אורלי מטגנת קציצות בצלחת, פתאום מבוא את היוזם של החלום יובל.
אורלי, צריך לדבר, הכריז בחוזק.
דבר, השיבה מבלי להסיט מבט מהמחבת.
אולי תשבי, תאזיני כשורה? נימנע בקולו של יובל חוסר סבלנות.
מה? חייכה אורלי, שהמשיכה לערבב בצל. אני צריכה לשים לב לקציצות.
יובל נבהל, נתקע במילים: ראיתי ראיתי אשת אחרת אני עוזב!
אורלי קיבלה אותו בחיוך חם:
מזל טוב, אני ממש שמחה בשבילך! היא אמרה.
מה זאת אומרת מזל טוב? את שמחה בשבילי? שאל יובל מבולבל.
חברה של אורלי, מרים, חיכתה ברגע לפני שתהיה תובענה:
באמת? איך העזת? זה חורג מכל נורמה, אורלי!
חורג מה של מה? מהטוב או הרע? השיבה אורלי, מבטיחה תוצאות משביעות.
תוצאות שלכן? בירכה מרים.
אין משמעות, רק תוצאה, קנתה אורלי. קיבלתי מה שרציתי!
תן, חייכה מרים, ההשלכות השליליות יגיעו.
אל תזעחי! כשיבואו נחליט, עכשיו זה זמן של שמחה וניצחון! הכריזה אורלי, ומבקשת שלא יפגעו בחגיגה.
חברה נרתעה, שוכבת על כתפיה כאילו נוף החלון מסיח את דעתה.
***
החלום החל בערב בו חזר יובל מבית הספר, משקר במעט:
צריך לדבר
אורלי נידרה פנימה, חיכתה לרגע שבו יובל יתנגד.
דבר, קראה, והפכה את הקציצות לצד שני של השולחן.
אולי תשב, תאזין? חזר קול יובל, נרגש. או שאדבר איתך מאחורי הגב?
שב, אהוב, ענתה באמריקה, עכשיו אוליבז זוכר אותי והסיפור מתחיל: אמא, זהזה. אין זמן לבזבז. מה יש לך לומר?
אני עצר יובל, מחפשת מילים, פגשתי אישה אחרת
ו? איננה נגעה במטבח, מה המשך?
תכבה את המחבת! קרא יובל, מתפרע. אתה שומע אותי? אני אוהב מישהי אחרת!
שומעת, חייכה אורלי, ופנתה אליו. מזל טוב.
מה? יובל נבהל, לא ציפה לחוסר העניין.
שקט, תחשוש שלא תפחיד את הילדים, חייכה אורלי, בלתי מופתעת.
ידעת? נשף יובל.
לא, לא ידעתי, נינהלת אורלי בראשו, אבל חשדתי.
חשדתי?
בוודאי. מה אם הייתי מאחרת למשרד שעות? הייתי מסתתרת בטלפון, מוסיפה קפיצה לחדר אחר עם תירוץ חסר-פוקוס? ואז יובל, כל אדם מרגיש אהבה או איניאהבה
אז למה השתקת כשזה היה ברור? שאל יובל ברוגע.
כי ההצעה הייתה שלך, ולשבור משפחה זה גם שלך, חייכה אורלי בעיניים מבריקות.
למה אתה עושה את זה?
לא היה לי ברירה. אם רצית רק לצאת ולשחק, הסתירתי את החוויות. כשמתחילה השיחה, כבר קיבלת החלטה. תדבר חופשי.
יובל נדהם, לא הכיר את האישה שלפניו. כל כך הרבה שלווה, כבוד עצמי, הוא ציפה לדמעות נשיות.
בקיצור, יש לי הצעה
מעניין, ישבה אורלי על כסא גבוה ובחנה את יובל.
המשכנתא שלנו, תוכל לשלם? אפילו עם קצבאות המזון?
והפרידה? נדבר עליה? קולה של אורלי נשמע כמו ברזל.
על מה נדבר? השיב יובל לאט. ברור שלא תסלח לי.
אז חייכה אורלי, אתה יודע אותי, רפויה כמו לבן.
טוב, יובל ניסה שוב, תעבור לדירה החד-חדר שלך, ואני אשאר כאן.
הילדים?
הילדים? הם יטוסו איתך, ברור.
אז אני אהיה עם שני הילדים בחדר של 18 מ״ר, ואתה תתפוס את הדירה בת שלושה חדרים עם אהבתך החדשה?
כן. אתה לא תוכל לשלם משכנתא, זה ברור. אני כבר משלם בעצמי, ניגן יובל, בטוח שהוא מבין.
מובן, קראה אורלי וקמה לדרום המרפסת.
תמשיך, חייך יובל, תחשבי.
בזמן שאורלי נצפתה במרפסת, יובל הכניס לעצמו קציצה, קמח חם ממכשיר האידוי, והחל לאכול.
לא הספיק לסיים.
מסכימה, הכריזה אורלי כשחזרה למטבח. בתנאי אחד.
תנאי מה? חייך יובל בטבעיות.
תישאר עם אהבתך ובן שלנו, ואני אתפנה עם הבת.
מה? פניו של יובל התרחבו. לחלק את הילדים?
למה לא? הילדים שלנו משותפים, אחריות משותפת. הילד שאתה חולם עליו נשאר איתך, הבת איתי. זה הוגן.
אתה משוגעת? איך אפשר לחלק ילדים? הם לא רהיטים!
כמובן, הייתה אורלי בלתי מתפשרת. אני אוביל אותם עד סוף חיי, ואתה תנוח. לא יותר.
ואני אשלם קצבאות מזון! אם אפשר
כן. אני אתן לך, ואתה תשלם לי. נולדים יחד, נגדל יחד. אם אינך רוצה את הבן, קח את הבת, היא הגדולה, יהיה לך קלה יותר. רואה, אני מוכנה להתפשר.
לא, יובל, חשבתי שאתה משוגע, אבל זה יותר משוגע! קרא יובל. אתה רוצה להחזיק בתביעות בעזרת הילדים?
אל תמציא, יובל. אינך ראוי לשיחה חסרת משמעות. אני רק רוצה שהכל יהיה הוגן. שלושה חדרים עם משכנתא והבן, ואני עם דירת חדר יחיד ובתנו. החזרת קצבאות זהו. כך נפרד בהסכמה. אחרת אתקוף. אינני וודאי אחזיר אף כף.
יובל הלך להתייעץ עם חברותיו, אמו, אחותו. כולם חיזו אותו, אמרו שאורלי משקרת. שום אם רגילה לא תמסור ילד במקומו של כמה מ”ריבועים”. יובל קיבל, שלושה ימים לאחר מכן אורלי לקחה את הילד.
ביחס לאשתו החדשה של יובל, אילת, היא הייתה בת שוק של שמחה. שלושה חדרים במרכז תל-אביב! היא לא חלמה על כך. והילד בן ארבע, אוליב, נפל מחוץ לתודעה של אילת.
כמה ימים לאחר מכן יובל הודיע לאורלי שהוא מסכים לתנאי שלה.
מצוין, קראה אורלי, והדיחה שהגשת תביעה למחרת.
למה אותי? ניסה יובל להתנגד.
כי אתה הבעל. לכן זה יהיה לך יותר קל לשלם.
הטיעון נגע ביובל, והוא הגיש תביעת גירושין.
***
המתינו שלושה חודשים. לפי ההסכם, יובל עבר לדירת אילת.
אורלי התכוננה למעבר והייתה מוכנה לשמוע כל ביקורת ממשפחה וחברים.
יובל התפזר בעולם, מדווח על החלוקה של הילדים:
איך אתה?
איזו אם!
אין לך שקר, אין לך מצפון!
איך אפשר לחלק ילדים? אין לך נשמה!
זהו היה הקול הכי רך שאורלי שמעה אליה.
לפעמים היא שיבחה, לפעמים שתקה, ולפעמים הלכה רק כדי לא לשמוע, לא לענות, לא לשתק.
הבת הבת12, מיקה, קראה לאורלי:
חשבתי שאתה אוהב אותנו
אורלי, בלי להסתכל על אףאחד, חיכתה בקור רוח לשתי תוצאות.
ולבסוף נגזר השיפוט:
אתם רוצים שהבן יישאר עם האב?
כן, השיבה אורלי בבטחה. האחריות על הילדים משותפת, והאב אףכך אסיר תודה.
יובל הנהן.
השאלה נפתרה, כמו שהצעה של אורלי.
יובל נאנח ברוגע
הכל רק התחיל.
***
אורלי אספה את חפציה, של עצמה ושל מיקה, לקח את החשובה ביותר.
הכינה פתק קצר ליובל:
מה אוהב האוליב, מה לא, באיזה גן הוא הולך, שם המורה, אילו מזונות הוא אלרגי, איזה סרטים הוא רואה, היכן מרפאה, וכו׳.
יובל קרא, נאנח:
מה זה? אנחנו נוודים לבד! נכון, ילד?
אוליב צחק מהתלהבותו.
מספיק, זה הזמן, קראה אורלי, אם תרצו, תתקשרו.
באותו ערב, יובל התקשר לאילת:
הכל מוכן! בואי!
אילת פרסמה ברשת: התחלה של חיים חדשים! והציגה תמונה שלהם מתבוננים במיטה של בן השוכב.
***
החלק האמיתי של הסיוט החל עבור יובל, והסבלנות של אורלי נשתלה.
המציאות השתקפה מרחוק מהאשליות.
אוליב, למחרת, ביקש לקרוא לאמו, סירב לאכול את מה שאילת הכינה, לא רצה להישאר איתה.
בוקר בגן גרם ליובל ליפול מצחוק, הילד לא רצה להתלבש, בכה בדרך ועמד בפני המורה. יובל היה מאחר בעבודה.
אוליב חלה.
יובל לא ידע מה לעשות.
טיפול בילד היה מסובך יותר ממה שחשוב.
הגן חזר, צריך היה להגיע בזמן בערב, יובל נאלץ לצאת מוקדם מעבודה. המנהל ראה.
אילת נשלחה למשימת עסקים פתאומית, ואז נעלמה, שלחה הודעה: אינני מוכנה להקריב את חיי למען ילדך.
אמא של יובל סירבה לעזור, בטענה למצב בריאותי.
אורלי באה רק פעם בשבוע לשעה וחצי. אחרי שהיא הלכה, אוליב המשיך לצער.
המשכנתא נשלמה, אך יובל לא ציפה להוציא כל כך הרבה על הילד.
הוא שכח מנוחה. תסכול ועייפות כיסו ראשו. הוא קיבל מחשבה נוראה לא רוצה להיות לידו.
כשלושה חודשים, יובל חייג לאורלי:
אורלי, צריך לדבר, דחוף.
היא הגיעה.
מה קרה? שאלה ברגש קל, רואה תדמית של יובל.
בבקשה, קח אותו, לחש יובל בקול חנוק, לא ארגיש יותר.
מה קורה?
עייף, אילת עזבה.
מבינה, נחתה אורלי, אך רק
אורלי, בבקשה, בלי רק.
למה?
תעברו אלי, תגורו כולנו יחד. אני אחזיר.
ולא תתלונן?
שום תלונה, אורלי. נמקם את הדירה על שמך.
באמת ככה קשה לגדל בן ארבע? חייכה אורלי, אמרת שהכל חפשי.
מצטער. לא חשבתי אז? בטח?
רק אם הכל יירשם משפטית.
יובל הביט באורלי בעיניים ארוכות.
לא ידעתי שאת כה מכריחה.
מורים יפים, השיבה אורלי ברוח קלה.
***
הוא שמר על ההבטחה.
הדירה נרשמה על שם אורלי.
הוא משלם משכנתא.
קצבאות מזון לשני הילדים.
כל סוף שבוע, למעט מקרים קצרים, הוא מבקר, מביא זר לפרח של האישה לשעבר, תודות על שהגיעה לחדר שלו, ולכך שהיא משאירה אותו לשלם רק חשבונות חשמל.
החברים והמשפחה מרגישים רחמים על יובל וקוראות לאורלי רעה היא לא חימקה את הילד הקטן, קפדנית.
ואורלי, לבדה, מתענגת על הניצחון, לא מתחרטת, לא מאמינה בתוצאות שליליות.
