות חלפו, והחתול לא הלך לשום מקום. דוד התחיל להבין שהוא התרגל למראה הפנים האדומות בפתח, למרמוניה הערביים, לחיבוק החם של חיות שהייתה לו לעיתים על הברכיים כשישב על המרפסת.
אבא, למה אתה מזין אותו? למה לא מתארח אותו? שאלה הלימור.
לא לקחתי אותו, הוא הגיע בעצמו. שכן, הבעלים לא כאן
אז למה אתה מזין אותו? המשיכה. ההוצאות גדולות, הפנסיה שלך קטנה.
אסתדר, ענה בקצרה.
הלימור קירבה את ראשה. בימים האחרונים אביה הפך ל׳שוחח עם הצמחים,׳׳׳ ואז לקחת חתול.
אולי תעבור לעיר? אלינו? הציעה שוב. למה אתה יושב פה לבד?
לא לבד. רוזן כאן.
באמת?
כן, אומר לך. כאן בית, כאן גינה, כאן חתול.
הלימור נשפה. מאז פטירת האמא, דוד השתקף, נסגר בעצמו.
בסתיו רוזן חלה. הוא הפסיק לאכול, שכב בתיבה וקיווה במעט נשימה. דוד נשאר לידו, מדבר ברוך.
מה איתך, ידידי? ישב ליד התיבה. חולה?
החתול קילף קלה, ניב בעדינות. דוד לקח אותו למרפאת הקופה במחוז. הוא הוציא כמעט כל הפנסיה על הטיפול, אך לא חרט על כך.
יש לך חתול טוב, אמר הרופא הצעיר. חכם, רגוע. רק גילו והחיסון חלשו.
הוא יחיה?
אם תדאג, יוכל לחיות עוד זמן. רק תן תרופות.
בבית דוד הקים ל”רוזן” מרפאה קטנה על המרפסת: שמיכות ישנות, קערות מים, מזון. הוא נתן תרופות יומיות ולקח חום.
תתרפא, אמר. בלעדיך החיים משעממים.
בזמן זה החתול הפך לחבר קרוב, היצור היחיד ששמח לראותו, שמספק נוכחות.
סבא, רוזן כבר בריא? שאל יותם שבא לחופשה חורפית.
בריא. תראה, הוא נרדם על המיטה.
הרוזן ישן על מצע חמים, מצומד לכדור. פרוותו נוצצת, עיניו ברורות. בריא.
הוא יישאר כאן לנצח?
לאן הוא ילך? חייך דוד, משקיע ברכתו. אנחנו יחד. הוא לי חברה, ואני לו בית.
סבא, לא הרגשת בדידות?
דוד חשב. אחרי מות אשתו, הבית נשמע ריק, השקט כבד. מבשלים מרק לעצמו, צופים בטלוויזיה בשקט, נרדמים בחדר ריק.
היה לי לבד, נכדה. מאוד לבד.
ועכשיו?
עכשיו איני לבד. רוזן מצפה לי כשחוזר מהחלקה, ממרמם כשאני מבשל ארוחת ערב, נרדם על הברכיים כשאני רואה טלוויזיה. החיים השתפרו.
יותם הנהן. הוא גם אוהב חיות, מבין כמה הן ממלאות ריקנות.
סבא, מה אומרת אמא?
היא הייתה נגד. אמרה שזה הוצאה מיותרת, בעיה מיותרת.
ואתה?
אני חושב שלא מיותר. רוזן מביא לי שמחה. ושמחה איננה מיותרת.
באביב הגיע הפתעה. בת של חנה, סבנה, הגיעה עם ילד קטן.
סבא, סליחה על ההפרעה, אמרה. אני סבנה, בת של חנה. שמעתי שהחתול שלך גר כאן?
לבו של דוד קפץ. האם ייקח את רוזן?
הוא כאן, ענה בזהירות. מה רציתן?
רצינו לבדוק אחרי ההלוויה הלכנו מהר ולא חשבנו על החתול. עכשיו מתחרטנו, ונרצה לקחת אותו איתנו.
מבין, היה תחושה כבדת בחזהו.
נמאס לכם ממנו? הרבה מטלה
לא, לא נמאס. חתול יפה.
סבנה הסתכלה על רוזן שישב על השמש ליד הערוגה.
איך הוא השתנה! לפני היה רזה, חולה. עכשיו הוא יופי!
טיפלתי בו, האכלתי היטב.
תודה ענקית! הייתה הכרת תודה. נביא אותו, ונשלם על כל ההוצאות
דוד שמר שקט. הוא ידע שלחוק החתול שייך למשפחה של חנה. אבל אחרי חודשים של חיי משותפים, רוזן הפך לחלק בלתי נפרד ממנו.
אפשר לראות אותו? שאלה סבנה.
הם התקרבו. רוזן הרים ראשו, הביט בחשש באנשים זרים, ואז עבר אל דוד ושפשף ברגליו.
משונה, אמרה סבנה. הוא לא מכיר אותי. אני באה לביקור תכוף אצל חנה
הזמן עבר, הסביר דוד. אולי שכח.
הוא הבין שהדבר אינו שכחה, אלא בחירה. החתול בחר במי שמזין, מרפא, אוהב אותו.
אולי הוא יישאר אצלכם? הוא רגיל אליכם, ואתם אליו.
איך זה? שאל דוד מבולבל.
אנחנו גרים בדירה, יש לנו ילד קטן, והחתול שלנו זקוק לחופש. למה להעביר אותו?
הוא שלכם?
היה של חנה. עכשיו הוא שלכם. אתם הצלתם אותו מרעב, ולאחר מכן ממחלה. לכן הוא שלכם גם.
דוד לא האמין למזל שלו.
באמת? אפשר להשאיר אותו?
כמובן! רק אם תצטרכו עזרה ברפואה או במזון, תתקשרו אלינו ונעזור.
לאחר יציאתה של סבנה, דוד נצמד למרפסת וניסה ברכות ברכות על רוזן.
שומע, חבר? אתה נשאר איתי. לנצח.
החתול ממרמם, עוצם עיניו משביעות רצון.
בערב חייגה הלימור:
אבא, מה קורה? החתול בחיים?
בחיים. והוא עכשיו רשמי שלי. הבעלים הגיעו, הרשו לי לשמור אותו.
מצוין, אם הוא כבר רגיל כאן
לימור, אתה יודע מה הבנתי?
מה?
אדם בודד וחתול בודד מצילים זה את זה. הצלתיו מרעב, והוא הציל אותי מהבדידות.
אבא, אל תתפזר בפילוסופיה
אינני מתפזר, זאת אמת. יש לי מטרה קימה בבוקר, הכנת אוכל, טיפול בתרופות. והשמחה היא שהחתול ממרמם לצד, פוגש אותי בפתח.
הלימור השתקה. היא הרגישה שלראשונה אביה באמת זקוק לחתול הזה.
אבא, האם אתה עדיין מתכנן לעבור אלינו?
בהחלט לא. כאן לי הכל הבית, הגינה, רוזן. למה אסחף לעיר ההומה?
טוב, אז אתה נשאר.
נשאר. אנחנו נשארים.
חלף עוד שנה. דוד ורוזן חיים בקצב שלו. בבוקר ארוחת בוקר והליכה בחלקה. היום משימות בבית, החתול נרדם בצל. בערב ארוחת ערב, טלוויזיה, רוזן על הברכיים.
שכנים רואים אותם יחד:
דוד לוי, והחתול שלכם כבר נוח למגע!
הוא לא רק חתול שלנו. אנחנו אחד לשני.
זה נכון. הם הצילו זה את זה אדם זקנה בודד וחתול שאין לו משק בית. מצאו אחד בשני את מה שחיפשו הבנה, חום, משמעות קיום.
ומה עוד דרוש לאושר?
רוזן ממרמם על ברכי הבעל, ודוד חושב: כמה טוב שלא הרחקתי את החתול הרעב הזה. כמה טוב שהרגשתי רחמים
לפעמים ההחלטות החשובות בחיים אינן מגיעות מהשכל, אלא מהלב. והן לעתים הן הנכונות ביותר.
