אל תזמין אותם! שמעת? אין שום תירוץ!
זה היום הולדת שלך. שלושים וחמש מספר משמעותי.
לא משנה. אני לא רוצה לראות אותם.
יוסי, כמה פעמים אפשר? עברו כבר עשר שנים.
ועוד עשר יעברו. ועשרים. הם בשבילי כבר מהווים עבר.
איילה ישבה לצידו, לקחה את ידו. חמה, לחוצה. בדיוק כמו תמיד, כשמדובר בהורים.
ירון חייג אליי. שאל אם אפשר לבוא.
יאיר כן. רק הוא. בלי אחרים.
הוא אמר שאמא בוכה. רוצה לראות אותך.
תן לה לבכות. איפה היא הייתה כשגרשו אותי מהבית? כששכנעתי אצל חברים אחת אחרי השנייה?
הסיפור הישן הזה איילה ידעה על פה. השנה השנייה באוניברסיטה, סמסטר קשה, גירוש. אביו היה קצין משוחרר, בעל עקרונות קשוחים. בזה תבזה את המשפחה הסתלק. ויוסי עזב. אל איןסוף
אתה קיבלת רישום. סיים מוסד אחר, מצא עבודה.
לבד! בלי כולם! ואז יאיר קנה לי דירה! ולרכב! חביבי!
אל תתעמת עם אחיך. הוא אינו אשמה.
אני לא מתעמת. רק לא רוצה לראות הורים, אפילו בעודה של הפתח.
איילה נאנחה. שיחה חסרת טעם, כמו תמיד.
בערב היא שטפה כלים, חשבה על לעצמה. על אימא, שלא ראתה שלוש שנים לפני נשימתה האחרונה.
הייתה פגועה באותה תקופה בחוסר צדק, בענישה חסרת סיבה ובבושה. היא עברה לעיר אחרת, שינתה את מספר הטלפון.
ולאחר מכן קיבלה שיחה מהדודה, שהאמא נפטרה ממחלת כבד. הייתה רק אחת בחדר אשפוז.
עד היום בחלומות הלילה קול אימא:
יאנה, סלחי לי ואותה שקלה לענות.
למה את מתבוננת? יוסי לחבש מאחוריה.
על אימא.
שוב את נוגעת בעצמך?
לא יכולה להפסיק. היה צריך לבוא, לפחות להיפרד.
היא נצלה אותך, יאנה! הלכה על מלגתך.
אבל היא חלתה. התשוקה לחזק זה מחלה.
ומה? הצדקה?
לא. אבל הייתי יכולה לסלוח. ועכשיו מאוחר מידי.
יוסי חיבר אותה אל עצמו.
אל תסבל. עשית מה שיכולת. הצלת את עצמך.
אבל איבדתי את הנשמה.
שטויות. יש לך את הנשמה הכי זוהרת שידענו.
הוא נשק אותה בצד הראש, והיא נעטפה אליו. הוא לא הבין, לא ידע איך לחיות עם אשמתו.
היום הולדת הוחלט לחגוג בבית. חמש עשרה אורחים חברים קרובים, קולגות, יעקב עם אשתו.
מאז הבוקר איילה הלכה במטבח. סלטים, חימום, הזמינה עוגת שמרים. יוסי סייע חטה ירקות, סידר את השולחן.
יאיר באמת יגיע לבד? שאל תוך העבודה.
הבטיח.
טוב.
עד השעה שבע התחילו להגיע האורחים. יעקב הגיע חצי שעה לפני השעה שמונה. אחרי דלתו דחפו שניים.
אביו שובל, לבן, זקוף כמו מקל, בחליפה מחודדת. אם תמר, קצרה, בשמלה עם פרחים, מחזיקה קופסה בידה.
יוסי נעמד עם בקבוק בידה.
מה זה אומר?
יוסי, בנאדם האמא צעדה קדימה.
לא הזמנתי אתכם.
באנו לבדנו, אמר האב בקול חמור. לנו יש זכות!
אין לכם זכות! יעקב, מאיפה זה בא?
אחי, אל תדאג. הם ההורים!
לי לא איכפת! חזו!
האורחים נתקעו. אחד עם כוס, אחר עם צלחת. נוצר שקט מביך.
יוסי, לא צריך, נגעה איילה בידו.
לא, צריך! פרץ. עשר שנים שלא הכרתם אותי! התעלמתם מנישואיי! אינכם מכירים את הנכד! ועכשיו באתם?
רצינו לברך, האמא השיקה את הקופסה. ליום הולדתך.
תכניסו את הברכות שלכם לתוך הפה! אינני צריך מכם דבר!
סטפן, תפסיק להתרגש! צעק האב. תנהג כמו גבר!
איך לימדתם אותי? לגלות מהבית למי שנפל?
השחתת את המשפחה!
הייתי סטודנט! סטודנט רגיל, שלא עבר את הסמסטר!
בגלל הרקודים והחברות!
ומה? זה תירוץ לזרוק אותי החוצה?
האמא בכתה. האב אדמם.
נתנו לך שיעור!
הרסת לי את חיי! אילו לא היה לי איילה, ולא החברים, איפה הייתי היום?
אל תגזים! אתה עדיין חי!
בליכם חייתי! ואני אחייה!
יעקב ניסה לעמוד ביניהם.
תקשיבו, ת calмайте. האורחים…
תתנו להם ללכת! יוסי פנה אל הדלת. חזור! שניכם!
האב נעלה עוד יותר.
טוב. עכשיו אני בטוח שהחלטתי נכון. כל הרכוש שלנו יעבור ליעקב. כל שקל! ואתה אפס. מקום ריק!
לי לא אכפת מכסף שלכם!
נברר איך תשירה כשלא נהיה כאן יותר.
דרך השולחן!
ההורים יצאו. האמא בכתה, האב הלך בקצב קומה. יעקב רדף אחריהם, משהו אמר, ניסה להרגיע.
בחדר נשתמר השקט.
סליחה, אמר יוסי לאורחים. מריבות משפחתיות.
אין בעיה, קורה, מישהו ניסה לשבור את האווירה.
אך החג נרקב. האורחים הלכו במהירות. נשאר רק יעקב, פניו חיוורות, מרוחק.
למה הבאת אותם? שאל יוסי בתשוש.
חשבתי שתסכימו. אמא ביקשה זאת.
היא יכולה לבקש כמה שתרצה. לי זה לא משנה.
אחי, זה לא נכון. הם כבר מבוגרים.
ומה? הזקנה קצבה?
האב התייחס לצדקה ברצינות. לא תישאר לו שום דבר.
ולשמחה שלי? אין לי צורך בתרומות שלהם!
יעקב הלך. איילה ניקתה בשקט מהשולחן. יוסי ישב על הספה, משקיף על הידיים שלו.
האם עשיתי נכון?
לא יודע. אבל מבין אותך.
הם אפילו לא התנצלו. הגיעו כאילו הכל נורמלי.
הגאווה לא מאפשרת.
והגאווה שלי? האם הם יכלו לשבור אותי?
איילה ישבה לצידו, חיבקה אותו.
לא אפשרי. אבל לפעמים לפעמים עדיף לסלוח לפני שהזמן יחלוף.
איך אימא?
כך.
זה שונה, יאנה. אימא שלך חלתה. שלי פשוט אנשים קשים.
אולי. אולי הם פשוט לא יודעים לאהוב אחרת.
שלוש שנים עברו. בוקר רגיל, יוסי מוכן לעבודה. צלצול טלפון יעקב.
אחי, האבא במרפאה. שבץ.
הכל שבר בחלק הפנים.
ברצינות?
הרופאים אומרים אולי לא יחזור.
ברור.
תבוא?
לא יודע.
יוסי, הוא אבא. לא משנה מה.
הטלפון נחת. איילה הביטה בו.
האבא בחצי המוות.
לך.
למה? הוא לא רוצה אותי.
ואת? אתה רוצה שהוא ימות?
יוסי השתתק. נזכר בילדותו אבא שמלמד אותו לרכב על אופניים, דיג באגם, כיתה ראשונה עם תיק ענק וידו של האבא.
מתי נשבר? מתי הפך האב ממגן למקול?
לך, חזרה איילה. מאוחר מדי אם תמתין.
המרפאה, ריח של תרופות. האמא יושבת במסדרון קטנה, אפורה, נראית אבודה. ראתה את יוסי התפעלה.
יוסי! הגעת!
חיבקה אותו, הוא נעמד כעמוד, ללא מענה.
איך האבא?
רע. הרופאים אין תקווה.
אפשר לבקר?
הוא בחוסר הכרה. אבל אומרים שהוא שומע.
החדר האב על המיטה, צינורות, טיפות, מדדים. לא קצין קשוח, אלא סבא חולה.
יוסי ישב לידה, לקח יד יבשה קלה כמו ציפור.
אבא, זה אני. יוסי.
שקט. רק ציפור של הציוצים.
רציתי לומר כעסתי עליך. זמן רב נושא בכעס. על שהגשת אותי מהבית. על חוסר ההתעניינות. על האהבה ליעיר ולא לי.
היד ברגש שלו רעדה.
אבל, אתה יודע מה? אני סולח. שמעת? אני סולח על הכול.
עיניו של האב נפתחו, מטושטשות, אך הכירה.
אבא?
שפתיו תזזזו. יוסי ניסה לכנס.
ססל
מילה אחת, כמעט בלתי נשמעת. יוסי שמע.
סלחתי, אבא. הכל בסדר.
האב סגר שוב את עיניו, אך הפעם פניו נראו שלוות.
יוסי נשאר, אחז בידו, דיבר על העבודה, על המשפחה, על הנכד שמעולם לא ראה.
האב הלך בלילה, בשקט, כאילו בחלום. האמא סיפרה שהוא חיכה, חיכה להתנצל.
לאחר ההלוויה, יוסי ואיילה ישבו בבית, שתו תה, בשקט.
איך אתה מרגיש? שאלתה.
מוזר. חשבתי שאקבל תשובה. בפנים ריק.
עשית נכון שעזבת.
אתה יודע, הוא אמר סליחה. בפעם הראשונה בחיי.
הגאווה נבנתה מול העולם.
וגם שלי.
איילה הרימה את ראשה.
יאנה, תסלחי לעצמך על האמא. היא לא הייתה רוצה שתהיי במצוקה.
מאיפה אתה יודע?
כי הורים אוהבים את ילדיהם. אפילו כאלה כמו האבא שלי. בדרך שלהם, מתעקלים, כואבים, אבל אוהבים. וסולחים הכול.
איילה בכתה. יוסי חיבק אותה, הדביק אותה אל עצמו.
שנינו טיפשיים. תפסנו תמונות של טינה, נגסנו זה את זה. והיה צריך רק לסלוח.
עכשיו יודעים.
אבל עכשיו מאוחר מדי.
בשבילם כן. אבל אנחנו כאן, יכולים לחיות בלי העומס הזה.
מאחורי החלון ירד שלג הראשון של השנה, לבן ונקי, כמו סליחה, כמו דף חדש.
יוסי חשב על האב. כמה הם יכלו לתקשר מוקדם יותר. כמה זמן נבזבזו על ריב.
אבל לפחות הגיע הרגע, הוא שמע, הוא אמר. וזה כבר הרבה.
היו חכמים, למדו לסלוח, כי ההורים אינם נצחיים, ואין ביכולתנו לבחור אותם…
