למה לא קונים לאמא שני חדרים? היא כבר בת שישים וחמש, כמעט לא תזמין אורחים, ועם האחיותהדודות שלה היא יכולה לשבת במטבח ולשתות תה.
בגדול, דירת חדר אחד מספיק לההיא תדאג לעצמה, אפילו אם תחסוך כמה שקלים.
רבקה אליזרעיל יודעת למה הגיעו אליה הבן והבת. המחשבה הזאת חצתה את מחשבותיו של מיכאל לפני שבוע, כשכל המשפחה התכנסת לחגוג את הולדתה של שירה, הנכדה הצעירה של רבקה.
מיכאל ואורית רק נכנסו ולא הספיקו להתחיל לשוחח, פתאום נשמע צלצול בדלת. הפקה של השכן נכנסה.
אה, רבקה, לא בזמן! יש לך אורחים היא אמרה בקול מבולבל.
זה שלנו, נוגה השיבה רבקה. מה קרה?
המכונה לתפירה שלי שוב נתקעה, חוטים מתפתלים ואני לא מצליחה להוציא את הגלגל. אחזור אחר כך, סליחה.
אין בעיה, אני מביטה מיד אמרה רבקה.
היא חזרה לחדר ופנתה למיכאל ולאורית:
אני הולכת לשיחה של חצי שעה עם השכן, אתם תמשיכו למטבח, הכנתי כבר תה. בואו, תדאגו.
רבקה מטפלת בבעיה של נוגה במהירות וחוזרת הביתה. כשהיא עומדת במסדרון, היא מתפעם כששומעת:
אמא, כבר חקרתי את השוק, אפשר למכור את הדירה שלנו לפחות בשלושה מיליון שקלים, ובחלוקת הדירה שבה מתכננת לעבור, דירת שני חדרים שווה בערך מיליון שקלים.
ואת רוצה שהאמא תתן לנו ההפרש? מיליון לכל אחד? שואלת האחות.
ברור, למה לא? ובמקום מיליון, שני מיליון ועמוד.
מאיפה היא תכניס את הכסף? מתפלאת אורית.
אמרתי לך שכבר חקרתי את הנושא! למה לאף אם שני חדרים לא תתאים לאמא? היא כבר בת שישים וחמש. כמעט לא תזמין אורחים, ועם האחיותדודות שלה היא יכולה לשבת במטבח ולשתות תה.
במידה שווה, אפילו חדר אחד עם שיפוץ אפשר לקנות בששת מאות אלף שקלים.
חיפשתי דירה לא בפריפריה, אלא במרכז של בניין יחסית חדש, עם חנויות וקליניקה קרובה, מוסיף מיכאל.
אולי אמא לא תסכים? מנסה להתנגד אורית.
למה? אני בכלל נגד הרעיון שהיא תזוז, אבל אם היא כבר הורידה את הכסף לפנסיה, אולי תעשה לנו טובה.
רבקה באמת מתחילה לחשוב על חזרה לעיר הולדתה. כשהגיעה לאזור הצפון של הארץ, היא הייתה כבר בארבעים וחמש. בגיל זה קשה למצוא חברות חדשות; היו לה כמה חברות, אבל זה לא כמו יחסים מהילדות.
היא לא רצתה לעבור אזלעזוב את הילדים, לעזוב את העבודה, וללכת לעיר לא מוכרת. אבל לבעלה הציעו תפקיד בכיר במפעל בתל אביב, והיא הסכימה. כך עברו עשרים שנה: משפחה, עבודה, ביקורים נדירים לעיר הולדתה. לפני שנתיים פתאום נפטר בעלה.
הבנים והבנות כבר הקימו משפחות משלהן, ורבקה מרגישה כבחלל. כשהיא פורשת, היא מרגישה בודדה ותוהה אם היא תזוז, במיוחד כשאחיותיה מתקשרות.
היא לא מחכה לתגובה של האישה. היא חורקת בדלת בקול רם, כאילו רק חזרה.
מיכאל ואורית נמצאים במטבח. האישה כבר שפכה תה בכוסות וחתכה עוגת שמרים שהכינה לפני שהגיעו.
אמא, את בטוחה שתרצי לעבור? שואלת אורית.
כן. עכשיו שאין לי יותר את בעלך, אין לי שום דבר שמחזיק אותי כאן. אחרי עשרים שנה המקום הזה לא הפך לבית.
איך אין לך מה שמחזיק? ומה עם הילדים? מתפלאת האישה.
אורית, יש לכם חיים, דאגות. אני לא רוצה להפריע לכם. הילדים כבר גדלו, הם לא זקוקים לנניה. למה הייתי מתיישבת בפארק עם קשתות כמו הפנסיונריות האחרות?
יש לי תחומי עניין אחרים. ספרים, טלוויזיה. ובקרבת העיר יש לי אחיות, הרבה מכרים, בית הורים בכפר קטן ששם כל המשפחה מגיעה בקיץ.
חולם על הליכה ברחובות עיר הולדתי, אנשים שפוגשים אותי והם נראים מוכרים.
טוב, אמא, מה עם הדירה? מכוון השיחה למעשי מיכאל.
למה לא? אני אמכור אותה ויקנה לי חדשה.
רוצה שאעזור למכור? מציע הבן.
אני עובדת עם סוכנות של ליזה קוהן, אשתו של דוד זאב, סגן ראש הצוות של אבא. זוכרת?
ליזה מנהלת סוכנות נדל”ן משלה, ויש לה סוכן אמין בשם נטע, שקנו דירתם של פבלו לפני כן.
כמה מתכננת למכור? שואל מיכאל.
ליזה אומרת שלושה מיליון שקלים מחיר מתאים, אפשר לעלות קצת בתחילה. חקרתי את האתרים, כל הנתונים תואמים.
שם הדירות זולות יותר, אומרת אורית.
בדיוק. דירה כמו שלנו במרכז תעמוד בטווח של שני מיליון.
מיכאל, יש לנו בקשה: אחרי המכירה, אפשר לקבל לכל אחד מיליון? שואל מיכאל.
מיליון? אז לי לא יגיע מספיק לשלם דירה.
למה לא? אפשר לקנות דירת חדר אחד, פשוט יותר.
דירת חדר אחד לי לא תתאים, אני צריכה שני חדרים: חדר שינה וסלון.
כמה משפחות של שלושה אנשים גרות בחדר אחד, מתווכח הבן.
כן, אלה שאין להם אפשרות לקנות דירה גדולה, אבל לי יש אפשרות, ואני לא מבינה למה עליי לוותר על נוחות.
אם זה צודק כלפינו, אורית ושלי, דירת המשפחה.
מיכאל, לא ציפיתי שכזה נושא יעלה, אבל זכור שהורשתך של אבא כוללת כל מה שמגיע לכם.
הוא לא פגע בנו. מה שקיבלתי זה דירה, ועכשיו אתה רוצה שאחלק אותה עםכם?
הוא מתכוון שאתה יכול לתרום אם יש לך כסף.
יש לו משכנתא, אנחנו עם אילה רוצים לקנות בית נופש. אולי לא מיליון, אלא חצי מיליון, זה יעזור.
אפילו אם תקנה דירה בשני מיליון, תישאר לך עדיין מיליון.
אותו מיליון יוכל לשמש למעבר, לשיפוץ, לרכישת ריהוט ומכשירי חשמל.
וזה יהיה כרית בטחון בשבילי, כי אינני צעירה יותר. אין לי רצון להכביד עליכם במצב של חולי.
אז אתה לא תיתן לנו שום דבר? שואל הבן.
מיכאל, אני מופתעת שאתם פותחים את הנושא הזה. אתם בני 37 ו34, עם השכלה גבוהה, אתם ועורכיכם עובדים.
יש לך עוד כמה שנים של משכנתא לשלם, אבל אתם לא במצוקה. אם לא הייתי עוברת ומוכרת, הייתם מצליחים? היה לכם תכנית להעביר אותי לדירה קטנה יותר?
לא.
סליחה על השיחה, אומרת אורית. רק רצינו לבדוק
חשבנו שאמא, שתמיד עזרה לנו, לא תסרב גם הפעם, מוסיפה רבקה.
ואני לא הייתי מסרבת אם הייתם חייבים באמת. אבל אני חושבת שתוכלו להתמודד לבד: מיכאל ישלם את המשכנתא, אתה ואילה תחסכו לבית נופש, והכל יהיה בסדר.
רבקה פועלת לפי תכניתה: היא מוכרת את הדירה, עוברת לעיר הולדתה. שם היא קונה דירה חדשה קרוב למקום שבו היא ובעלה חיו לפני כן.
הקרובים עוזרים לה לרכוש ריהוט ולבצע שיפוץ. עכשיו, כשהיא מתעוררת בבוקר, היא מרגישה באמת בבית.
אתם חושבים שהיא עשתה צעד נכון? שתפו במחשבותיכם בתגובות, לחצו לייק.
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו בתגובות ואל תשכחו להעמיד לייק זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
