שׁוּל נזרק החוצה. בפעם השלישית בחייו הקצרים. הפעם הראשונה, אחרי שהחליף שלוש משפחות אחת אחרי השנייה. בתחילה העבירו אותו מיד ליד, ואז
השלב הבא הוצאו אותו אל חוץ, הרחק מהבית, והטילו אותו לתוך פח אשפה גדול והבריחו, כדי שלא יוכל למצוא את דרכו חזרה. והוא לא חיפש.
הבין מיד מבטו של בעל הבית, פני אשתו מתפרקות כששׁוּל גרד את הספה העור החדשה והיקרה מאוד, בסכום של כמה אלפי שקלים. היא קבעה את ההוראה. והבעל? הוא תמיד נאלץ להסכים.
לקח תחת החזה חתול גזע צעיר ויצא אל פח האשפה במרתף של הבניין הסמוך. שׁוּל לא רץ אחריו הוא ראה את ההוראה בעיניו והבין שהכל חסר טעם. הוא לא נפרד בנימוס, לא חיבק, לא ביקש סליחה. הכל הסתיים בצורה לא אנושית, כאילו נשפך פח אשפה שלם.
שׁוּל נאנח, חיפש בתורק משאיות משהו לאכול, ונשב ליד מכל ירוק ענק, מביט אל השמש. הוא מצמצם עיניים אך לא מזיז את פניו האור הגדול והחם משיש לו נחת.
זה היו קרני השמש האחרונות קיץ, סתיו, חורף. חום קל נמס, והקרח בליבו נמס. הלילה קר וחשוך, הרוח והקור לקחו את הקור שלהם.
החתול האדמדם הקטן קפא. הוא לא ידע לאן לברוח, ולכן מצא ערמת עלים צהובות חומות, התכנס בתוכם והפך לכדור. תחילה רעיד ונמסר קור, אך כשרוח קרה ולחצנים קפאו על פרוותו האדומה, פתאום חם לו בלב והרעידות פקעו. קול עמוק בליבו לחש מילים רכות, המלטפות ומזמינות אותו לעמוד עיניים ולשכוח את הצער.
קח איתך את עצמך, תישן, תישן, תישן. חום זרם בגופו הקפיא.
זה כל כך פשוט להישבר ולהמתין והשלווה תבוא, והנצח יקרב. כל הטראומות יעופו.
שׁוּל נאנח בפעם האחרונה והסכים. למה להילחם? מה לתכלית?
מחרו היה לו אותו קור ורעב. אותו רצון לסגור את העיניים ולא לפתוחן לעולם.
מאורות רחוב נדלקו מרחוק. שׁוּל הביט אליהן בפעם האחרונה. הוא הרגל תמיד להסתכל מהחלון. הפעם האחרונה, האור נחת על פרוותו, ועיניו נדלקו בחושך הדועך.
הבהבה האחרונה משכה את תשומת הלב של נערה אדומהשיער קטנה. היא חזרה הביתה עם אביה. היא תפסה אותו בידו.
שם אמרה היא במכתם, מישהו נמצא.
אין אף אחד שם, גרד אביה בקור. בואו נלך מהר, אני קופא.
הוא ניסה להרחיק אותה מהערימה העבה של עלים, אך היא משכה שוב.
ראיתי. ראיתי אור.
אור בערמת העלים הישנה?, תהה האב. זה בלתי אפשרי.
הנערה כבר הייתה ליד, פרצה את השכבה העליונה ופתחה על שׁוּל האדום.
אבא!, קראה.
רָאִיתִי. זה הוא.
מי הוא?, שאל האב, מתקרב.
הנה הוא, אמרה הנערה וניסתה להרים את הגוף הקפוא.
תן לו להיות, אמר האב. הוא כבר מת. למה נביא בחזרה חתול מת?.
הוא לא מת, ענתה הנערה באמירה בטוחה. אני יודעת. הוא חי. ראיתי אור בעיניו.
אור בעיני החתול?, השיב האב בספק.
הוא התקרב עוד יותר והרים בעדינות את הגוף, מנסה להרגיש תנועה, להקשיב לפעימות הלב.
שׁוּל רצה רק לישון. השינה עטפה את רמיו, החום מילא את גופו, וקול פנימי לחש לו:
תישן, תישן, תישן לא תפתח את העיניים.
קול קטן, ילדי, חזר על המילים שוב ושוב.
אור בעיניו שלו.
למה תוהים ממני שוב? למה להטריד? למה לא לתת לי לנוח?
הוא פתח בעמל את העיניים לראות מישהו עומד למולו. ילד קטן קרא:
הנה! כאן! ראית? שוב אור!
איזה אור?
הוא הסתכל, חזה את המעיל והקיף את הגוף האדום בפנים, ופנה לבית.
הבת רצה לצידו, ממהרת אחרי אביה.
אבי, בבקשה, מהר, הוא קופא.
הם נעלמו במעלית, ולאחר מכן בחלונות הקומה החמישית נדלקו אורות.
שׁוּל נשטף במים חמים, נחלץ בחלב חם, והנערה לחשה:
אל תמות, בבקשה, אל תמות.
הקרח על פרוותו נמס, והקרח בליבו נמס. החתול האדום הצופה בהפתעה איך אביו ובתו מטפלים בו, קם לתחייה והרגיש חום אמיתי.
החום היה מאותו מקור, לא ממנהרות חימום, אלא מליבו של לב ילדה קטן.
במחזה זה, עומד לדמות המשגיחה, זה שעוזר כשצריך. הוא עומד ומביט בחלונות הקומה החמישית, מדבר לעצמו.
כל מה שאני יכול, כל מה שאני יודע.
הוא עוצר, חושב, מוסיף:
אור לא כולם רואים אותו. ולא כולם שיכולים לשמור עליו.
שׁוּל, מתבונן בנערה עם השיער האדום, לא חשב על גדלות האדם, אלא על עצמו. הוא ראה אור אור בעיניה.
כך למדנו: גם במצבים החשוכים ביותר, אם מישהו נותן לנו אור קטן, הוא יכול לשבור את הקרח בלבנו ולחמם אותנו מתמיד. האור הזה של חסד ואהבה הוא מה שמחזיר לנו תקווה לחיים.
