הקפצנו על המדרגה של ביתנו ברגע הראשון שנכנסה אליו, כאילו היה לנו קונצרט של שנאה מתנגנת.
היא הייתה מתולתלת, גבוהה ורזופה. חולצתה הייתה ריקה כמעט, אך ידיה לא נראו כמו של האם האצבעות קצרים ועבים, כאילו נלמדו לשגר משקלים קלים. היא חיבקה אותם בחוזק, בעוד רגליה היו עדינות יותר מרגלי האם, והכפות רגליה נמתחו ארוכות כמו ענפי תמר.
בישבנו עם האח שלי, יובל, בן שבע, ואני בן תשע, והטילנו עליה ברקים של מילים.
“המילה ‘אלומה’ נשמעת כמו קילומטר, לא כמו ‘אלומה’ קטנה!” קראתי בקול רועש.
אבא, שזמר בקולו קרמלה של הלילה, קרא לנו:
תנהגו יפה! אתם נראים כמו ילדים שגרים בכפר של חוסר נימוס!
והיא תישאר איתנו זמן רב? שאל יובל בחוסר סבלנות, כאילו מילים של ילד קטן יכולים לשנות גורלות.
לעד, ענה אבא.
הצלילים של תסכולו של אבא נרקדו ברקע, והיינו מרגישים שאם הוא יתפרץ, השמיים שלנו יתפרקו. עדיף לא לכעוס אותו.
כשעה לאחר כך, אלומה חיפשה דרכה לבית. היא הלבישה נעליים חדשות, וכשיצאה, יובל ניסה בעדינות להכות לה ברגל. היא כמעט נפלנה למדרון של המגדל.
אבא, מתפלא, קרא:
מה קרה?
נאלצתי לדרוך על נעל אחרת, אמרה אלומה מבלי להביט ביובל.
הכול סגור, אני אסדר זאת! הבטיח בקול מלא נכונות.
והבין פתאום: הוא אוהב אותה.
לא הצלחנו להסיר אותה מהחיים, איך שהיינו מנסים.
פעם, כאשר אלומה הייתה איתנו בבית בלי אבא, היא, במצב של התנהגות קפדנית, דיברה בקול אחיד:
אמכם נפטרה. זה קורה לפעמים. היא יושבת עכשיו על קיבוץ שמיים וצופה בכם. היא כנראה לא מרוצה מהתנהגותכם. היא מבינה שאתם פועלים מתוך זדון, ושומרים על זיכרונה.
היינו מודאגים.
יובל, תמר, אתם ילדים טובים! האם כדאי לשמור על זיכרון האם כך? מעשים טובים הם אלה שמגדירים אדם טוב. איני מאמין שאתם קוצים כמו קוצים של קקטוס!
דבריה של אלומה הרגיעו אותנו והורידו את הרצון שלנו לגלות צדדים אפלים.
פעם אחת עזרתי לה לסדר קניות מהשוק. איך אלומה שבחה אותי! היא נגעה בגבי ברכה. כן, האצבעות לא היו כמו של האם, אבל זה היה נעים.
יובל חזר על הפחד הקטן שלו.
היא סידרה גם כוסות על מדף, ואלומה ושנינו קיבלנו שבח. בערב היא סיפרה באושר לאבינו כמה אנחנו עוזרים, והוא שמח.
מועדותה של אלומה לא נתנה לנו מרגוע; רצינו להכניס אותה לנשמה, אך לא הצלחנו. לא אםהיא, אמרנו לעצמנו.
לאחר שנה שכחנו איך חיינו בלעדיה. ואז, באירוע אחד, אהבנו אותה עד שכמעט שכחנו את זיכרון האבהות, כמו אבינו.
בשבוע השביעי של יובל, הוא עבר תקופה קשה. נער שקט ומופנם, נפל קורבן לבחור אחר ארנון קורן, ילד בגובה דומה אך אמיץ יותר.
קורן, בחר בו כמטרה, כי הוא ראה בו מטרה קלה.
משפחת קורן הייתה שלמה, והאב שלו אמר לו פתוח: «אתה גבר, תכה את כולם. אל תחכה שהאחרים יתפלו אותך». ולכן הוא בחר ביובל כקול עגל.
הקול של קורן הגיע אל הבית, ולא סיפר לי, האחות הגדולה, דבר. הוא המתין שהכל יחלוף לבד, אבל דברים שלא מתרחשים מעצמם אינם נפתרים.
קורן כיבש את יובל בפעולה גלויה כל פעם שעבר לידו, הוא נגע בכתפו.
הצלחתי לשאוב את המידע מיובל במאמץ כבד, כשהתבוננתי במכת השחורים שעל כתפו. הוא חשב שלגברים אין מקום להעביר בעיות לאחיות, אפילו אם הן גדולות יותר.
לא ידענו שאלומה יושבת מאחורי הדלת ומאזינה לשיחה שלנו.
יובל ביקש ממני לא לספר לאבינו, אחרת הכל יפול. הוא גם התחנן שלא אלך לשבור את פיו של קורן עכשיו! כמה רציתי! הייתי מוכנה למות עבורו!
הכניסת אבינו לתמונה הייתה מסוכנת הוא היה יכול להתווכח עם אביו של קורן, והכלא היה קרוב.
מחר היה שישי.
אלומה, בתחפושת של ביקור בחנות, הובילה אותנו לבית הספר ובסודיות ביקשה ממני להציג את קורן. הראיתי לו, ושתה לבבות: תדע, חמור!
הדבר המשיך בפאר.
הלקח של יובל במקצוע עברית החל. אלומה נכנסה בכיתה בחיוך, שיער מסודר ולשון נעימה, ובקשה מקודמת שהנער קורן יצא מהחדר, כי יש לה עניין איתו.
המורה אישרה, בלי חשש. הקורן יצא בשלווה, חושב שאלומה היא מארגן חדש. הוא נדרש להביא לכל הכיתה ציפורני זהב לשם נזכרו של חיילי גבורה.
אלומה תפסה אותו בחזה, משכה אותו מהאדמה ולחשה:
מה אתה רוצה מבני?
מאיזה בן? הוא נדהם.
מבני ולרי!
שום דבר
ואני רוצה שלא יהיו דברים! אם תיגע שוב בבני, תתקרב אליו או תביט בו במבט שגוי, אני אקח אותך, ארשע!
גברת, שחררו אותי קרא קורן בקול רועד. אני כבר לא אחזור!
לך מכאן! קראה היא, שם קירות קשים. אם תדבר עליי, אביו יישלח אותך לכלא על משמעת של קטין! תסביר למורה שאני שכנה שלה, היא ביקשה מפתח! אחרי השיעור תתנצל לי! אני אעקוב.
הוא רץ לחדר, מתקן את המדים. הוא דיבר על שכנה.
מאותו רגע הוא לא הביט ביובל יותר. הוא נמנע ממנו, התנצל באותו היום, בקצרה ובקול רועד, אבל התנצל.
אל תגידו לאבא, ביקשה אלומה, אך חזרנו וסיפרנו הכול. הוא נענה בתדהמה.
בשלב מסוים היא הובילה אותי לנתיב הנכון. התאהבתי בגיל שש-עשרה באהבה משוגעת, שבה ההורמונים משתקפים והשקפת האיסור מתגלה.
מבכה לי לזכור! טוב, אספר: נגשתי לפסנתרן חסר עבודה ותמיד שיכור, ולא שם לב לשום דבר ברור. הוא רקע לי באוזניים השגרות ש”אני המוזה שלך”, ואני נמסתי בשרו כמו שעוות. היה זה החוויה הראשונה שלי עם גבר.
אמא הלכה אליו ושאלת שני שאלות: «האם הוא מתמוגג לפעמים ובמה נסתפק כדי לחיות?»
בהינתן תכנית חיים יציבה, היא הבטיחה לשקול אפשרות שלפני קיום האהבה שלנו. כמובן, אם הפסנתרן ייקח על עצמו את האינצה שלי, כי דירת קומה אחת לא הייתה מספיקה לאינטנציות רציניות.
הפסנתרן היה בן חמש שנים צעיר מאלומה, והיא חמש ועשרים שנה מבוגרת ממני. היא לא נרתעה.
לא אתן תשובות הפסנתרן כאן, אבל היה לי מבוכה לפני אמא, במיוחד כשאמרה לי: «חשבתי שתהיי חכמה יותר».
כך הסתיימה סיפורי האהבה, באופן גס ולא יפה, אך לא הגיע למאסר לא של הפסנתרן ולא של אבינו. אלומה הצילה במועד.
מאז עברו שנים. ליובל ולי יש משפחות שמבוססות על ערכים אהבה, כבוד, דאגה, אם קרוב אליך טועה או מתבלבל. והם נולדו מהשפעת אלומה.
אישה שהייתה יכולה לעשות יותר עבורי ואחי לא נמצאת בעולם. אבינו שמח איתה, מטופח ונאהב.
פעם קרתה אסון משפחתי, ולא ידענו על כך. אבינו לא הקדיש לנו תשומת לב.
אלומה התאהבה באבינו ועזבה את בעלה. היה לה לפני כן בן, אך הוא מת ברגליו של בעלה. היא לא יכלה לסלוח לו.
רוצים להאמין שהקמענו קצת שקט בליבתה של אלומה. תפקידה הגדול בחינוכנו לא נעלם אף פעם ולא נמעיט בו. סביב אלומה מתרכזת כל המשפחה. איננו יודעים איך לשרת אותה, באיזו נעלי רפיד ללבוש על רגליה. אנו מעריכים ושומרים עליה.
כי אמהות אמיתיות, גם כשניצבות בפני מכשול של רגל רעה, לעולם אינן נופלות.
