חנה, אל תחשבי שאני רע!אני לא נוודה. קוראים לימשה לוי. באתי לבקר את בתי. זה קשה להסביר
לרגע לפני ראש השנה נותרו כמה שעות ספורות. כולם כבר הלכו הביתה, אבל רותאור לא חיכו אףאחד
כדי שלא תצטרך לחזור לעבודה ב1בינואר, היא החליטה לסיים את המשמרת מוקדם.
היא תביא איתה למטבח שני סלטים, כמה פירות ומים מוגזים שהכינה מראש.
היום היא לא מתכננת להתחפף. רצתה לשחרר את נעלי הקובע וללבוש פיג’מה רכה ונעימה.
כך, אחרי שהפרידה מאתן שהיה לפני כמה חודשים הפכה למורכבת כלכך, רותאור לא זרחה להקצות לבן זוג חדש.
היא הייתה נוחה לבדידות.
איתן ניסה להחזיר אותה, התקשר כמה פעמים, אך רותאור סרבה להתחיל מחדש לא נצא יחד, זה מסובך מדי. היא אפילו לא רצתה לחשוב עליו, זה עבר, למה להרוס את החג?
רותאור ירדה מהאוטובוס. עוד כמה צעדים והגיעה הביתה.
בקרבת הכניסה, על ספסל, היא מבחינה באדם זקן עם עץ אשוח קטן.
כנראה מישהו בא לבקר! חשבה.
היא ברכה אותו, והוא הנהן מבלי לבהות בעיניים.
נראה שבעיניו של האדון נצצו דמעות או שאולי היה רק ברק האורות, אך היא לא נתנה לזה משקל והזריקה פנימה.
בערב התחיל קרור, והיא רעדה.
לאחר שהסתיימה המקלחת, היא לבשה את הפיג’מה המפוספסת האהובה עליה, הכינה כוס קפה והסתכלה מחלון המטבח.
הפלא היה שהאיש עדיין ישב על הספסל בחוץ.
חלפה כבר יותר משעה, רותאור בבית, לראש השנה נותרו שעתיים, אם הוא בא לבקר אז למה הוא יושב ברחוב? ומה הברק בעיניים! תזרעה במחשבותיה.
רותאור ערכה את השולחן, הדליקה שרשרת אורות על העץ, אך מחשבתה חזרה אל הזקן הבודד.
חצי שעה חלפה, היא מביטה מתוך החלון, הוא יושב ללא תזוזה.
אולי הוא חולה? אפשר להקפיא כאן, אפשר למות.
רותאור חבשה מעיל מהיר ויצאה החוצה.
כאשר התקרבה לספסל, היא ישבה לצידו. הוא הביט בה ופנה אליה.
סליחה, הכל בסדר אצלך? שמתי לב שאתה יושב לבדו כאן. ברחוב קר מאוד. אולי אוכל לעזור?
הזקן נאנח:
לא, ילדה! הכול בסדר, רק אשב לרגע ואחר כך אלך.
הלאה?
לרכבת, אל הבית.
תשמע, זה לא עניין. אינני רוצה לבוא בבוקר ולמצוא אותך כאן. קומי! קומי, בבקשה! בואי אליי, תחממי ידיך, ואז תנוסי לאן שאת צריכה.
אבל
בלי אבל! בואי!
רותאור ידעה שאם תראה אותה עכשיו סבתאמאיה, החברה הטובה שלה, היא הייתה משאירה אותה עם עיניים גדולות… אך היא לא הייתה כאן, והיא לא יכלה לעזוב את הזקן.
הזקן קם מהספסל ותפס את האשוח.
אפשר לקחת?
קח, למה לא.
הוא נכנס לדירה, הציב את האשוח במעבר, והחליף בגדים. כל צעד היה כבד, היה נראה כי הקור עדיין אוחז בו.
בהמשך הוא ישב במטבח, רותאור מזיגה לו תה, והוא חימם ידיו בכוס. אחרי כמה לְקִיסוֹת הוא הרים את מבטו.
חנה, אל תחשבי רע!אני לא נוודה. קוראים לימשה לוי. באתי לבקר את בתי. זה קשה להסביר
הורים נפרדו לפני זמן רב, אני אשום את עצמי, פגשתי אישה אחרת.
התאהבתי כמו נער, לא ראיתי דבר
בהתחלה התחבאתי, ואז אשתי למדה עלינו עם מריה, בבית התחילו מריבות וביום אחד דפוקתי את הדלת ויצאתי אל האהובה
הבת הייתה באותו זמן חמש.
התחלתי לבוא, לנסות לעזור, אך ליאת, האישה הקודמת, הייתה גאה מאוד ולא קיבלה ממני כלום, אפילו לא קיבלה מזונות. היא רצתה לגדל את הבת לבדה.
ניסיתי לעזור דרך הוריי, דרך ליאת, אך היא לא קיבלה דבר! והתחילה לשכנע את הבת נגדי.
יום אחד, כשבאתי לגן, רציתי לתת לה צעצועים, אך הילדה ברחבה, לא רצתה לדבר איתי ואמרה שאני אינני אף אחד.
הבנתי שהגיע הזמן להתרחק, לא לחזור לחייה. אני ולמריה נסענו מהעיר. בתחילה שלחתי כסף לליאת בשביל הבת, אך הכסף תמיד חזר אלי, ולכן הפסקתי. הבנתי שליאת לא תקבל ממני דבר.
לפני עשור חזרנו לעיר הזאת, הוריי כבר לא היו כאן, והגענו לדירה שלהם. אחרי שהמכירתם, קנינו בית קטן בכפר קרוב לעיר, ושם חייתנו.
הקשר עם הילדים לא הצליח
לפני שנתיים מריה הלכה, ונשארתי לבד.
היום אני בא לבקר את בתי לא קיוויתי לקבל מחילה.
לא ראיתי אותה שנים, היא גרה באותו דירה שבה היינו.
קניתי אשוח, באתי, והיא לא אפשרה לי להיכנס.
אני מבין למה באתי? מה רציתי לראות? אני זר בעיניה. למי ציפיתי?
אין לי מהרבה יש לי בית, פנסיה של 12,000ש”ח, אוכל לעזור לבתי, היא האישה היחידה שאני אוהב!
הכל היה הולך אחרת אם ליאת הייתה נותנת לי לראות את בתי ולהיות חלק מחייה שלה!
יצאתי מדירתה וטיילתי זמן רב, לא ידעתי לאן. נחתתי על הספסל והסתיתי. אולי הייתי נשאר שם.
אבל הגורל רצה אחרת! ככל הנראה אני עדיין נדרש כאן תודה, בתי, חיממתי את עצמי, אחכה לאוטובוס ואלך הביתה.
לאן תלך בלילה! האוטובוס רק בבוקר, חצי שעה לראש השנה. תישאר, אשכב אותך על המרפסת, בבוקר תחזרי.
משה לוי הביט ברותאור.
זה מאוד לא נוח לי, חנה! היום לא היה מישהו שמקבל זר לא מוכר. למען האמת, אינני רוצה להיות לבד, אם תתני לי, אשאר עד הבוקר.
אז הוסכם.
בבוקר, משה לוי ארז את מזוודותיו.
תודה, רותִקֹה, על הכל. את כמו מלאך, הצלת אותי מתקרית מטורפת, כי במקור רציתי להישאר כאן על הספסל.
אם תרצה, תבוא לבקר! הבית לא רחוק, יש לי כמה דובדבנים בחצר, חמש קנים מחוץ לבית, בקיץ זה מצוין.
מריה אהבה לגננות תפוחים, אגסים, אין חוסר! והחורף גם טוב, תבואי, תנוחי, הנה נהר קרוב.
טוב, משה לוי! אדאג לבוא!
זה מרגש! אני אצא, תודה שוב
רותאור המשיכה להסתכל בחלון עד שמשה נעלם מעבר לפינה.
כך זה קורה! קרובים לא רוצים לשמוע זה על זה, ושוליים לעיתים הופכים לקרובים.
רותאור איבדה את הוריה בגיל צעיר, והאזינה לסיפור הצער של הזקן, החליטה לבקר אותו שוב.
הצטרפו אלינו בלייק ובתגובות!
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו לנו בתגובות ואל תשכחו להפעיל את הלייק זה נותן לנו כוח להמשיך!
