טוב, את לא תצטרכי לנסוע לחוץ בחג. תדאגי שלושה חדרים האחיות והאחיינית שלי יישארו לשינה, ואת תישארי במטבח.
חנה וולפוג, ואני בטוחת שאת הבעלים היחיד של הבית? יש לי אפילו חוזה קנייה על זה. אז אל תנסו להיכנס המשטרה תוציא אתכם מיד.
היום, אחרי העבודה, אורלי נועדה להגיע לקניון רמת גן. בעוד שבועיים חגים חג החנוכה. חברתה הוותיקה שני הזמינה אותה לביקור.
אורלי ידעה שהמפגש יהיה גדול: בת של בעלת הבית עם בן זוגה וילדיהם, אחותה, והאחיינית הסטודנטית. היא הייתה רגילה לביקור אצל שני וראתה את כולם, ולכן רצתה לקנות מתנות מראש.
אורלי יודעת לבחור מתנות, ומאוד אוהבת להעניק אותן. עכשיו היא מדמיינת את ההליכה בין מדורי הקישוט, הביטוי בעיניים, האריזה המבריקה של המוכר.
אך המצב הרוח נפל ברגע שהיא יצאה לרחוב: בחניון, ליד הרכב, חיכתה לה רינה האחות של בעלה לשעבר.
היי אורלי! קראה רינה. למה כל כך מאוחר? כבר קפאת מהקר.
שלום רינה, לא חשבתי לראות אותך כאן.
למה? אנחנו עדיין משפחה, אחרי כל השנים.
שמחתי שנפלה עלינו, אבל כבר לא אנחנו משפחה.
רינה עצרה אותה לפני שהייתה פותחת את הדלת של הרכב.
שמעי, יש לי בקשה לא רק לי, לכל המשפחה.
איזה משפחה? כבר שנה שאני לא מדברת עם משפחתך. אין לי מה להקשיב לבקשות, ענתה אורלי.
תאזיני. לא יודעת איך את עם מיכאל חלקת רכוש, אבל האמא עדיין חושבת שהבית שלך שייך לנו.
אתם קניתם את זה יחד, הוא עשה שיפוצים בעשר השנים האחרונות. כולנו חוגגים שם חנוכה, ועכשיו?
האמא רוצה לארח את כל המשפחה במרפסת ביום הולדת במאי, בדיוק כמו שנה אחר שנה. וכעת את חורגת ונוסעת הלא לאן.
למה את מספרת לי את כל זה? רציתי לבקר אצל חברתי, חזרתי, ושכחתי לשאול.
שכחת המשפחה? כשאנחנו נפרדנו ממיכאל, חיכינו כך: דירה, רכב ומוסך למיכאל, הבית לי. הכל נרשם במקרקעין. עכשיו אפשר להיפגש במשרדו של מיכאל, זה הכל.
רינה, האמא ביקשה לארח ב-31 בחוץ, הרבה אנשים, אין לנו מקום.
חנה וולפוג ובכן? זה מצחיק! עשרים שנה היא רק ביקשה ממני, והיום מבקשת? תאמרי לה שאני לא מסכימה, ותסגרי את האורחים במלון.
אורלי עלתה למכונית. אין לה חשק לצאת לקנות מתנות. מחר קונים, חשבה וניסעה הביתה.
היא וחייכל גרו יחד כמעט עשרים שנה, הבית שנדון נרכש לפני עשר. לפני שנה מיכאל הצהיר: בגיל ארבעים וחמש החיים רק מתחילים, והחל לבנות עתיד עם מזכירת צעירה חמודה.
אורלי לא ניסה לעצור אותו, אבל גם לא ויתרה על מזותה. היא קיבלה את הבית, מיכאל קיבל דירת שני חדרים, רכב טויוטה קאסר, ומוסך.
הבת הסטודנטית, ליה, הייתה הבת היחידה שמסתמכת על אורלי, ולכן מיכאל לא ניסה לשאול על חשבון משותף.
לפני כמה ימים, לב של ליה צלצלה ואמרה: אמא, אפשר לחגוג חנוכה במעון?
אמא, סליחה? שאלה. אני אחזור הביתה בחופשה.
לאחר מכן, אורלי קיבלה את הזימון של שני. בחברה הזאת היא לא תתגעגע.
ידעה שרינה לא תתן לה מנוחה, ולכן הייתה ערנית.
באותו ערב התקשרה לשעבר, חבתה:
אורלי, אל תעשי לעצמך יותר מדי, אתה תופסת את הבית של מיכאל, ועכשיו חושבת שלא תמצא שום קושי?
אז ככה: בראש השנה כולנו ניפגש בבית שלי! זה הבית שהבן שלי בחסדו נתן לך לשהות. הבנת?
טוב, אנחנו לא נגרש אותך בתקופה הזו. תכיני שלושה חדרים האחיות והאחיינית יישארו, ואת תישארי במטבח.
חנה וולפוג, מה עם זה שאני הבעלים היחיד? יש לי מקף על שם. אם תנסו להיכנס, המשטרה תוציא אתכם.
נבדוק מי יגרש מי! על כן, תכיני חדרים, אנחנו נביא את המזון, לך לא צריך לבשל. ואם תסתייגי, תזכרי שזה חנוכה שלא תשכחי.
לדעתי, השנה הזאת אמא של מיכאל הפכה לחיה, חשבה אורלי.
חנה וולפוג מעולם לא הייתה שלמה, אבל ההופעה של היום הקשתה על חמותה לשעבר. האם היא חושבת שאורלי תצא ותקפיד על הפקודות?
לפני שנים, אורלי נחשבה לחמותה הטובה ביותר, שתי אחרות ויתרו וקיבלו את ההוראה של האמא.
עכשיו, לאחר הפרידת מיכאל, דברי החמות רק גרמו לאורלי לתהות: למה הם מחשבים?
בינתיים, במטח הבית של חנה וולפוג נרקם תכנית.
רינה, אתה ואלי אחראים על קניית המוצרים. קנו הכל מראש, נתכנן ערב 31 ובוקר 1.
אנחנו נעשה קר וטעים, סופיה ואוליה יעשו סלטים. נכניס הכל למכולות, והכלים נביא מאורלי יש לה שני סטים של כוסות. מיכאל לא לקח כלים כשעבר.
אמא, אם היא תתנגד ולא תכניס אותנו?
שתגיד שלא תכניס! יהיו שתים עשרה, כל המשפחה. היא תתבייש! איך אתה רואה?
היא תפתח, ובחוץ עומדים קובי ולורית, נועה ונטלי ועוד. היא תסגור? היא תפתח, תספק לנו שולחן, כי זו משפחה!
ב-31 בדצמבר, בשעה תשע בערב, בקצה רחוב מזרחי בתל אביב, חנו ארבעה מכוניות.
מוזר, אמר אלי, בעל רינה. האור אינו דולק. אולי אורלי לא בבית?
לאן היא נעלמה? היא בבית, וליה כנראה הגיעה. הם מסתתרים, מצחקים, חייכה חנה וולפוג. תתקשרו.
אבל אף אחד לא ענה, והדלת נותרה נעולה.
חכו, יש לי מפתחות, אמרה חנה וולפוג. ידעתי שאורלי תעשה משהו, ולכן לקחתי מפתחות.
היא פתחה את השער, והקבוצה הגדולה נחתה בחצר.
תחכו, אני פותחת את הבית. תדליקו אור ותיקחו הכל למטבח, אנחנו נקים שולחן מהר. ואורלי, אם תרצה, תסתתרי לא נזמין אותך לשולחן.
כעבור כעשרים דקות, נשמע רעש במדרוך.
הנה האדונית, אמר אלי.
אבל זאת לא הייתה האדונית.
אורלי עזרה לשני לסדר את השולחן האורחים עומדים להגיע ברגע.
פתאום צלצל הטלפון.
אורלי כהן, האזעקה בפנים פעלה, חבורת משטרה בחנה?
יש כאן שתים עשרה אנשים שטוענים שהם קרובי משפחה והגיעו באשמתכם.
לא הזמנתי אף אחד, כנראה זה קרוב משפחה של בעלי לשעבר. הם נכנסו בלי רשות.
תכתבי תלונה?
בכיף. אני לא בעיר, אחזור אחרי יומיים.
האורחים הלא מתוזמנים נשלחו לתחנת המשטרה, שם עברו כמה שעות. בזמן שהם הגיעו לבית חנה, הסלטים כבר נמסו, החמה התקררה.
כאשר אורלי חזרה הביתה, מיכאל התקשר וביקש ממנה להביא את הטופס.
אורלי, חשבת שהחלפת מנעול?
לא, לא צריך לשבור דלת. שמתי את המנעול הישן והשתמשתי באלה.
למה כשנסעת, נעלת על הישן?
חשבתי שאמא שלך לא תוותר ותגלה, ולא רוצה שהאורחים הלא רצויים יזיקו לדלת.
אז סגרת עם המנעול הישן, שהאמא יש לה מפתח, והצבת אזעקה? רצית לתפוס אותם?
מיכאל, המשפחה שלך יכלה לחגוג בחנוכה אצלכם, אבל הם קיבלו החלטה אחרת, ולכן מצאו את עצמם במשטרה. זה לא אשמתי.
למה לא הודעת לרינה על האזעקה?
יש שלטים על השער והדלת: מאובטח על ידי משטרה. כולם יודעים לקרוא.
תגידו שלום לכל: לאמא, רינה, אלי ולשאר, ותגידו שלא מצפה לאורחים יותר.
הפעם אני אסיים את הטופס, אבל בפעם הבאה זה יהיה לפי החוק.
מה דעתכם על מעשה המשפחה? שתפו בתגובות, אם אהבתם, לחצו לייק.
