נעצרת נועה. הלב קפץ בחוזקה. היא המשיכה ללכת והביטה חסרו כמעט חצי מכריבי הכרוב הגדולים. כמעט חצי הקציר נעלם.
רבקה קפלן שמחה ברכישתה. זו לא הייתה רק קנייה, הייתה חלומה לקנות בית בכפר אחרי הפרישה.
לפני האירוע היא תכננה בקפידה, ובחרה בכפר ציורי קרוב לעיר, עם כמה תושבים בלבד רצתה לשקט, לטבע, ולגינת ירק קטנה לליבה.
הכל התיישב כשהיא מצאה בית חזק עם גינה, על השוליים של הכפר, על קצה השדה, עם שדה מצידה ויער מאחוריו, תצפית מרהיבה שלא ניתן לשכוח.
בדרך רכה זו התחילה נועה לטייל אל היער. בערבי הקיץ השמש שקעה מאחורי עצי האורן והאצילות, והשקיעות היו מרהיבות בטיולים הערביים.
באביב המוקדם, אחרי שהאדמה נמסה, רבקה קפלן תיקן בעצמה חצר עם גדר רשתות ולוחות שנשברה מעט.
כדאי להחליף את הגדר, רבקה, הציעה השכנה אורית, בתגיל של נועה.
אין צורך, אשאיר כך עד שייפול לגמרי ואז אבנה גדר חזקה יותר, השיבה רבקה, החזיקה גרזן והכניסה קורת מתכת שנפלה.
אורית חייכה.
את מנהלת בית אמיתית! תועיל לך הרבה. רק חבל שאין הרבה גברים בכפר הוסיפה אורית, מתארת את מי שעזבו, הזקינים, והחסרים. היא עצמה אלמנה כבר עשר שנים.
גם לי גורל דומה. לא אלמתי, אלא התגרשתי כאשר הבנו שהאחריות לדאוג לבת שלנו קיבלה אותנו לשנים האחרונות. אחרי שגידלנו אותה, חינכנו וחלצנו לה נישואין, החיים המשותפים הפכו לחורגים. אמרה רבקה.
לפחות לא הטרדתם זה את זו, וזה יתרון, סיכמה השכנה, ובכל זאת הייתי בונה גדר חזקה יותר לפני הסתיו.
כל האביב והקיץ רבקה בילתה בגן וביער.
מעולם לא ביליתי הרבה זמן בחוץ כמו בעונה הזו. כמעט כל היום בחוץ, נושמת אוויר צח, איזה אוויר! הצביעה נועה על האילן שליד הבית ועל היער, שבו תמיד אפשר היה למצוא פטריות, אפילו חיסים. ובקיץ התפרעו שזיפים ותות.
שמח לראות כמה אנשים מרוצים מהמעבר שלהם, שמחה אורית, שכנת העיר, ואני רגילה לזה.
הנשים הפכו לחברות. הסתיו הגיע. בגינתה של נועה גדלו כרעי כרוב גדולים, תפוחי אדמה השתנו, והקציר היה מצוין.
רבקה החלה לחפור לעצמה מזון, ולא יכלה להיסחף בטעמים ובריחות של הירקות.
אורית, אני נוסעת לעיר כמה ימים, אמרה נועה, יש לנו פגישה של הכיתה הישנה, יום הולדת של מנהלת הכיתה, סביתה. אחזור לאסוף את הקציר.
אורית נענפה ואישרה.
הערב של הפגישה היה מושלם. נועה חיברה את כפרה, הציגה תמונות של הבית וסיפרה על הקציר המוצלח.
האדמה נחה, הסבירה היא לחברתה ואליסה, שני שנים שלא נזרעו, ובשנה הבאה נזמין דשן לטרקטור שלנו.
אל תתפזי, ייעץ אליס, אחזור לעזור אם תזדקקי.
נועה חייכה, זכרו שהיו חיברות בתקופת הלימודים, אך אחרי שסיימו לימוד במקומות שונים, חייהם התפצלו.
בינתיים נועה והחבר שלה, איתן, פגשו מדי שנה בכפר, ותמיד חזרו עם חום ללב. איתן, אלמוני, לא רצה להקים משפחה שוב, ונועה לא חיפשה זאת אף היא, והם קיבלו זאת בגלוי.
החופש והעצמאות של שניהם נחשבו למפתים אף אחד לא היה חייב דבר, והקשר היה נוח כמו של חברים ותיקים.
בערב ההוא, איתן ניגן לנועה עד לשעתיים בלילה.
כמה זמן עבר? שאלה נועה, מביטה בשעון, הגיע הזמן לחזור הביתה.
אולי אשאר כאן? ביקש איתן.
לא, אני יוצאת הבוקר לכפר, קחי מונית חזרה, זה יותר נוח.
נועה הפכה לחברת אורית והלך לישון, מתרגשת מהיום שלמחרת ומפגש עם אורית, שהכניסה לה עוגה וזפיר אהוב.
בבוקר נכנסה נועה לכפר באוטובוס הראשון, הלכה על דשא רטוב ונישמה באוויר הבית עם שירת תרנגולים.
הגיעה הביתה, שתתה תה, לבשה לבוש עבודה, יצאה למרפסת לבדוק מה תחילת היום.
הכפר היה שקט, התושבים יצאו לחצרות, נועה חיכתה לשעה תשע כדי לבקר את אורית לתה.
בגן, הבחינה בקשיות של תפוחי האדמה חבילה של גבעולים פזורים. מישהו קיבל אותם, בחר את הגדולים ביותר.
נעצרת נועה. הלב קפץ. היא הלכה עוד צפנה וראתה שהכרוב גדול חסר. כמעט חצי הקציר נעלם…
קראה בקול, וראתה גדר שבורה. העמוד שהכניסה באביב נפל, ועדיו חותמות נעליים גדולות.
רבקה רצה אל אורית, קראה בחלון, והאורחת צפה:
מה קרה, רבקה?
נגנב לי, אורית, בואי נצא ונראה… מה נעשה עכשיו? דמעות זלגו משכבותיה.
אורית יצאה במהירות, חבשה מעיל.
איזה פושע… זה בגלל שאין לך כלב והבית מרוחק, את לבדה…
הנשים בחנו את המקום. נזחו על אופניים שנסעו ללא רעש מהצד השני של הגדר, שברו את העמוד, הרימו את הרשת ונכנסו לגן, לקחו כל מה שמצאו פיזרו כמה תפוחי אדמה, לקחו את הכרוב הגדול לשקיות והזיזו באופניים.
היה לי הרבה יותר, נענע נועה, אבל מה נותר!
נכון, חייכה אורית, אבל על הירקות אין סימן של בעלות. מי יוכיח שגנבו? כל הגנים ככה. אני חושבת שמדובר בגרמנים משתנים, אבל אין הוכחה.
אז מה נעשה? ישבה נועה על המרפסת, שמחתי כמו טיפש עם משקפיים ורודות. כולם נראו טובים וחיוביים.
זה לא שלנו, רבקה, לא חיי כאן כאלה. בכפרים הסמוכים יש אנשים בלי כסף, הם צריכים לאכול אבל אלוהים רואה. אל תדאגי, הוא יגיע, יתקן, ואנחנו נמשיך. אמרה אורית.
אדם מקומי בן שבעים, יוסף כהן, הגיע לפני הצהריים ותיקן את הגדר, הציב עמוד עץ חזק וסגר פער ישן בלוחות.
הנה, גבירה, קבלי עבודה חדשה, אל תדאגי. זה קורה בכפרים כל העת, ולכן אל תשאירי בית ללא שמירה, אמר יוסף ברצינות.
ומה שני? שאלה נועה בחיוך.
נחליף מנעול על הדלתות למנעול חכם, כדי שהשכנים ידעו שאין אף אחד בבית. השיב יוסף.
צריך גם כלב קטן שישמע, הוסיפה אורית, שיהיה רועש מיד כשמישהו מתקרב.
זה שלישי, נענע נועה.
גדר חזקה היא הרביעית! קראה אורית.
וגבר חזק, סיכם יוסף, זה החמישי.
כולם צחקו, ונועה נגבה את דמעותיה.
אינני מצטערת על האדמה והקולב, אלא על העבודה שהשקעת, אמרה.
אל תדאגי, אתקבל לך כמה כרוב שתרצי, יש לי גינה מלאה, נשתמש בחורף, טוב? חיבקה אורית.
כולם הלכו לארוחת צהריים אצל נועה. היא סיפרה על פגישת העיר, והחליטה לשפר את הבית עם כמה סעיפים של “הגנה עצמית”.
בשבוע הבא, נועה קראה לאיתן לעזרה. הוא קנה מנעול חכם, בדק מחירי חומרים לגדר.
אסייע לך, אל תסרב, אמר איתן, נמדוד במקום, נבוא לכפר יחד.
רצית לעזור ברצינות? אז אני משלם החלה נועה.
אל תדבר על זה, אני בחופשה ואין לי מה לעשות, והנה משימה! חיבק איתן ונישק נועה.
הכפר התפלא.
כמו שהגיע האופה יוסף, כך הגיעו האומנים לעזרה, אמרו השכנים.
איתן ואורית הקימו גדר חדשה במשך שבוע, הביאו חוטי פלסטיק ועמודי ברזל מהעיר.
רבקה הכינה ארוחות לעוזרים ושמחה שהגינה והגדר כעת בטוחות.
גנבים לא יעצרו, אמר איתן, אבל הקציר כבר לא כאן, והאוצר האמיתי הוא את, רבקה.
יוסף הביא כלב גור בשם ברון. הוא רץ סביב החצר, רך כמו צעצוע, לא שומר, אבל נועה קיבלה אותו באהבה, ובנתה לו קן חזק וחמים לציד הגן.
זה כמעט כל מה שתכננו, חייכה נועה באחד משעות התה עם אורית ויוסף.
איך זה הולך? והאיש חזק? שאל יוסף, מתי איתן יגור כאן קבוע?
בדיוק, אישרה אורית, אנחנו רואים את האהבה ביניכם, הוא משוריין, הוא מנסה, זה מספיק.
הוא לא גובה כסף מהעבודה, ואני לא מגביל את חירותו, השיב איתן.
אחרי חופשתו, איתן חזר עם מזווה.
תשאירי לי עוזר קבוע? שאל בחיוך, אני רק מבקש מרקים, קישים ופשטידות. הגינה שלך תדאג לנו.
בוא, תעשה לי משמרת, חייכה רבקה, ותשמור על הבית עד שהברון יגדל.
איתן חזר לעבודה בעיר, רק לפעמים נשאר בביתו לסדר ולשלם חשבונות.
רבקה השכירה את דירתה לתושבים, חיכתה לאיתן שהביא קניות מהעיר.
שניהם אהבו להיות יחד, חיכו לחום המשפחה, לשמחה ולבית נעים.
חלף שנה, חודש. הזוג נחשב בכפר, אך העיר לא נשכחה, והם ביקרו בספא בכפר ברמת ים באביב. יוסף שמר על הבית, האכל את ברון, את החתול, והעביר חזרה עדכונים בטלפון.
תנוחו, אל תדאגו, הספא הוא ביתכם, הכל מסודר, גם החתול וגם הכלב, אמר יוסף.
היא השיבה:
אני מבינה שהספא הטוב ביותר הוא הכפר שלנו. אין לי רצון לחזור, רק לחזור הביתה.
כך נמשכו חיים של איתן ונועה יחד, וכמעט שלא חיפשו הרפתקאות רחוקות, כי בשדותיהם היה שקיעת שמש מדהימה.
הם אהבו לצאת אל היער, להיפרד מהשמש, וברון רץ באמון, משוגע אחרי הציפורים על שפת הדרך.
החיים מלמדים: כשמאמצים, קהילה ואהבה, שום גנב אינו מתגבר, והשמחה נמצאת בבית של הלב.
